כבר למעלה ממאה שנה, אנו במלחמה עם הערבים הגרים בארץ ישראל ועם מדינות ערב שסביבנו. הניסיון לשוות למלחמה זו אופי של מאבק בין שני עמים על אותה פיסת ארץ, כמין מלחמה על טריטוריה, הוא סילוף האמת ורצון לברוח משורשי הסכסוך.
אנו עומדים לפני חג השבועות, חג מתן תורה, ובחודש בו אנו מציינים יום חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הי"ד, שלאחריו התפתח מבצע "צוק איתן". בשנה זו, בה הציבור הישראלי עסק ברובו בשאלות של בטחון-לאומי ובחינת תפקודה של מערכת הביטחון, מרבית האזרחים נעשו 'פרשנים' של מהלך המלחמה ונעשו 'מומחים' לענייני צבא ומלחמה. הדעה הרווחת בצבור היא, שמה שיקבע את עתידנו במדינת ישראל הם רקשאלות של ביטחון, מדיניות ומנהיגות נכונה של הכנת הצבא והעורף למלחמה העתידית שכולם מדברים עליה. בוודאי שצריך לעשות את ההשתדלות והמאמצים לתקן כל מה שטעון תיקון, אך האם עם ישראל תלוי רק בהכנות אלו? האם עם ישראל במשך כל ההיסטוריה נשען על רקעל כוחו הפיזי? האם מה ששמר עלינו שנות אלפיים בגלות הארוכה היה "כוחי ועוצם ידי"? האם זו לא התורה והתפילה, ששמרה על עמנו במשך השנים הארוכות של הגלות? האם אין ערךמיוחד ללמוד תורה דווקא במצב של ערב מלחמה נוספת?!חס וחלילה
דווקא בימים אלו חשוב להזכיר לכולנו, שהמלחמה כאן אינה על גבולות כאלה או גבולות אחרים, המלחמה כאן איננה מלחמה של סכסוך רגיל בין עמים. וכי איזה גבול משותף יש לנו עם אירן? מדוע היא מאיימת עלינו?
האמת צריכה להיאמר, שאויבנו נלחמים בנו רק בגלל סיבה אחת ויחידה – עצם חזרתנו לארץ ישראל. מציאות זו של עם החוזר לארצו מולדתו אחרי אלפי שנות גלות, מאמתת את דברי התורה ודברי הנביאים שהבטיחו שעם ישראל אכן יחזור מארבע כנפות תבל לארצו. נס זה של קיבוץ גלויות, של "ושב ה' אלוקיך וקיבצך", שם את תורת "הנביא" המוסלמי ואת תורת "אותו האיש" כמשהו לא רלוונטי וחסר אמת, שהרי לפי דתם, העם היהודי נעזב על ידי בורא עולם…והנה, למגינת לבם של העולם ומנהיגיו ולהפתעתם, לא רק שחזרנו לארצנו אלא שמדינת ישראל פורחת ב"ה ומשגשגת ומתפתחת למרות המלחמות שכפו עלינו והקרבנות הרבים ששילמנו ומשלמים עד עצם היום הזה. הם משתדלים להרוס ואנחנו ממשיכים לבנות. מבחינה תאולוגית, העובדה שעם ישראל, שהביא את התורה לעולם, המהווה בסיס לכל הדתות המונותאיסטיות, חוזר לאדמתו ובכך מתקיימים דברי הנביאים, הרי זו סתירת לחי מצלצלת לאמונתם. עצם החזרה ובניית מולדתנו מלמדת על חזרתם של ערכי התורה לחיים המעשיים של עם ישראל.
אמנם נכון, לא כל עם ישראל מקפיד עדיין לשמור בפועל את כל מצוות התורה, אולם עצם המציאות היהודית בארץ ישראל היא הכרזה על קיומה של התורה והמסורת היהודית. זו היא הנקודה הפנימית האמיתית שמפריעה לאויבנו. מי שעוקב אחרי הפרסומים האנטישמיים בארצות ערב ואצל המכונים בטעות 'הפלשתינים', מבין בדיוק מהו שורש הסכסוך.
