שנה גודל טקסט א   א   א

מאמרי ראש הישיבה > פרשיות השבוע > ספר דברים > פרשת ראה - האם העוני הוא כישלון וגזירת-שמיים?
פרשת ראה - האם העוני הוא כישלון וגזירת-שמיים?

את  הסיפור שנביא לפניכם נוהג היה רבי שלום רוזנפלד [1800-1852], רבה של קמינקא, עיירה במזרח גליציה ומי שייסד את חסידות קמינקא, לספר באופן קבוע בסעודת מלווה מלכה. רבי שלום נחשב לעילוי יוצא מן הכלל וכבר בגיל תשע ידע את כל הש"ס כולו בע"פ. רבי שלום נחשב כגדול תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ וכרבו נהג להעביר להם מסרים מוסריים כל מלווה מלכה באמצעות סיפור או אמירה מחודדת ומבודחת. בסעודת מלווה מלכה, בו סיפר את הסיפור שנביא להלן, הוא סיים את הסיפור באמירה מבודחת, אמר בטון שמח "מזל טוב יהודים!!" והתחיל באמירת שיר המעלות וברכת המזון.

מדוע סיפר סיפור זה? מהם המסרים שרצה להעביר לחסידיו? ומדוע סיים באמירת מזל טוב? כשנשמע את הסיפור ניזכר אולי בסיפור דומה המפורסם מאוד, אך נדע שהסיפור של רבי שלום קדם לסיפור הידוע, והמסרים שרצה רבי שלום להפיק מכך שונים - ולכן כדאי להמתין לסוף הסיפור...

פעם אחת בא לפני הבעל שם טוב איש עני ואביון, השרוי עקב מצבו בדיכאון ממושך ובפיו בקשה לעזרה ולעצה טובה. אמר לו הבעש"ט: "לך אל מתחת לגשר פלוני ושם תתמלא בקשתך כאשר תמצא שם אוצרות זהב וכסף".
שמע אותו יהודי לעצתו של הבעש"ט והלך אל המקום אליו הופנה, חפר וחיפש  אך לא מצא דבר. לאותו מקום בדיוק הגיע יהודי אחר, שמלאכתו היא מלאכת חייטות, גם הוא עני ואביון. שאל אותו החייט: "מה אתה עושה כאן ומה אתה מחפש?" ענה לחייט השואל בחצי-פה: "כך וכך אמר לי הבעש"ט, אבל יגעתי לחינם ולא מצאתי דבר!" אמר לו החייט: "גם אני הייתי אצל הבעש"ט, והוא  יעץ לי שאלך למקום פלוני בביתו של פלוני, ושם תחת התנור שבבית אמצא סימן טוב. אלא שאני מתרשל ללכת אל המקום שאמר לי הבעש"ט, וגם איני יודע למצוא דרך לחפור תחת התנור בביתם של אנשים זרים". וראו איזה פלא - המקום שאמר החייט והבית שהזכיר היה בדיוק ביתו של העני הראשון. כששמע את דברי החייט אמר בלבו: "הלוא אני עצמי הנני בעל הבית, אלך ואשוב לביתי ואחפש תחת התנור. אולי אכן אמצא דבר מה".

שב האיש אל ביתו ומצא אוצרות זהב וכסף. החייט גם הוא אמר בלבו: "הלוא הנני כאן, אצל הגשר, ומדוע שלא אחפש כאן? אולי הדברים שציווה הבעש"ט את האיש נכונים הם ואמיתיים?". חפר האיש ובדק היטב, ומצא גם הוא אוצרות של  זהב וכסף. התעשרו שני האנשים מאוד, וכל אחד מהם חשב: "כל ממוני אינו אלא בזכות  חברי, ורק בגללו  מצאתי אוצר. ואיך אוכל לראות בעוניו של חברי שהביא אותי אל העושר הזה !"ועלה על דעת כל אחד מהם להביא אל חברו צרור זהב וכסף. כל אחד מהם צרר ממון לתת לחברו, והם יצאו לדרכם, איש לקראת רעהו.
כשפגשו זה את זה והבינו את אשר אירע להם, גדלה שמחתם מאוד, ולא ידעו מה לעשות עם צרורות הכסף שהכינו בידם. לבסוף עלה בדעתם כי הנה לאחד מהם היה בן ולשני הייתה בת. מיד החליטו לחתן את ילדיהם, ואת הכסף נתנו כנדוניה לחתן ולכלה.

כשסיים רבי שלום מקַאמינְקָא את סיפורו המרתק לפני חסידיו, הכריז 'מזל טוב' ואז אמר לחסידיו לפני ברכת המזון, כי זהו סיפור המועיל לפרנסה, וראוי לספרו בסעודת מלווה מלכה במוצאי השבת. ועוד הוסיף ואמר, כי "לפעמים ישועתם של בני אדם מוכנה בעבורם, אך לא יוכלו להשיגה אלא אם יעזרו איש לאחיו".

הרעיון המוסרי, אותו אמר רבי שלום, מתכתב היטב עם פרשתנו, פרשת 'ראה' שנקרא אי"ה השבת. אמנם ישנם נושאים רבים ומגוונים בפרשתנו, ברם אחד מהנושאים החשובים ביותר הכתובים בפרשתנו היא 'מצוות הצדקה', אשר  מובלעת בתוך מצוות 'שמיטת-כספים', שבו נאסר לגבות חובות מהלווים בסוף שנת השמיטה.

מיד אחרי דיני 'שמיטת-הכספים', נלמד החיוב לעזור לאדם האביון. רק נאיר כאן, שהתורה משתמשת בהגדרת העני בשם 'אביון', מתוך שבעה שמות-תואר לעניות, כפי שמופיע במדרש –

"שבעה שמות נקראו לו: עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש ודך. עני כמשמעו, אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה תאב לכל: מסכן שהוא בזוי לכל כנאמר בקוהלת (ט' ט"ז) "וחכמת המסכן בזויה": דל שהוא מדולדל מנכסיו: דך שהוא מדוכדך: רש שהוא מתרושש: מך שהוא [מך] לפני כל כאסקופה התחתונה".

התואר 'אביון' המופיע בפרשתנו הוא הקשה מכל שבעת השמות, משום שזה מתאר אדם שכל הזמן מחפש מזון וכסף ולא מצליח למלא את רצונו ולהשיג את תאוותו.

הציווי לפתוח את היד והלב לאביון נכתב בפרשתנו כמצוות עשה –

"אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֔ק בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ...כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹקֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן".

אם העני מסרב לקבל את עזרתנו בתור צדקה ומעוניין שהכסף יינתן לו בתור הלוואה, אם בגלל הבושה ואם בגלל שרוצה להשתקם (וזה כמובן עדיף גם מבחינה הלכתית, כדי להוציאו ממעגל העוני), או אז מזהירה התורה את המלווה הנותן, שלא יוריד מסכום הלוואה מחשש שהשמיטה תשמט את חובו, אלא תפתח את ידך ותלווה לו ביד רחבה [="העבט תעביטנו"], כי זו ההזדמנות שלו לצאת לדרך חדשה. לכן התורה חוזרת על הציווי לפתוח את הלב והיד, אבל הפעם בהקשר של הלוואה לעני והאביון. התורה מזהירה את האדם הנותן, שלמרות  שעושה חסד לכאורה, אבל התחשבנות לפי שנות השמיטה ייקרא מעשה בליעל ויחשב כחטא –

"כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ" (פרק ט"ו).

כבר בקריאה ראשונית אנו נתקלים בסתירה פנימית של הפסוקים עצמם. מצד אחד, התורה מבטיחה לנו "אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן" ומצד שני מכריזה התורה "כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ". אז יהיו עניים או לא?!

את הסתירה בין הפסוקים מביא רש"י ועונה במקום על פי  'מדרש תנאים' וזה לשונו:

"אפס כי לא יהיה בך אביון - ולהלן הוא אומר (פסוק יא) 'כי לא יחדל אביון',? אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם..." (ט"ו, ד').

ב'מדרש תנאים' ישנה תשובה נוספת לשאלת הסתירה בין הפסוקים, שמשום מה רש"י התעלם מכך והסתפק רק בתשובה הראשונה של המדרש –

"דבר אחר: 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'- ברית כרתי עם אברהם שאצער את בניו בעולם הזה כדי שיבואו זכאין לעולם הבא שנ' (ישע' מח י) הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך ולא בכור עוני: על כן אנכי מצווך  לאמור עצה טובה אני נותן לך לטובתך: 'פתח תפתח את ידך' הוי זהיר שלא תמנע רחמים שכדרך שאתה מונע רחמים כך מונעין ממך רחמים".

לפי ההסבר השני, המצב החברתי הרוחני משקף את מצב העוני. אם תעזרו אחד לשני, הרי הקב"ה יברך אותנו וירחם עלינו שלא יהיה מצב של עוני. מדרש זה אכן משתלב יפה עם דבריו לעיל של רבי שלום.

