גירסא להדפסה

מסופר על רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב 'סנגורם של ישראל' [הת"ק-התק"ע], שפעם אחת איחר לתפילת ערבית של ערב חג הפסח. כל הציבור עמד וחיכה לו מפאת כבודו ולא ידע מה פשר הדבר וכאשר סוף סוף הגיע לבית הכנסת שם לבו למבטי הציבור והבין שמבקשים לדעת מה קרה. רבי לוי-יצחק עלה על הבמה וסיפר לקהל הקדוש, שניסה לקנות קצת חמץ מכמה יהודים בעלי מכולת והציע מחירים טובים ואף מופרזים אך נענה בשלילה מוחלטת. לאף אחד לא היה לתת לו ולו גרגיר אחד של חיטה או פירור של חמץ ואילו אצל הגויים יכול היה להשיג משקאות חריפים, למרות שהממשלה מפעילה שוטרים ופקחים  שאנשים לא יתחמקו מלשלם מסים על משקאות מיובאים, "והנה ביקשתי מגוי אחד שימכור לי בקבוק מיובא כזה וכמובן הוא מיד היה מוכן למכור לי תמורת תשלום הוגן", סיפר רבי לוי-יצחק, פרש ידיו כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם! תראה כמה צדיקים הם עמך ישראל! לא העמדת להם לא שומרים ולא פקחים כדי שלא ישווקו חמץ ורק כתבת בתורתך (שמות י"ג, ז') – מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ" – ולא יכולתי להשיג חמץ כלל!".

אין כמעט יהודי בעולם שלא מכיר את המילים "חמץ" ו"מצה", הגורמות מיד לכל יהודי לחיבור ולרגשות מיוחדים כלפי חג הפסח. לצערנו, היום יתכן ורבי לוי-יצחק היה כן מוצא יהודי, שבשביל מטבע הגון וגם בלעדיו היה נותן לו קצת  חמץ ולוואי שכל ישראל יחזרו בתשובה. ברם, המילים "חמץ" ו"מצה" אינן קשורות רק לחג הפסח, כאשר בפרשתנו פרשת צו, וכן בפרשת ויקרא, אנו מוצאים את איסור החמץ בנושא הקרבת המנחה שיש לאכלם ללא חמץ אלא מצה. והדברים מעט מפתיעים ונסביר – הכתוב אומר (ויקרא פרק ב') –

"כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיקֹוָ֔ק לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק".

וכן בפרשתנו –

"וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ… וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ".

לפני שננסה להבין מהי הסיבה שאת המנחה אסור לאפות חמץ ויש לאכלה מצות ממש כמו בפסח, נלמד מספר החינוך מהי בכלל מצוות הקרבת קרבן מנחה. במצווה קט"ז כותב בעל ספר החינוך, שקרבנות מבעלי חיים מטרתם להכניע ולהשפיל את האדם החוטא שרואה מה קורה לבעל חיים, ולעומת זאת במנחה שבאה מן הקמחים יש מטרה אחרת וזאת נראה בהמשך. נראה את לשונו –

"וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה, כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת, כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו אלא שאין בו שכל נשרף וכלה, וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משורש בהמי".

אחרי התיאור למטרת קרבן בעל חיים עובר ספר החינוך להסביר, שקרבן מנחה  מהווה 'תמרור אזהרה' בתחום הכלכלי, אך אין עוצמתו כמו קרבן בעל חיים וכן שחלק מקרבנות המנחה הם בהתנדבות, וזה לשונו –

"והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים, אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר, שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה מפני שעניינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים, ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקראו מנחה".

ישנן שלשה סוגי מנחות של ציבור שהם כן באות חמץ – עומר בפסח, שתי הלחם בעצרת ולחם הפנים – אבל הן אינן קרבות על המזבח גם משום היותן חמץ. המנחות שאינם באות מן החמץ הן תשעה סוגים, ואלו מנחות 'פרטיות' הבאות מכל מיני סיבות שאין כאן המקום לפורטם, אבל רובן הן נדר ונדבה וכן מנחות שמביאים כהנים בתחילת עבודתם וכן מנחה שמביא כהן גדול כל יום וכן מנחת קנאות שמביאה אשה שחשודה כסוטה ובכל אלו המנחה היא מנחה ללא חמץ.

מה ענין איסור חמץ שמוכר לנו מחג הפסח למנחות?

התורה עצמה אינה מנמקת וזה די מפתיע שאיסור זה נמצא מחוץ לגבולות חג הפסח. ואכן, ספר החינוך (מצווה קיז) מתייחס לכך ונותן טעם לאיסור זה, כדי לשבר את אזנם של הנערים שיתחברו למצוות התורה בצורה שכלית שזו מטרת הספר. ובכן, לדעתו החמץ מסמל את העצלות, שהרי כדי שהקמח יחמיץ צריך להשהותו זמן ממושך וכפי שאנו גם יודעים מיציאת מצרים שיצאו בחיפזון ולא הספיקו לאפות את הבצק לאחר החמצה אלא אפו אותו מצות. ליהדות יש אינטרס לטפח את הזריזות וזה לשונו של בעל ספר החינוך –

"ואומר, כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'".

