גירסא להדפסה

מסופר על ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול ז"ל, שבהיותו שר האוצר שנים רבות קודם לכן, פנו אליו חקלאים בשנת בצורת בבקשה לשלם כפי שהבטיח אם תהיה שנת בצורת. המספרים טענים שאשכול ענה להם: "אמנם הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים!".

יש הטוענים שאשכול לא אמר זאת במילים אלה, אלא השיב בסגנון – "מה? אסור כבר להבטיח במדינה שלנו?", ויש הטוענים שאמר – "את המילה שלי נתתי, אבל אני גם יכול לקחת אותה בחזרה" (מתוך הביוגרפיה של אשכול מאת פרופ’ יוסי גולדשטיין, הוצאת כתר, 2003).

בפרשתנו אנו לומדים על יחסה של תורת ישראל למילה הנאמרת, או להתחייבות שהאדם מקבל על עצמו. כבר בתחילת הפרשה אנו רואים מה החשיבות שהתורה מייחסת לאיסור של אדם להפר הבטחות שהוא עצמו הבטיח או נודר.

"וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְקֹוָֽק. אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיקֹוָ֗ק אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה".

צורת ההתייחסות לאיסור של הפרת הבטחה ואי קיומה עורר את הפרשנים למספר שאלות:

א. לא מצאנו בכל התורה, שמשה מצווה לבני ישראל על מצווה או איסור, בלי שנאמר לפני כן שה' מצווה למשה, כגון: "ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל". האם זה אומר שישנה חשיבות פחותה לכך, הואיל ואין הקדמה של ציווי ה' ומשה אמרם מעצמו?

ב. מדוע משה מפנה את ענין קיום הנדרים אל ראשי המטות ולא אל כלל ישראל?

את השאלה הראשונה שואל הרשב"ם (1080-1160) וזה לשונו:

"נשאלתי באניוב בכרך לושדון [בצפון מערב צרפת] לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן, שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?".

עונה הרשב"ם, שדברי משה הם המשך למה שסיימנו בפרשת פנחס –

"אֵ֛לֶּה תַּעֲשׂ֥וּ לַיקֹוָ֖ק בְּמוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה".

נראה זאת בלשונו:

"וזו תשובתי: למעלה [=בסוף פרשת פנחס] כתיב 'אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם', שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים, משום 'בל תאחר', כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הלכות נדרים, ואמר להם: הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך איש כי ידר נדר לי"י, קרבן, או השבע שבועה לענות נפשו לאסור אסר, לא יחל דברו, מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום הקב"ה , שכן פרוש לא יחל כמו ויחל עד בוש, ויחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה'…".

הרמב"ן לא מתרגש מכך שאין הקדמה של ציווי ה', כי לדעתו מצינו כבר מספר פעמים בתורה כן, למשל בפרשת 'ויהי ביום השמיני', שם נאמר (ויקרא ט', ו') – "ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ה' תעשו" – ולא הזכיר הציווי כלל. וכן בפרשת המן (שמות ט"ז, ל"ב), שם נאמר – "ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ה' מלא העומר ממנו". אעפ"כ טוען הרמב"ן, שהרי בסוף פרשת פנחס, הפסוק האחרון אומר "אלה החוקים אשר צווה ה' את משה" ולכן יש למעשה ציווי אלוקי למשה.

על השאלה הראשונה ענו ראשונים רבים כמעט באותו סגנון עם שינויים קלים.  ברם, על  השאלה השנייה מדוע מצווה זו נאמרה לראשי המטות ולא לכלל ישראל התחבטו בה רבים והפתרונות מגוונים יותר. נעיין בחלק מהפרשנים.

רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס', הידוע גם בכינויו הריב"ש, מחבר את הציווי לראשי המטות כהמשך תהליך העברת הסמכויות וההנהגה ליהושע ולראשי המטות ובזה בא להזהיר אותם, שאם נדרו על עצמם וקיבלו כל מיני החלטות והגבלות, עליהם לקיים את מה שהתחייבו, כי הנהגה צריכה להיות בדרך ישרה. אין צורך לומר, שמנהיג לא יכול להיות אדם מושחת הגונב וגוזל, אלא משה פונה למנהיגים ראשי המטות ואומר להם – אם קבלתם על עצמכם דברים לחיזוק רוחני, תעמדו ותקיימו! וזה לשונו:

"… לאחר שצווה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום, כמו שהזהיר שלמה "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". ולא מיבעי' מה שגזר עליהם הקדוש ברוך הוא שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים".

רבי יעקב הלוי ליפשיץ (1838-1921), שהיה מזכירו של הגאון רבי יצחק-אלחנן ספקטור רבה של קובנה, לקח את זה יותר פרקטי, כאילו דיבר לימינו. אבל כנראה גם בזמנו היתה חשיבות שמצווה זו תאמר דווקא לראשי הקהל וחשובי הציבור,  משום שהם עלולים להבטיח כל מיני הבטחות ולהתחייב בכל מיני התחייבויות, מתוך מחשבה שלא נורא אם לא יקיימו את הבטחתם. לכן, דווקא אליהם פנה משה רבנו, שלא יגידו 'מה שרואים מכאן לא רואים משם' וכן שלא יאמרו 'הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים' כפי שהובא לעיל.

תובנה מיוחדת מנחיל לנו הרמב"ן, שלא כל דבר צריך לומר. לכל אחד יש דברים והלכות ודרך-חיים שלא מתאימים בשלב מסוים של החיים, או לאנשים מסוימים, ולכן אפשר ורצוי להסתיר מהם אינפורמציה. וכוונתו כאן, שללמד בני זוג שיש אפשרות להפר נדרים יביא זילות להתחייבות ולנדרים שאדם מקבל על עצמו. ולכן, יש לגלות זאת רק לראשי המטות. גישה זו של העלמה, יתכן ולא תמצא חן בעיני מספר אנשים…נראה את לשונו:

"וטעם וידבר משה אל ראשי המטות – כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט".

לדעת הרמב"ן ישנה סיבה נוספת לכך שיש ללמד רק את ראשי העם את הלכות הנדרים, משום שהם מומחים ומבינים בעניין, והיות וכל היתר הפרת נדרים אינו כתוב בתורה אלא 'הלכה למשה מסיני' וכל ההיתר קלוש, לכן יש למסור זאת למומחים בלבד. וזה לשונו (שם) –

"וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים ע"ח א), כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י א) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) לא יחל דברו, כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה".

בדרכו של הרמב"ן הולך גם רבי יצחק קארו, דודו של מרן ה'בית יוסף' (1458-1535), שהיה ראש-ישיבה, דרשן ורופא במקצועו, בעל 'תולדות יצחק'. רבי יצחק קארו מוסיף שורה מעניינת וטוען, שלמרות שאי אפשר שלא לגלות לכלל ישראל את היכולת להתיר את הנדרים, אבל עצם הדבר שזה נאמר לראשי העם בא לומר ולהעביר מסר לכלל ישראל את חומרת העניין ושזה לא ראוי לכל אחד. נראה את לשונו:

"…והיה ראוי שיאמר וידבר משה אל בני ישראל, ולמה אל ראשי המטות שהנדרים והשבועות לכל ישראל הם, והטעם לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר, וזהו ראשי המטות שהם המומחין, אבל אם אין מומחה שיהיה לבני ישראל והוא שלשה הדיוטות (נדרים ע"ח.). ועוד לרמוז שאין לגלות שיש התרה להמון העם, שלא ינהגו בשבועות קלות ראש, ואף על פי שאי אפשר שלא לגלותו להם, בא לרמוז חומר השבועה לומר שחומרתה גדולה כל כך, שאם היה אפשר להעלימו מהם ראוי לעשות כן."

רש"י מתייחס לשאלה זו בתחילת הפרשה ולדעתו כך נהג משה בכל המצוות. תחילה אמר זאת לראשי בני ישראל, מתוך כבודם, ואח"כ לשאר העם.

"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא – לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל".

כמובן מיד מתעוררת השאלה – אזי מדוע דווקא כאן מובא שאמר זאת לראשי בני ישראל?

ועל כך עונה רש"י מיד, שרצה משה ללמד אגב כך הלכה חשובה בהלכות נדרים –

"ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד?, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן".