וזאת יש לדעת, שישנם סדרי עדיפויות למי נותנים בתחילה. ברור, שאם אדם בעצמו לא מסודר עדיין בפרנסתו והוא מתפרנס כרגע באופן ארעי, איננו חייב לתת מהמעט הלא מבוסס שיש לו לאדם אחר עני ככל שיהיה, אלא הוא קודם -חייך קודמים לחיי חברך. כמו-כן, תושבי עירך קודמים לעיר אחרת ויושבי ארץ-ישראל קודמים לאנשי חו"ל. חז"ל מדייקים הלכות אלו ב'מדרש תנאים' מתוך פסוקי  הפרשה וזה לשון המדרש:

" 'כי יהיה בך אביון' למה נאמר? לפי שהוא אומר כי פתח תפתח את ידך לו שאם לא הייתה בידו אלא פרנסת שעה שומע אני יתננה לעני וילך ויתפרנס בה? ת"ל כי יהיה בך אביון אתה קודם לאחרים!!... 'באחד שעריך' יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת: 'בארצך' יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ..." (מדרש תנאים דברים, ט"ו, ז').

לצערנו הרב, בחברת השפע של ימינו ואולי גם בתקופות קודמות, נחשב העוני ככישלון. ברוב הפעמים התחושה והיחס אל העני היא כאדם בטלן ועצלן. אדם שמצבו הכלכלי קשה וגורלו לא שפר עליו ולכן נזקק לבריות נתפס אצל חלק מהציבור כאדם שאשם במצבו. על כן ראויים להישמע דברי ה'אור-החיים' הקדוש בפרשתנו וז"ל:

" כי יהיה בך אביון". אומרו בך, אולי שנתכוון לרמוז מאמרם ז"ל (ב"ב י' א) שאמרו כי טעם שבוחר ה' לייסר לאדם בעוה"ז בייסורי העוני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פירוש בסיבתך בא לו העוני הגדול".

לדעת רבי חיים בן עטר, אם יש אנשים עניים זו אשמה חברתית, החברה צריכה לדאוג שלא יהיו בתוכה אנשים עניים ומדייק זאת מהמילה בך. וממשיך בעל האור החיים הקדוש ומדייק מהכתוב –

"מאחד אחיך" - פירוש לא תחשוב בראותו אביון שהוא פחות, דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים...".

את תפיסת העולם של חז"ל במהות העניות מביא בפנינו האור החיים הקדוש. הקב"ה הפקיד ביד העשיר את כספו של העני ולכן מחויב לתת לו. לפעמים העשיר קרוב לעני ובקלות מקבל העני את שלו, ולפעמים הדבר כרוך בטרחה גדולה מצד העני, אבל מי שעושה טובה לזולתו הוא העני שעושה טובה לעשיר, שהרי זכה בכל העושר הזה כדי לזכות בנתינה. נראה את לשונו –

"...הנה כבר פירשתי בפסוק (שמות כ"ב כ"ד) אם כסף תלוה וגו' שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר וזה הוא עושרו שמופקדים בידו מעות העניים, והנה לפעמים יפקיד ה' מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו גם לא יצטרך לסובב נתיבות, וכשישפוט ה' בצדק לצער העני ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם בריחוק מקום ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצוא מקום אשר הכין ה' לו שם טרף נפשו, והוא אומרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך".

למעשה, שאלות אלו הועלו כבר במהלך ההיסטוריה היהודית הארוכה, כאשר התנהל וויכוח בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע - האם העוני הוא גזרת שמים ועלינו כבני אדם להניח את העני לגורלו, כי אולי זה רצונו של הקב"ה כלפי אותו אדם שיישאר עני -

"..וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: [אדרבה,] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים! אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: בנים אתם לה' אלוקיכם. אמר לו: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום!" (בבא בתרא, י'.).

הרש"ר הירש (ט"ו, י"א) מסביר, שבאופן טבעי נוצרים פערים בחברה וכך דבריו:

"..ההתפתחות הטבעית של הדברים הארציים מביאה לידי כך, שהבדלים גדולים של רכוש - מצוקה ושפע, עוני ועושר - יתגלו זה בצד זה. חוסר השויון של הכישרונות כבר גורר באופן טבעי חוסר שוויון של רכוש, ושני בנים שנטלו חלקים שווים מבית אביהם יהיו שונים זה מזה בשיעור עושרם, אם האחד מפרנס רק בן אחד, ואחיו מטופל במשפחה גדולה; ואם זה האחרון עוד נפגע על ידי מחלות ופגעים אחרים, תיראה מצוקה מרה מצד רווחה ועושר כבר בדור השני. מצבים אלה של מצוקה מצויים באופן טבעי בכל מקום בארץ, אולם אל תניח להם להתקיים "בארצך", שהרי זו היא הארץ "שלך", הארץ של תורת ה' ושל ההנהגה האלוהית המיוחדת הקשורה לקיום התורה. שם התורה עצמה תאזן את ההבדלים הטבעיים האלה; שם כל אח עני ימצא בקרובו העשיר את אחיו; שם כל עני ואביון הוא "שלך", של הכלל. וכדרך שאין ציבור מת ואין ציבור עני (עי' עבודה זרה ו ע"א; ירו' גיטין פ"ג ה"ז) כן גם היחיד של הציבור היהודי לא ייפגע דרך קבע על ידי עוני ומסכנות, אלא מצוקת היחיד תהיה רק לשעה ובחסות עזרת ה' היא תהפוך להווייה של אושר הראויה לכבוד אדם. מסתבר שכך ביארו גם בספרי את "מקרב הארץ": "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ולהלן הוא אומר כי לא יהיה בך אביון, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם" (השוה פסוקים ד - ה ופי' שם).

במשטר של תורת ישראל מובטחת עזרה ותמיכה לכל עני הזקוק לסעד, ומי שזקוק לצדקה איננו מתבזה על ידי קבלת צדקה. גדולה מזו, תורת ישראל מורה שמי שאיננו מסוגל לעבוד ולהשתכר למחייתו ומתוך רדיפת כבוד מדומה הוא מקצר את חייו ואת חיי בני ביתו ובלבד שלא יטול את הצדקה המגיעה לו, הרי זה עתיד ליתן את הדין: "כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים" (ירושלמי סוף פאה). אולם יחד עם זה הרי תורת ישראל מייחסת ערך רב לשמירת עצמאותו של אדם, וראוי לאדם להצטמצם לצרכים ההכרחיים ביותר ולקבל כל עבודה, אפילו היא "בזויה" בעיני עולם חסר לב, ובלבד שלא יזדקק למתנת בשר ודם. עבודה המפרנסת את בעליה ביושר ובעצמאות היתה מכובדת בישראל מאז ומתמיד - יותר מאשר בכל חוג אחר. גיבורי הרוח הגדולים שלנו שאורם מאיר לנו עד היום ואשר כל דורות ישראל נושאים עיניהם אליהם בהערצה - ביניהם הלל, ר' יהושע, ר' חנינא, ר' אושעיא, רב ששת, רב הונא - חיו בתנאים מצומצמים ביותר והתפרנסו כחוטבי עצים, כנפחים, כסנדלרים, כסבלים, כשואבי מים, ובמעשיהם לימדו את הכלל: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב ע"א); "פשוט נבילתא בשוק ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא וסניא בי מלתא" (שם קיג ע"א; וראה רשב"ם בבא בתרא קי ע"א): טול שכר עבור פשיטת עור בהמות ברשות הרבים ואל תאמר אני כהן, אני חכם, ואין זה ראוי לכבודי. ואמרו במשנה שבסוף פאה: "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

לסיום נביא את דברי האור-החיים הקדוש הלוקח אותנו לגבהים נוספים בהסבירו, שפרשתנו רומזת על עני ואביון שהוא 'מלך-המשיח' –

"בדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על א' המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו (זכרי' ט') עני ורוכב על חמור, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי עונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, "...כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעי' נ"ד) בצדקה תכונני, וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים" (פרק ט"ו, פסוק ז').

שאלנו בפתיחת מאמרנו, האם עוני זה כישלון או גזירה משמים? את תשובתנו נענה כדרכם של יהודים בשאלה...מדוע מלך-המשיח גואל העולם יהיה דווקא 'עני רוכב על חמור' [=מלשון חומריות]? האם לחז"ל יש כאן אמירה מסוימת, מי יביא את הגאולה לעולם. האם העשירים או העניים? מה דעתכם?

 

שבת של שלום, שמחה, עזרה הדדית ונתינה איש לרעהו!


הוספת תגובה
גירסה להדפסה
שלח לחבר
עוד |
  חזור
דף הבית | צור קשר הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית
ישיבה תיכונית בני ברק    הרב נורוק 31  בני ברק    טלפון: 03-5700191  פקס: 03-6184639   דואר אלקטרוני: hertzogbb@gmail.com
 
 
בניה וקידום אתרים בית ספריים