ממילא ישאל השואל – אזי מדוע במנחות של ציבור כן אפשר לעשותן מחמץ ואלו מנחות של יחידים התורה אסרה על כך?

משיב בעל ספר החינוך, שהעצלות נמצאת אצל אנשים יחידים ולא אצל ציבור. נראה את לשונו –

"…ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת".

ואז ישאל השואל – אבל לחם הפנים הרי גם הוא קרבן ציבור ומדוע כן מקפידים שלא יהיה חמץ?

ועל כך עונה ספר החינוך –

"…אבל בלחם הפנים אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה".

יש עוד נושא אחד לגבי מנחות שאינן חמץ – מדוע התורה חיברה איסור חמץ במנחות לאיסור להביא למזבח שאור ודבש, כפי שהכתוב אומר –

"כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיקֹוָ֔ק לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק" – לכאורה אין קשר בין שני הנושאים.

ועל כך מביא שלשה טעמים לחיבור הזה, שבין איסור חמץ לבין איסור הבאת שאור ודבש, והראשון שבהם טוען ספר החינוך, שכפי שהתורה רצתה לחנך אותנו לזריזות, ולכן קרבן המנחה אסור שיהיה מחמץ, כך התורה רצתה גם לחנך אותנו ואולי בפרט את הילדים והנערים שלא לרדוף אחרי ה'מתוקים' ולכן הרחיקה אותנו מהדבש, דבר שכבר בזמן התורה ידוע שיכול להזיק, וזה לשונו –

"…ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו".

ספר החינוך אינו מסתפק בטעם הקודם, משום שזה עונה רק על הדבש ומה עם השאור – ולכן מביא טעם נוסף שעונה גם על איסור השאור, והוא כדי לחנך אותנו שלא להיות גאוותנים –

"…ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ד' כל גבה לב".

ובטעם השלישי מביא את פירוש הרמב"ן וזה לשונו –

"ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו" [ועיין מאמרנו לפרשת ויקרא תורת ישראל נגד קיצוניות בספר "אעירה שחר" חלק ב' עמ' 199].

הרמב"ן בפרשת ויקרא מביא את דעתו המפורסמת של הרמב"ם, שלא מעט מצוות וסייגים בתורה נבעו מכך שהקב"ה רצה להפריד אותנו מדרכם של עובדי עבודה זרה וגם כאן האיסור להקריב חמץ מחובר לנושא של שאור ודבש והרמב"ן עצמו במקרה זה אכן מסכים לכך, וזה לשונו של הרמב"ן –

"וטעם השאור והדבש, יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה".

דוגמא לכך מביא הרמב"ן, שבימי האבות היה אפשר להקים מצבה ואח"כ זה נאסר ובספרי (פרשת שופטים קמ"ו) הסבירו, משום שעובדי עבודה זרה הפכו זאת לחלק מדתם ולכן הקב"ה אסר על כך.

מכנה משותף בין איסור חמץ בפסח לבין איסור הבאתו בקרבן מנחה מצאנו אצל רבנו בחיי ועוד ראשונים –

"ועל דרך  הפשט: כי הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא פסחא ה ב) לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו: (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ", לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה.

ורבנו בחיי מוסיף טעם על דרך הקבלה וזה לשונו –

"השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, על כן אמר: "לא תקטירו ממנו אשה לה'", כי כיון שהכוונה לשם המיוחד לא תאפה חמץ ולא תקטירו שאור ודבש (ויקרא ב', י"א).

רבי אפרים מלונצי'ץ בפירושו 'כלי יקר' על התורה טוען, שהשאור מסמל את יצר הרע וכמו שאמר רבי אלכסנדרי בתפילתו – "רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב" (ברכות י"ז.) – והשאור בא לעולם כדי שאדם ישתמש בו למה שנחוץ וראוי ובצורה מוגבלת, כגון לשאת אשה ולבנות בית וכד' וכן בדבש שריבויו מזיק ומסמל את כל חמדות העולם, אך האדם נדרש להנות מהם במידה הנצרכת ולכן נאמר שלא יקטירו מהם ולא יבוא החמץ בקרבן מנחה, כי אין בהם חשיבות מצד עצמם [ועיין בהרחבה בפירושו מדוע כן מובא החמץ בשבועות – כלי יקר ויקרא פרק ב פסוק יא).

אי אפשר לסיים את מאמרנו מבלי להביא את דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש, שמעלה את איסור החמץ לענין לאומי ומרתק שאמנם מתאימים להשקפת עולמו שגאולת ישראל אל לה להעשות על ידי בשר ודם, אך יש בדבריו הרבה מן הצדק והמוסר גם למי שהשקפת עולמו היא שעם ישראל נדרש לפעול בכוחותיו שלו כדי לגאול את עצמו.

נביא את דבריו בלשונו הברורה והצחה עם עריכה מתבקשת עקב אריכותם –

"משמעות חמץ ומצה מעוגנת בתולדות ישראל.. מצה היא אות של חוסר עצמאות מדינית; היא מסמלת מצב שבו אין עתותינו בידינו, – הוה אומר: כוחותינו אינם עומדים לרשותנו. מצה היא אפוא סמל העבדות;    …. משום כך ביום הזיכרון של יציאת מצרים נשבית כל שאור וחמץ מגבולנו. את מקומם תיקח המצה; והיא תזכיר לנו מחדש את העובדה, שלא בידינו קנינו חירות ועצמאות, אלא בחסד ה' הנמשך בכל עת.".. בעמדנו במקדש מול מזבח התורה – נזכיר עובדה זו כל שעה. כי הלחם שנקריב שם לאות השתעבדות – יהיה מצה תמיד. כי רק משהמרנו עבדות פרעה בעבודת ה', זכינו מידי ה' בלחם החירות. …עצמאות מדינית בקרב העמים הובטחה לנו בשכר קבלת עול מלכות ה'. דבר זה יבוא לידי ביטוי בחג השבועות, שהוא יום הזיכרון של מתן תורה; שכן יום זה הוא גם יום הביכורים, ובו נגיד לה' "כי – באתי אל – הארץ" (דברים כו, ג). אז ייראה ישראל לפני ה' – בשתי לחם חמץ של חירות ועצמאות. כך יבטא, שזכה בחירות ובעצמאות בשכר קבלת עול תורה ומצוות. אך יהיה זה רק פעם בשנה, – כביכול, ביום התקופה של תורת ישראל. ביום זה יביא ישראל לפני ה' את לחם העצמאות המדינית; יהיה זה הפרי שהבשיל בעץ החיים, – התוצאה של קיום התורה. …. אך עצמאות מדינית – המסומלת בשאור – לא היתה לנו משלנו כל עיקר; וקנינו אותה רק על ידי התמסרותנו לתורה".

הרב הירש ממשיך באותו כיוון ומסביר את איסור הקטרת הדבש. הדבש והפירות מסמלים את הבעלות על הארץ ושוב מדגיש הרב הירש בהתאם להשקפתו  –

"…אך ישראל ירשו את ארצם, כדרך שזכו בחירותם ובעצמאותם. כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו; אלא רק בשכר עשיית מצוות ה' קנו את ארצם וקיימוה בידיהם. משום כך ביום מתן תורה מתחיל זמן הבאת ביכורים. אז יעלו ישראל למקדש את ביכורי פרי אדמתם; ביניהם יהיו בעיקר ביכורי פרי העץ. את הפירות "יניחו לפני המזבח", וכה יאמרו לכהן: "הגדתי היום לה' אלהיך כי – באתי אל – הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (דברים שם). אך שוב: "אל – המזבח לא יעלו לריח ניחח". כי הארץ שבידינו איננה שלנו, – עד שנוותר עליה למען קיום התורה; אלא רק בשכר קיום התורה הרי הארץ קנויה בידינו".

איסור שאור מקיף יותר מאיסור דבש. דבר זה רמוז גם בלשון הכתוב: "כל – המנחה וגו' לא תעשה חמץ כי כל – שאר וכל – דבש לא – תקטירו" וגו'; וכבר העיר על כך ר' נ"ה ווייזל בביאורו. דבש אסור רק בהקטרה; אך מותר לערב שיריים בדבש, והתערובת מותרת באכילה. כנגד זה שאור כביטוי של ריבונות הוא ניגוד גמור למושג הכניעה של המנחה; משום כך שאור אסור לחלוטין בכל שלב של עשיית המנחה…" (רש"ר הירש ויקרא שם).

ולסיום ממש ראויים דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין להיאמר במאמר זה, בו הוא מייחס לשאור את העניין שמבטא אמצעי שנעשה על ידי האדם להוסיף על הבריאה מהבורא יתברך עלי ידי תחבולות בני אדם, ועל כן כשאדם רוצה להתקרב לבורא יש למעט בתחבולות אנוש, ובזה דבריו מתחברים גם לעניין חג הפסח הקרב ובא, שמשום כך –

"…הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל…" (העמק דבר שם).

נסיים בברכת שבת שלום וחג כשר ושמח לכל בית הישיבה ונזכה אי"ה להיגאל בקרוב – "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – אמן כן יהי רצון.