גירסא להדפסה

לפני מספר שנים הוזמנתי לטקס סיום של קורס לוחמי השייטת. מי שהזמין אותי לטקס היו שני בוגרי הישיבה, שסיימו את הקורס המאתגר בהצלחה. כמובן שלא היססתי לרגע לגבי הגעתי לטקס וראיתי בזה זכות, שבוגרי הישיבה מוצאים לנכון להביע את הכרת הטוב לישיבה ומעריכים את תרומתה, כמקום שהכשיר והכין אותם רוחנית ומנטלית להתמודד עם המשימה החשובה של שירות משמעותי בצבא הגנה לישראל.

הימים היו ימי 'ספירת העומר' והטקס התקיים בבסיס השייטת בחיפה. שר הביטחון דאז, אהוד ברק, כיבד בנוכחותו את המעמד ולקראת סיום הטקס אף התכבד לענוד על חזם של הלוחמים, כשלושים בלבד, את כנפי הקומנדו הימי, גאוות הלוחמים. שני הבוגרים שלנו עמדו בשורה האחרונה של מסדר החיילים ושר הביטחון עבר ולחץ את ידם של מסיימי הקורס וכשהגיע לשני הבוגרים שלנו העיר להם על כך שאינם מגולחים כיאה לטקס כל כך חשוב. שני הבוגרים אמרו לו שהם אינם מגולחים עקב ימי 'ספירת העומר' ומיד השר התעשת והתנצל קלות, וברגע ששמע את המילה 'עומר' הבין במה מדובר וכמובן כיבד את הלוחמים.

אין כמעט אדם במדינה שישמע את המושג "ספירת העומר" ולא יקשר זאת מיד לאיסור גילוח ולאיסור תספורת, ואף אנשים שביום-יום אינם קשורים למסורת ישראל לצערנו ואינם מקפידים על קיום מצוות, יודעים להגיד ולהבין ש'עומר' קשור למנהגי אבלות.

במאמר זה אנו מעוניינים להבין מדוע עם-ישראל נוהג מנהגי אבלות למשך תקופה כה ארוכה של שלשים ושלשה ימים, שהרי לצערנו ולדאבון לבנו עם-ישראל עבר בהיסטוריה הארוכה שלו הרבה פוגרומים ופרעות, אסונות, דיכוי והשמדה, ששיאם כמובן היה שואת אירופה הנוראה ואעפ"כ לא מצאנו מנהגי אבלות כל כך ארוכים, אם בכלל.

יש כמובן הסברים רבים ורבות נכתב על ענין 'ספירת העומר' בהקשר של מות תלמידי רבי עקיבא (ועיין בהרחבה עוד במאמרנו על עניין אבלות בספירת העומר).

אשר על כן, נבקש להביא כאן הסבר נוסף , שאיננו תולה את מנהגי האבלות במותם של תלמידי רבי עקיבא. מצאנו את הדברים בצורה נרחבת בספר 'צרור המור' לרבי אברהם בן יעקב סבע בפרשת אמור, אך ראשית נרחיב בכמה מילים על דמותו של רבי אברהם סבע, משום שלענ"ד לא זכה לכבוד ולהיכרות עם כלל הצבור, בעודו ענק שבענקים, שהאיר בתורתו ובחכמתו עניינים רבים בתורה. הרב נחשב מקובל ששמו הלך לפניו בשילוב מיוחד של פשט, דרש וסוד. רבי אברהם סבע נולד בספרד בשנת 1440 ונאלץ כמו רבים אחרים לנוס על נפשו בגירוש ספרד בהיותו בן 52 ועבר לפורטוגל, וגם שם לא ישב בשלווה כאשר לאחר חמש שנים, בעת גזירות השמד על יהודי פורטוגל, עונה קשות ושני בניו הוטבלו לנצרות בעל כורחם. מפורטגל נמלט לפז שבמרוקו ואת כל כתביו נאלץ לקבור ליד עץ זית בליסבון ומאז לא נמצאו. אמנם, רבי אברהם כתב ושיחזר על פי הזיכרון את מה שכתב, אם כי לא הצליח לזכור את הכל, ובדרכו לאיטליה נפטר בערב יום כפור בשנת ה'רס"ט (1508) ונקבר בוורונה. החיד"א מספר, שהיות והיה נחשול בים, רב החובל הגוי תבע מרבי אברהם להתפלל ולהציל את האוניה, ביודעו שהוא רב חשוב, ואכן היה מוכן בתנאי שאם ימות בספינה לא ישליכו אותו לים, אלא יקברו אותו כראוי ואכן רב החובל נשבע ועמד בשבועתו.

לדעתו, מנהגי האבלות נובעים משום שימי 'ספירת העומר' הם 'ימי דין' והדין מתחיל בתחילת הלילה ומצוות הספירה שהתורה הטילה עלינו היא כדי לרכך את מידת הדין. וכל מה שאמרו על מיתת תלמידי רבי עקיבא זה מצד הנגלה, אבל מצד הנסתר מנהגי האבלות הונהגו בגלל מידת הדין, ולכן חל איסור תספורת, כדי להראות שאנו אבלים ועצובים בימי דין אלו.

נראה את לשונו של רבי אברהם סבע –

"ואמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר. להורות שצריך למנות מפסח עד שבועות ממחרת השבת. שהוא בתחילת הלילה שאז מתחיל הדין. ולכן מצותו בלילה להשיט כח הדין של העומר השולט בלילה בכח מצות הספירה. ולכן אמר וספרתם לכם לטובתכם. כמו לך לך להנאתך. וכל זה להכניע מדת הדין הקשה. ולפי שהם ימי דין אמרו שצריך להראות בהן צער ושאסורים בתספורת. ואעפ"י שאמרו לפי שמתו תלמידי ר' עקיבא בלילה. זהו לפי הנגלה כי הטעם הנסתר הוא מ"ש לפי שהעומר הוא הדין ולכן אסור בתספורת כדי להראות עצבון" (צרור המור, אמור, סעיף קטן ט"ו עמ' ס"ח).

לצערנו ולדאבון לבנו, בימי הדין הללו אירעו לאורך ההיסטוריה צרות רבות לעם היהודי, במיוחד בגלות אשכנז, בגזירות ובפרעות בשנת תתנ"ו (1905) בזמן מסעי הצלב, וכשהועמדה בפניהם הברירה להתנצר או למות, העדיפו רבים מהיהודים למסור את הנפש ולמות על קידוש השם מאשר להתנצר, וכך ברחבי אירופה נרצחו למעלה משנים עשר אלף יהודים, קהילות שלמות וגדולי התורה שלהם מתו ונרצחו על קידוש ה'. לטראומה לאומית זו חוברו קינות שנאמרות בתשעה באב עד היום בקהילות האשכנזים. לא נמנה את כל המאורעות שקרו בימי הספירה, אך נזכיר עוד אירוע אחד בולט – גזירות ת"ח ות"ט – שעליהם היה אחראי בוגדן חמלניצקי ימ"ש, שהיה ראש צבא הקוזאקים ברוסיה הקטנה וצורר היהודים (1595-1657). במלחמתו ובמרד שקיים נגד פולין, לאחר שהאחרונים ברחו ומי שנשאר הם היהודים, טבח בוגדן חמליניצקי ימ"ש ביהודים ונהרגו אז כשלוש-מאות אלף יהודים ורכושם נשדד. אירוע זה אף נזכר בפירושו של רבי דוד סגל הלוי (1586-1667) בעל ה'טורי זהב', המסביר מדוע יש נוהגים גם אחרי ל"ג בעומר במנהגי אבלות –

"ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצרת כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת" (ט"ז אורח חיים סימן תצג).

ונחזור להסברו של 'צרור המור' – צריך להבין מדוע נפסקת האבלות בל"ג בעומר אם כל ימי ספירת העומר הם ימי דין? הרי אנו יודעים שאנו מפסיקים את האבלות בגלל שפסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בל"ג בעומר?

על כך עונה רבי אברהם סבע (שם) –

"ומה שאמרו שמותר בתספורת מל"ג לעומר ואילך לפי שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא למות…וכן הוא לפי האמת כי [עד] ל"ג בעומר הוא תוקף הדין. וסימניך עד הג"ל הזה ועדה המצבה. וכן אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשברם. כי העומר הוא ים סוער וכמצולה".

אחת השאלות שדנים בה הראשונים היא, מדוע לא מברכים 'ברכת שהחיינו' על מצוות 'ספירת העומר', שהרי זו מצווה שבאה מזמן לזמן במועד מסוים ואם כן היה ראוי לברך ברכת שהחיינו?

ועל כך מצינו תשובות רבות ונביא בקצרה כמה מהן ולאחריהן גם את תשובת בעל 'צרור המור'.

ידועה תשובתו של בעל 'המאור' (סוף מסכת פסחים דף כ"ח בדפי הרי"ף), היות והיום המצווה של ספירת העומר היא רק זכר לזמן המקדש ולכן לא מברכים שהחיינו. הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן קכ"ו) מנמק בכך, שברכת שהחיינו מברכים על דבר ששמחים בו ואילו ספירת העומר מזכירה לנו דווקא את חורבן הבית וזה כמובן משרה עלינו צער. לעומתם, רבי דוד אבודרהם בספרו 'אבודרהם' מבאר, שהיות והספירה היא לצורך חג השבועות, הרי מברכים בחג שהחיינו וזה כולל גם את עצם הספירה.