דווקא בתקופה קשה זו של איומים מצד גורמים שונים בעולם, הגורמת לנו דאגה לעתידה של מדינתנו, יש להעלות לסדר היום הלאומי את חשיבות לימוד התורה שבכתב והתורה שבע"פ. דווקא עקב כך, יש להגביר את ערך לימוד התורה בכל פינה ובכל מקום ולהפיץ את האור הגדול, משום שבכוחה של התורה לשנות את פני המציאות, כדברי הכתוב שקראנו בשבת האחרונה "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" ומסבירים חז"ל, "…שתהיו עמלים בתורה". ומה שכרכם? – "…ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". הקב"ה אינו מבטיח לנו שכר רוחני לעמל התורה כגון עולם הבא וכד' אלא שלום וביטחון.
בגמרא [מסכת סוטה דף כ"א.] דורש רבי מנחם "כי נר מצוה ותורה אור [משלי ו' ] – תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור. את המצווה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: "מה אור מגן לעולם, אף תורה מגינה לעולם".
דרשתו של רבי מנחם היא ממש מהפכנית. וזאת לדעת, כי רבי מנחם נחשב כאחד מחמשת הארזים שהיו בניו של התנא הקדוש רבי יוסי ברבי חלפתא, תלמידו של רבי עקיבא [שבת קיח:], שלדבריו עצם מציאות התורה בעם ישראל הוא מגן תמיד על עמנו ושום מכשול או דבר שלילי אינו יכול לכבות את האש הבוערת של התורה בעם ישראל. אמנם, יתכן ופעמים גובה הלהבות של אש התורה מרקיע שחקים ומאיר בכל פינה ולפעמים האש לצערנו רק לוחשת אבל בכל זאת מגינה על עמנו. על אחת כמה וכמה, ככל שלימוד התורה הינו נחלת הכלל, הוא מגן על מיעוט קיום מצוות. וכך לשון הגמרא [שם] בהמשך – "עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה! א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה – מגנא ומצלא" [=מצוה, בשעה שעסוק בה – מגינה ומצילה, בזמן שלא עסוק בה -מגינה אבל לא מצילה, אבל תורה, בין בזמן שעסוק בה, בין בזמן שלא עסוק בה – מגינה ומצילה].
יש אף הטוענים שם בגמרא, שכוח לימוד התורה, גם בשעה שאינו לומד, מונע את האדם ואף מציל אותו מעשיית עבירות. אמנם רבה חולק על דעה זו ולדעתו כוחו של לימוד תורה בזמן שאינו נלמד הוא רק מניעת פורענות אבל לא מניעת עבירות.
היסוד התרבותי של עמנו הוא התורה הקדושה. בלי הפנמה של ערך בסיסי זה, הרי ניטל מעמנו טעם קיומו העצמאי בארץ ישראל שהוא המקום הטבעי להופעה האלוקית השלמה בעולם.
על כן, בהתקרב חג מתן תורה, בזמן שאנו נמצאים לצערנו במצב של מאבק צבאי ודיפלומטי עם אויבנו, עלינו להפנים בתוכנו, שככל שלימוד התורה יהיה נחלת רבים בארץ, וככל שנבין שתרבותנו האמיתית קשורה במעמד הר סיני, ותלמוד תורה יתפוס נפח יותר משמעותי בחיים של כל פרט ופרט, כך נעצים את יכולת העמידה שלנו ואת הצידוק למאבקנו המתמשך על ארץ ישראל.
ההיסטוריה היהודית בת אלפי שנה הוכיחה, שכאשר עם ישראל מפחית את מעמדו של לימוד התורה, מיד האויבים נמצאים בשער. וחכמינו פירשו את הפסוק "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים"- אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה לכך בא שונא עליהם" {מכילתא}. כאשר האויב מזהה סימני חולשה בחיבור שלנו לתרבותנו ולעצמיותנו חושב הוא שזה הזמן גם לסלק אותנו באופן פיזי מאדמתנו וממולדתנו.
נתפלל ונייחל שיתקיימו בנו הפסוקים שעימם סיימנו בשבוע שעבר את ספר 'תורת-כהנים':
"אם בחוקותי תלכו {רש"י: שתהיו עמלים בתורה} ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם… וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה וחרב לא תעבור בארצכם".{ויקרא פרק כ"ו}.
כבר למעלה ממאה שנה, אנו במלחמה עם הערבים הגרים בארץ ישראל ועם מדינות ערב שסביבנו. הניסיון לשוות למלחמה זו אופי של מאבק בין שני עמים על אותה פיסת ארץ, כמין מלחמה על טריטוריה, הוא סילוף האמת ורצון לברוח משורשי הסכסוך. 
הזדהות משרד החינוך 
