גירסא להדפסה

עשרה פסוקים בתחילת שירת האזינו (ל"ב, ה'-ט"ו) מהווים מעין "כתב אשמה" קטגורי וחמור על התנהלות עם-ישראל. הפסוקים מצביעים על אחת המידות הגרועות ביותר, רחמנא ליצלן, שדבקו בעם-ישראל, והיא חוסר הכרת-הטוב וחוסר הערכה למה שהקב"ה עשה למען עמנו.

פסוקים אלו מסתיימים באמירה קשה ביותר –

"וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹ-הַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽו".

לפני הסיום הקשה הזה וההאשמה שעם-ישראל השמין מהטוב שהושפע עליו ואז בעט, הכתוב מספר את ההנהגה האלוקית עם עמנו ועד כמה דאג בורא-עולם לעם ישראל. הכתוב מתאר שמירה צמודה שהקב"ה שמר עלינו, עם שלל דימויים המתארים את היותנו בבת-עינו של הקב"ה, תיאורים יוצאים מן הכלל של השפע האלוקי שניתן ללא גבולות – כיצד הקב"ה הניק אותנו דבש מסלע, חמאת בקר וחלב צאן וכו'. ברם, במקום להביע את הערכתנו ולומר תודה רבה לבורא עולם – עם ישראל 'בעט' במי שהעניק לו את כל השפע העצום הזה. נחזור על הדימויים הנפלאים של הכתוב –

"יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ: כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ: יְקֹוָ֖ק בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר: יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר: חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר…".

מיד עולה כמובן השאלה – איך זה קורה שעם-ישראל לא מגיב בהתאם? כיצד עם  חכם ולמוד בניסים לא יודע להכיר טובה, כאשר אפילו בעלי-חיים מכירים טובה למי שמאכיל אותם, כפי שמתלונן הנביא ישעיהו "יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן" (א', ג')? ומה פשר הכינוי שמופיע כאן לראשונה 'ישורון'?

על השאלה האחרונה נקדים את פירושו של רבנו בחיי, המבאר שהכתוב השתמש בשם שנחשב מכובד לעם-ישראל, בכוונה משום שרצה לגנות את עם ישראל, ובכך להדגיש את האבסורד בין מה שצריך להיות לבין המציאות. כך כותב רבנו בחיי –

"וישמן ישורון ויבעט. לא נקראו "ישורון" עד עתה…כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן: "אשורנו" (במדבר כ"ד, י"ז), על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה".

כפי שראינו בהמשך, אכן השם 'ישורון' הוא שם של כבוד לעם ישראל – "ויְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, ה') – וכן בהמשך – "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" (ל"ב, ט"ו).

בהמשך נראה אי"ה עוד הסברים כיצד משתלבת כאן המילה 'ישורון' בהסבר הכללי של הפסוקים, אך נחזור לשאלתנו הראשונה – מה גרם לעם ישראל להתנכר לטובות הבורא?

בפשטות ניתן לומר, שהשפע שהקב"ה השפיע על עם ישראל יצר תחושה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. המילה "שפע" היא גם אותיות "פשע" ולצערנו שמענו לא פעם על בני טובים שהשפע דרדר אותם לפשע.

על כך הזהיר החכם מכל אדם (משלי ל', ט') –

"פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע וְכִחַשְׁתִּי֘ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י ה'…".

ומסביר רש"י – "פן אשבע – מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה: ואמרתי מי ה' – כלומר אין אל-הים".

ומדרש תנאים לפרשתנו, גם הוא תולה את השפע ואת השובע לכך שיכול להביא לידי מרידה –

"…כן את מוצא בראשונים דור המבול ודור הפלגה והסדומיים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשקין שנאמר  חמאת בקר וחלב צאן מה הוא אומר וישמן ישורון  ויבעט אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור לישראל כשאתם נכנסין אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה ….וכן את מוצא בעשרת השבטים שלא מרדו במקום אלא מתוך מאכל ומשתה שנ' (עמוס ו ד – ו) השוכבים עלי מטות שן הפורטים על פי הנבל השותים במזרקי יין מה נאמר בהן (שם ו ז) לכן עתה יגלו בראש גולים, הוי מתוך מאכל ומשתה מרדו מאחר המקום והגלה אותם מארצו".