נסתפק בשלוש התשובות הללו ונביא את תשובתו של 'צרור המור' בהמשך לשיטתו שאלו ימי דין ולכן לא שייך לומר בהם שהחיינו, וזה לשונו –

"…לפי שזה אינו נאמר אלא על שמחה. ואנו עצבים מכח דין העומר. ולכן אין לומר שהחיינו בספירה. ועוד כי זאת הספירה היא לצורך המועד. וסמכינן אזמן דרגל … ולכן אמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות עד ממחרת השבת השביעית. שהוא יום מתן תורה שנקראת אש דת. וניתנה ע"י הש"י שהוא אש אכלה. וכל דבריה כאש. ואנו צריכין באלו השבע שבועות לספור ספירה זו להשקיט כח הדין והאש של מעלה. באופן שכל זה הוא לצורך המועד וסמכינן אזמן דרגל".

לאחר שהביא בעל 'צרור המור' את הטעם הקבלי הנסתר, הוא מנמק גם לפי הטעם הנגלה מדוע אין אומרים שהחיינו, כפי שנימק הרשב"א שהובא לעיל וזה לשונו –

"ועוד לפי הטעם הנגלה אין לומר זמן. לפי שאנו מזכירים בעומר חרבן הבית שכשהיה קיים היינו מקריבין בו קרבן העומר. ועכשיו שהבית חרב ואין לנו אלא זיכרון דברים. אנו דואגים ועצבים על חורבנו. ואנו מבקשים רחמים מהש"י שיחזיר העבודה למקומה. וא"כ איך נאמר שהחיינו בעונותינו להחריב המקדש. ואין לנו זכות לחזור העבודה למקומה" (ועיין עוד בהמשך דבריו שם).

לסיום יש לנו להסביר לפי הטעם הנגלה, שימי האבלות הללו הם על מותם של תלמידי רבי עקיבא, האם אין זה יוצא דופן ומוגזם לנהוג אבלות של שלושים ושלשה ימים,? הרי אסונות גדולים יותר פקדו את עם ישראל לאורך ההיסטוריה וכפי ששאלנו בפתיחת מאמרנו ואמנם, לפי התשובה שמדובר בימי דין אפשר להבין שהאבלות הזו אינה קשורה לאסון ספיציפי, אולם לפני הטעם הנגלה יש להבין מדוע?

נראה לומר, שאין לנו יכולת להבין את גודל האסון שנגרם לעם ישראל במותם של אותם עשרים-וארבעה אלף תלמידים מבחינה 'איכותית', מלבד כמובן הטרגדיה ה'מספרית', שמסתמא כל אחד מהם יכול היה להעמיד עולם מלא של תורה וחכמה, וכפי שראינו שלאחר האסון הנורא, רבי עקיבא לא התייאש והשקיע בשבעה תלמידים ששיקמו והעמידו את עולם התורה ומכאן במחשבה פשוטה אם כל העשרים-וארבעה אלף היו ממשיכים בדרכם, איזה עולם תורה ענק היה לנו בזכותם. וכך כותב המדרש (קהלת רבה וילנא פרשה יא) –

"..ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של ריה"ג ורבי יוחנן הסנדלר, אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

רבי עקיבא הבין, שלא די שיהיו גאוני עולם ותלמידי חכמים, אלא העיקר זה המידות של האדם והביטוי 'לא נהגו כבוד זה בזה' הוסבר, שכל אחד למד לעצמו ורצה להיות המוביל ובעל הדעה ולהיות הוא ה'חדשן' והוא המרכז וזו הכוונה שאין ביניהם שיח, אלא כל אחד רוצה להיות שחקן מרכזי ולא שיתופי, למשל קבוצת כדורסל, שכל שחקן מחפש לקלוע לסל, למרות שחברו נמצא ליד הסל ויש לו אפשרות יותר טובה, אבל כל אחד רוצה לקצור את התהילה ולמעשה כל אחד משחק לעצמו, אז ברור שכל הקבוצה נכשלת. וכך גם בחבורת לימוד, שרק מכח הצבור התורה מתעלה. ועל כך הכאב גדול, שעם-ישראל הפסיד את אותם גדולי תורה.

נזכה בימים אלו, שבכל התחומים יגלו אנשים את רוח החברות והשותפות ורק כך נוכל כאומה לעלות מעלה מעלה ולצאת מאבלות לשמחה.

שבת שלום ול"ג שמח לכל בית הישיבה!