רבי משה אלשיך, הידוע בשם 'האלשיך הקדוש' רבו של רבי יוסף קארו (1500-1600) מוסיף זווית נוספת לסיבה, שמשה רבנו פונה לראשי העם ולא לכל העם, משום שלדעתו יש נטייה לאנשים לנדור ולהתחייב לפעמים מתוך כעס, לחץ או מתוך כל מיני מצבים שבעיקרון אינם נדרים לשם שמים. ועל כן, משה רבנו פונה לראשי העם שינחו וידריכו את העם בנושא. נלמד את לשונו:

"הנה דרך המון עם לישבע ולנדור מתוך כעס וכיוצא, באופן, שלא לשם שמים הם עושים, ולא נדרי צדיקים יקראו…על כן אמר משה אל ראשי המטות, שהם חכמיהם וגדוליהם ומנהיגיהם, יזהירו על הדבר. ותהיה שומה בפיהם איש את שבטו לאמר להם. אל יעלה על רוחם כי טוב בעיני ה' הרבות בנדרים, כי אדרבה כל הנודר כאילו בנה במה. וטוב לגבר שלא ידור. זולתי על אחת משתי בחינות. או …להכניע יצרו לידבק בה', שאוסר עצמו בנדר על היין וכיוצא בו. או בחינה שנית, והיא, אם בא יצרו להחטיאו ישבע שלא לעשות הדבר ההוא. כמו שאמרו ז"ל (תנחומא בהעלותך י) כי כן עשו יוסף ובועז שנשבעו ליצרם, והוא מאמר דוד 'נשבעתי ואקימה לשמור וכו'…' (תהלים קי"ט, ק"ו)".

ענין הנדרים מקפיץ בראשנו מיד את התפילה מרטיטת הלב בערב יום הכיפורים, הלא היא תפילת 'כל נדרי'. תפילה זו, שלכאורה היא רק נוסח 'משפטי' של התרת נדרים, נאמרת בכוונה בפתחו של היום הקדוש ומעוררת לתשובה, ועל כן נביא את הסיפור המרגש הבא לסיום מאמרנו.

פרנץ רוזנצווייג היה איש-רוח בעל השפעה רבה, פילוסוף יהודי-גרמני, שחי במאה הקודמת. הוא גדל במשפחה מתבוללת וכמה מבני משפחתו המירו את דתם לנצרות. לאחר ויכוח ארוך שניהל עם בן-דודו ובו השתכנע כי היהודים הפכו להיות עם קטן ולא משפיע – החליט להמיר את דתו. אחרי ראש השנה נפגש פרנץ עם אמו, החזיק בידו את 'ספר התנ"ך בגרסה הנוצרית' והתחייב כי אחרי יום הכיפורים הוא ימיר את דתו. הוא הוסיף כי בכוונתו ללכת עמם לבית הכנסת ביום הקדוש, משום שברצונו לעשות את השינוי מתוך היותו יהודי-דתי ולא כאדם תלוש. האימא המזועזעת, שלא הייתה אדם דתי, צעקה כי לא תיתן להיכנס לו לבית הכנסת והיא רואה בו משומד ומשוקץ. פרנץ עזב את הבית ונסע לברלין.

במשך יום הכיפורים הוא הסתגר בבית כנסת אורתודוקסי בעיר, אך חווה זעזוע ו'נשבר' במיוחד בתפילת "כל נדרי". הלחן המרגש שמעורר את האדם לתשובה ולחרטה על נדריו, עורר בו געגוע לצור מחצבתו וחרטה על התחייבותו להמיר את דתו. אחרי יום הכיפורים כתב לאמו: "נדמה לי כי מצאתי דרך תשובה". החל מאותו יום הוא הלך והתחזק בשמירת המצוות ונפטר בגיל 43 כיהודי דתי.

למדנו על חשיבות קיום הבטחות והתחייבויות וכמובן שעדיף לחשוב לפני שנודרים ומתחייבים. ודאי בכפל כפליים צריכים אנשי-רוח, מנהיגי ציבור, הורים ומורים להישמר ולהיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מפינו. והקב"ה יצילנו משגיאות וטעויות, אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!