הכל הולך לאותו כיוון, שהעושר עלול לדרדר את האדם לכפירה ולתת תחושה שהוא 'כל יכול'.

וכן תרגום יונתן [כפי שמתורגם ב'כתר יונתן', דברים ל"ב, ט"ו] –

"והִתעשׁרו בני ישׂראל והִתנשׂאו [זִלזלו] הצליחו חזק קנו נכסים ועזבו עבודת אל-הים שברא אותם והרגיזו לפני האדיר שפדאם".

הריב"ש בספרו 'בכור שור' מביא משל מתוך המדרש, הממחיש את כפיות הטובה של עם ישראל –

"משל לאדם שהיה לו פרה והאכילה כרשינין עד שהיתה שמינה, ומתוך שמנה בעטה בו ברגל ואמר לה מי גרם לך שתבעט – בי, כרשינים שהאכלתיך".

בניגוד לכל המפרשים שטוענים שהעושר הביא לכפירה בקב"ה, טוען הרא"ש שהעושר והשומן  גרמו לעם ישראל להידרדרות בתחום החברתי וביחסים שבין אדם לחברו וזה לשונו:

"וישמן ישורון ויבעט – בעט מתוך שמנו בתועבה בגזל ובעבירות שנאמר בהם כל התועבות".

רבי עובדיה ספורנו (רב ופילוסוף איטלקי 1468-1550) טוען, שהפסוק אינו מכוון רק לכלל ישראל, אלא דווקא בעיקר  לתלמידי החכמים ולומדי התורה, שהם עלולים להידרדר ולגרום לחילול ה' שאחרים ילמדו מהם. רבי עובדיה דייק מזה, שהכתוב מכנה כאן את עם ישראל 'ישורון', מילה ייחודית שמופיעה לראשונה בתורה המלמדת על האליטה הרוחנית של עמנו וזה לשונו:

"וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז) עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון…הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא (ישעיהו כח, ז):כשית. כאומרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם (שם מד, יח):ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו:"

אי אפשר להתעלם מהפירוש הייחודי של הגאון האדיר, רבי חיים-פלטיאל (בן המאה ה-13 מצרפת, שהיה תלמיד-חבר של המהר"ם מרוטנברג), שאינו מדבר על עם-ישראל שלא הכיר טובה לבורא עולם, אלא מדובר פה על מיעוט שולי בעם-ישראל, שאמנם נזקו גדול מאוד – ואלו המשומדים שחצו את הקווים ועברו לדת אחרת  –

"הפרשה קיימת על המשומדים והכי פי' וישמן ישורון ויבעט…כך כאן וישמן ישורון ויבעט ושומע לגוים האומרים לו שמנת עבית כשית ואתה יפה נאה לך להשתמד, או שמהרהר כך בלבו ואומר לעצמו שמנת וגו' ומתפתה אחר יצרו. ויטש אלוה עשהו, וכופר בעיקר".

לדעתו, עיקר הכעס של הקב"ה הוא על המשומדים, יותר מאשר על הגויים, משום שלעם-ישראל עשה חסד מה שאין כן לגוים.

יש בלבנו פינה חמה לדרכו של הרש"ר הירש בפירושו למקרא, אשר נותנת ביטוי להשקפת עולמו-עולמנו, של שילוב תורה עם הצד המעשי של החיים. לדעתו, התורה רואה בעושר ובחיים של כלכלה ברווח משהו חיובי. אין העושר מצד עצמו משהו שלילי. נוסיף על דבריו, שוודאי כשמדברים על עם-ישראל כאומה, הרי להיות אומה עשירה זה דבר חיובי וכן מפרש הרב קוק בספרו 'עין אי"ה', שהסיבה שעם ישראל הצטווה בזמן יציאת מצרים לקחת את הרכוש המצרי, משום שבדרכו של העם לחיים עצמאיים הרכוש הוא כלי חשוב לפתח אי-תלות בגורמים אחרים. מבאר הרש"ר הירש –

