שנה גודל טקסט א   א   א

מאמרי ראש הישיבה > פרשיות השבוע > ספר במדבר > פרשת פנחס - פרידה
פרשת פנחס - פרידה

מסופר על הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, שכאשר אמו נפטרה והיא בת פ"ז שנים ישב ומירר בבכי על פטירתה. שאלו אותו קרוביו ותלמידיו: "ילמדנו רבנו, מדוע כה ממרר בבכי? הרי אמו זכתה לאריכות ימים ואף זכתה לראות את בנה משמש בקודש כרב ראשי של ארץ ישראל ורבן של כל בני הגולה?". ענה להם הרב זצ"ל: "אכן, אמי היקרה עליה-השלום זכתה ברוך ה' לאריכות ימים, תוך שהיא רואה וזוכה לנחת של תורה ממני ובוודאי גאה בכל התארים שאחרים מכנים אותי. אולם, התואר שהיא עצמה כינתה אותי – 'בני יקירי, אברהמל'ה' [מיין טיירע קינד אברהמל'ה - ביידיש זה נשמע יותר טוב...] יחסר לי מכאן ואילך מאוד".

אף אני, כשנפרדתי מאמי היקרה מרת רבקה-דבורה וקסלר ע"ה, ביכיתי במילות ההספד גם אני את לכתה בגיל פ"ז שנים ואמרתי, שהתואר שיחסר לי מכאן ואילך למשך כל חיי הוא כפי שאמא קראה לי "מוישי" והיא היחידה שקראה לי כך מקטנותי ועד פטירתה.

כל פרידה היא אירוע מורכב המעורבים בו רגשות שונים. ישנם סוגים שונים של פרידה - יש פרידה של צער גדול בפטירת קרוב משפחה חלילה, כשהכאב קשים מנשוא, הגם שיש בזה דרגות שונות לפי הקרבה לאדם שהלך לעולמו. מסתמא, אם סבא וסבתא הלכו לעולמם בגיל מופלג, הכאב והצער פחותים, שהרי זה דרכו של עולם. מאידך, הורים שצריכים ל"ע ללוות את בנם שנפל בקרב, או שנפטר בצעירותו עקב מחלה או תאונה רחמנא ליצלן, ניתן בוודאי להניח שהכאב גדול מאוד.

ישנה פרידה, המכילה שני צדדים בו זמנית – שמחה וקושי. כבר אמרו חכמי הפסיכולוגיה, שכאשר מובילים את הבת או הבן לחופה, ישנן דמעות אושר המציפות את עיני ההורים על כך שזכו לראות את פרי בטנם מקים בית בישראל, ומאידך דמעות של געגוע וקושי על שהבן או הבת עוזבים את בית ההורים אף שבנסיבות משמחות. אוסיף על כך כבעל ניסיון, שזו לא ממש פרידה, אלא נפרדים לכאורה מאחד וזוכים לקבל שניים ולאחר מכן צאצאים חמודים...].

אמרנו שפרידה הינה תהליך מורכב ולא פשוט. אכן ידוע אצל חוקרי דור השואה, ואף לבני הדור השני לשואה, שרוב אלו שחוו בשואה פרידה מקרובי משפחה בדרך כלל זו הייתה פרידה לעולמים, ועל כן לאותם שרידים מהתופת כל פרידה מבן משפחה, אפילו קצרה, היו מתחמקים ממנה. כבן לניצולי שואה, כל יציאה לטיול או לשירות בצבא לוותה בקושי של פרידה ובדרך-כלל נמנעו מלהגיע למצב שיחוו את הפרידה ברגע האמת והשתדלו שזה יהיה יום קודם לכן.

בשבוע שעבר חווינו פרידה מרגשת ומרתקת - מסיבת סיום של כיתות י"ב. המסיבה נמשכה כארבע שעות, ועוד שעה לאחר הסיום הרשמי, משום שבאמת היה קשה להיפרד...כאיש חינוך זה רבות בשנים בסייעתא דשמיא, המעמד הזה של סיום י"ב הוא מעמד נשגב קדוש ומרגש, הגורם לכל הצוות נחת רוח לתקופה מאוד ארוכה. לי באופן אישי לוקח זמן לא מעט עד שאני מצליח לחזור למסלול הרגיל והשגרתי של היום יום. בערב אחד אתה חש, כיצד אותם תלמידים  מקבלים לפתע מבט על שש שנותיהם בישיבה, כאדם העומד מעל פסגת הר גבוה מאוד, משקיף על העיירה שתחתיו ורואה אותה כתמונה ציורית ונפלאה, ללא שום פגם, וחווית ראיית הנוף אינה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים. מגובה זה לא רואים את החסרונות הקטנים שאולי קיימים פה ושם וכך לא רואים את הפרטים הקטנים, שלעתים ברגע התרחשותם במהלך השנים עוררו ביקורת או כעס וכדומה, מצד התלמיד, הוריו או מצד המורים. או-אז, מתרחש תהליך עוצמתי של פרץ הכרת-הטוב, אשר יוצא מלב טהור של בוגרים טריים. התחושה מרוממת אצל כולם, הורים, בוגרים והצוות החינוכי, כמאמר שלמה המלך "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – ואף המחנכים בשעה נפלאה זו נזכרים ורואים בכל תלמיד רק את מעלותיו, אישיותו והשקעתו, ואותם 'מפריעים' קטנים שאולי היו במשך גיל ההתבגרות נעלמו כלא היו.

ודאי שגם באירוע מרגש כזה ישנה דמעה קטנה של צער הפרידה של שש שנים  מעורבת עם השמחה להגיע לרגע מרומם זה .

בפרשתנו, פרשת פנחס,  אנו נחשפים גם כן למעמד של סיום. בהחלט לא 'מסיבת סיום', אלא פרידה קשה ועצובה של משה רבנו מצאן מרעיתו, שכולם נחשבו תלמידיו. אם נקרא לאט את הפסוקים שמתארים את הפרידה וננסה מעט לדמיין לעצמנו את המעמד הזה, נחוש גם אנו את צער הפרידה העצום אצל המנהיג שנאלץ להיפרד מעמו.

בתחילה אולי נשאל, כיצד נחוש בכך, אם לא נכתבה שום מילת תגובה בפרשתנו מצד משה עצמו? אדרבה, שלשת הפסוקים שמתארים את דבריו של הקב"ה למשה לסיים את חייו ואת תפקידו, נשארים ללא מענה מצד משה. אם כן איזה צער יש כאן?

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:(יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן".

התשובה לעניות דעתנו פשוטה. השקט הזה, ללא תגובה, מלמדנו שיש כאן הרבה כאב, שהביטוי שלו הוא דווקא בדממה. שקט של קבלת הדין. הקב"ה מסביר למשה, שהוא הולך למות ולא ייכנס לארץ המובטחת אליה הוביל את כל העם העצום הזה, זאת משום שהמרה את פי ה'. יש בפרשתנו שתיקה רועמת של משה. כל מה שמבקש משה רבנו, הוא שיהיה לו מחליף ראוי שיוכל להנהיג את העם לפני המשימה החשובה של כניסה לארץ ישראל.

ברם, טעות היא לחשוב שמשה נפרד כך מן העולם בשתיקה, העלולה להתפרש שגזירה זו עברה ללא שום ביטוי של צער ומבלי לנסות להיכנס עם תלמידיו לארץ ישראל. דבר פלא הוא, שכל מהלך הפרידה של משה רבנו מופיע בתורה בכמה מקומות ועל כן אפשר ללמוד מה הייתה התגובה האמתית של משה, בבחינת 'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר'. חז"ל כדרכם חושפים את מה שהתרחש מאחורי הקלעים במקום שהתורה לא ראתה לנכון להביא אותם בגלוי אלא רק ברמז.

נלמד על הרגשתו של משה כששמע את הגזירה שלא יוכל להיכנס לארץ עם כלל ישראל. חז"ל מספרים לנו במדרש רבה, שמשה התחנן וביקש לשנות ולבטל את רוע הגזרה - "וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְקֹוָ֑ק בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר". שואל המדרש למה התכוונה התורה כשאמרה 'בעת ההיא'? לדעת רש"י על אתר, הכוונה - "עת ההיא - לאחר שכבשתיה ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותרו הנדר".

ברם, המדרש לא מביא דעה כרש"י, שמשה חשב שמגיע לו מצד זכויותיו, אלא 'בעת ההיא' הכוונה שמדובר על הזמן בו התרחשה העברת המנהיגות ממשה ליהושע וזה לשון המדרש:

" 'בעת ההיא', באי זה עת? באותו עת שנתמנה יהושע שנא' (דברים ג) 'ואת יהושע צויתי'. א"ר הונא: כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הגיע ארכי [=שלטון] ליהושע, אותה שעה התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ".

אם לא הבנו עד כה מה מרגיש משה רבנו בשעה זו, הרי המדרש ממשיך לבטא זאת במשל נוקב, שלא מותיר לנו עין יבשה למקרא רגעים דרמטיים אלו, בהם מי שהכל היה תחת ידיו מבקש להיכנס לביתו אליו חלם להגיע, אל ארץ ישראל, ולא מניחים לו. וזה לשון המדרש:

"למה הדבר דומה? לאיפרכוס [=שר של המלך] שהיה בארכי שלו והיה גוזר על המלך והוא עושה, היה פודה למי שרוצה, וחובש [בבית האסורים] למי שרוצה, וכיון שנתחלף ונתמנה אחר תחתיו התחיל לבקש מן השוער ליכנס ולא היה מניח לו . כך משה, כל ימים שהיה בארכי שלו היה חובש למי שרוצה, שנא' (במדבר טז) 'וירדו הם וכל אשר להם חיים וגו' '. ופודה למי רוצה, שנאמר (דברים לג) 'יחי ראובן ואל ימות' וכיון שנתחלף ונתמנה יהושע תחתיו שנא' (במדבר כז) 'קח לך את יהושע בן נון' התחיל להתחנן ליכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא - רב לך". (דברים רבה ואתחנן פרשה ב', סימן ה').

משה רבנו לא בא בטענה, שמצד הדין מגיע לו שכר על כל המצוות שעשה עד עכשיו, אלא מבקש בחסד ולא בזכות, כפי שאכן היה מגיע לו לרועה הנאמן שכר טרחתו. וזה לשון מדרש אגדה (בובר, ואתחנן פרק ג', סימן כ"ג) –

"לא ביקש מן הקדוש ברוך הוא שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו".

תיאור קשה יותר ומרגש מצאנו בכתב יד שיצא במהדורת פקסימיליה (קובץ מדרשים עתיקים ופירושים על ויקרא במדבר ודברים). קובץ זה נקרא בשם "פתרון תורה" ושם מתואר כיצד משה רבנו הלך לבקש רחמים אצל יהושע בעצמו!

וזה לשון המדרש שם:

"הניח סדרי בראשית והלך לו אצל יהושע בן נון, בוכה ומתחנן לפניו. אמר לו: 'יהושע בני, זכור אותן הימים שהשכמתי עליך בימים במקרא, ובמשנה בלילות, עמוד עלי במידת רחמים שמא ירחם עלי הקדוש ברוך הוא ויכניסני לארץ ישראל'. באותה שעה היה יהושע בוכה, וכשבקש להתפלל, בא סמאל ותפס פיו ואמר לו ...מפני מה אתה דוחה דבר של מקום והלא כבר נאמר 'הצור תמים פעלו וגו'. שראה  יהושע כך אמ' לו: 'רבי משה, הרי סמאל אצלי אינו מניח אותי להתפלל עליך'. וכיון ששמע משה כך, נתן לו קולו ובכה, אף יהושע בכה עמו במר נפש".

המדרש ממשיך לתאר את אותו תיאור, כיצד משה הלך לדבר עם אלעזר בן אהרון ולהתחנן לפניו, בהזכירו איך הציל את אביו בחטא העגל. גם שם חוזרת התמונה ששניהם בוכים, כי המלאך לא נותן לו להתפלל. וכך זה ממשיך עם כלב בן יפונה ואחר כך לשבעים הזקנים. וכאשר משה ראה שכל הדלתות ננעלו בפניו, מספר המדרש –

"...באותה שעה היה משה בוכה ומספד בשתי ידיו ואומר: 'אוי לי וחבל עלי, לאי זה מקום אלך לאי זה אתחנן'. וכיון שאין ברייה יכולה להצילו מן המיתה, עמד ותלש את זקנו וקרע את בגדיו ונתפלש באפר ונטל את מעילו וכסה את ראשו ונכנס באבל לאוהלו והיה בוכה ואומר: 'אוי לרגלי שלא דרכו בארץ ישראל, אוי לידי שלא קפדו מפירותיה, אוי לגרוני שלא אכל מפרות ארץ זבת חלב ודבש".

ומסיים המדרש בצער הפרידה של הקב"ה, כביכול ממשה, והשמש והירח ויהושע כולם בוכים מצער הפרידה ממשה. וזה לשון המדרש:

"...באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא ונטל נשמתו בנשיקת פה והיה הקדוש ברוך הוא בוכה עליו ואומר: 'מי יקום לי עם מרעים'. רוח הקודש בוכה ואומרת: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. חמה ולבנה בוכים ואומרין: 'בינו בוערים בעם'. כוכבים ומזלות בוכים ואומרין: 'וכסילים מרים קלון'. וכשבקש יהושע את משה רבו ולא מצאו, הוה בוכה ואומר: 'הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם'. ישראל היו בוכים ואומרים: 'צדקת ה' עשה'. מלאכי רקיע ורקיע היו בוכים ואומרין: 'ומשפטיו עם ישראל'...". (פתחון פה פרשת וילך המתחיל בעמוד 290. להרחבה בעניין הפרידה ממשה רבנו, ראה מאמרי באתר הישיבה לפרשת נצבים-וילך על צורת הפרידה).

נתפלל אי"ה שנפרד איש מעם רעהו מתוך שמחה וטוב לבב.

 

שבת שלום לכל בית הישיבה


הוספת תגובה
גירסה להדפסה
שלח לחבר
עוד |
  חזור
דף הבית | צור קשר הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית
ישיבה תיכונית בני ברק    הרב נורוק 31  בני ברק    טלפון: 03-5700191  פקס: 03-6184639   דואר אלקטרוני: hertzogbb@gmail.com
 
 
בניה וקידום אתרים בית ספריים