"שם ישרון כתוב כאן בפעם הראשונה. ישראל מכונה כן על שם האידיאל של ייעודו המוסרי, שהרי מוטל עליו להיות "ישר", להתאים לייעודו בלא סטייה…ה' רצה שישראל יעלה אל הרמה הכפולה של המטרות הארציות: הרווחה החומרית העליונה והשלמות הרוחנית והמוסרית העליונה. שהרי ישראל נדרש להראות על ידי דוגמה מזהירה: הבא לחיות חיי חובה רוחניים ומוסריים שלמים איננו נאלץ בהכרח לוותר על שמחת האושר הארצי, אלא הדרגה העליונה של המוסריות יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל מידה גדושה של אושר ארצי; ולא עוד, אלא המוסריות חייבת להוכיח את עצמה בעיצומו של האושר הארצי ועליה לנצל את כל ההנאות והאמצעים הארציים כדי לקנות את המעלה הרוחנית של עשיית החובה המוסרית. זה הוא האידיאל המוסרי שנקבע לעם – ישורון, ולצורך הגשמת החזון הזה ניתנו לו הנאות ונכסים חומריים בשפע. אולם אחרי שזכה בכל אלה, אחרי שהגיע מן המדבר אל ארץ זבת חלב ודבש, הוא השמין ובעט".

בהמשך דבריו מדגיש הרש"ר הירש, שלצערנו דווקא בעתות צרה, בזמן שפקדו את עם-ישראל ייסורים, בדרך-כלל עמד יפה במבחן האמונה, ודווקא בתקופות של עושר ואושר – "רק לעתים נדירות היה בכוחו לשאת את האושר".

וכך מסכם את המסר של התורה בנושא שימוש נכון לעושר ולתקופת השלווה, שזכה עמנו שלצערנו לא מומש בצורה חיובית ולא ניצלו את העושר להתרומם גם רוחנית –

"אלה הם דברי ימי ישראל. העם לא ניצל את השפע ואת מותר הטובה כדי לגבר חילים בפעולות רוחניות ומוסריות וכדי למלא את תפקידו בשלמות גדולה יותר. השתלמותו המוסרית פיגרה אחרי העליה במצבו החומרי והוא לא השכיל להיות אדון לעושרו ולאושרו; הוא לא קנה בהם מעלות מוסריות של עשיית חובה. העושר והאושר התגברו עליו, והוא עצמו בעצמיותו הרוחנית והמוסרית אבד ברוב הטובה".

יש בדבריו של רש"ר הירש קריאת השכמה לעם השוכן בציון, אשר בה זכה למצב כלכלי, צבאי ורוחני, שמזה דורות לא היה לעמנו ויש כאן ניסיון עצום, מה נעשה עם השפע האלוקי שמושפע עלינו.

אנו עומדים לפני חג הסוכות, שמשתלב היטב כתיקון ל"שמנת עבית כשית", כפי שהתורה מביאה את הטעם למצוות ישיבה בסוכה – לזכור ולהכיר טובה גדולה לקב"ה על שהוציא אותנו ממצרים – "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ישנו  סיפור ידוע ומחויך, אשר מביע את הרעיון של מאמר זה והמסר שלו פשוט וברור , להעריך את קורת הגג שלראשנו ואת השפע בו אנו חיים ב"ה, דווקא כאשר פעם בשנה אנו יושבים שבוע שלם בסוכה ללא קורת גג יציבה.

פעם אחת הוזמן מושל העיר ברלין בליל-הסדר לביתו של הרב צבי-הירש לוין, רבה של ברלין. האורח התיישב ליד השולחן הערוך כלים נאים והקשיב כיצד שואל הבן הצעיר "מה נשתנה".

"שאלה לי אליך" – פנה המושל אל הרב – "מדוע היום כאשר אתם מסובים ליד שולחן ערוך בכלים נאים שואל הבן "מה נשתנה", הרי היה צריך לשאול שאלה זו בחג סוכות כאשר אתם יוצאים מביתכם ויושבים בסוכה רעועה?"

השיב הרב כשהוא מתנשף בכבדות: "היהודי – מורגל בצרות רבות. כל שונאי ישראל בכל הזמנים תמיד עומדים עלינו לכלותנו ופעמים רבות מגורש היהודי מביתו. משום כך בחג הסוכות כאשר אנו יושבים בסוכת עראי אין הילד מתפלא כלל לפי שמצב זה רגיל הוא בעיניו…אולם, כאשר אנו יושבים ליד שולחן ערוך בכלים יקרים מיד מתפלא הבן ושואל: "מה נשתנה"?…".

ברכת 'גמר טוב', שבת שלום וחג שמח לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל!