גירסא להדפסה

בכל שנה, כשאני מגיע לפסוק בפרשתנו – "וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַה' " – צפים ועולים בי זיכרונות מלפני שנים רבות, כאשר במלחמת יום הכיפורים, בהיותנו כ-100 ק"מ מקהיר, התנהלנו בשני ג'יפים המצוידים בטילי 'עורב' נגד-טנקים, וכל הפעילות הצבאית שלנו כולל אכילה ושינה בוצעה, כשהמותניים חגורים בחגור הצבאי עם מחסניות מלאות בכדורים והנעליים עלינו ביום ובלילה, מלבד זמן קצר לאוורור במשך היום. מולנו היו חיילים מצריים וסודנים וכך היינו צריכים להתנהל במהירות ובחיפזון, כדי לא להיחשף לאויב בעודנו מנצלים כפלי קרקע במקום כמסתור.

אין צורך להסביר מדוע התנהלנו באופן זה בעת מלחמה, ברם מיד נשאלת השאלה בפרשתנו – מדוע צווה הקב"ה על  עם-ישראל להיות חגורים והנעליים ברגליים והמקל ביד והאכילה בחיפזון? מה הייתה המטרה והסיבה?

וכן צריך לברר ולהבין – מדוע  במצוות אכילת הפסח לדורות, אין חובה לאכול בצורה כזו כשאנחנו חגורים וכו', כפי שהיינו מצווים ב'פסח מצרים'?

מצאנו בפירוש הדר זקנים (שמות י"ב, י"א), שכל החיוב ב'פסח מצרים' בא להכין אותם למלחמה לקראת יציאתם למדבר –

"…ומקלכם בידכם – שתהיו נכונים לדרך. מתניכם חגורים להילחם עם אויביכם. ואכלתם אותו בחיפזון בטרם יבואו עליכם האויבים...".

לדעת חז"ל במדרשים השונים, באה הוראה זו לאכול את הפסח בעודם חגורים, לומר שעם-ישראל יאכל בבהילות כמו אנשים שיוצאים לדרך, וזה לשון המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי –

"וככה תאכלו אתו וג' ואכלתם אותו בחפזון בבהילות יוצאי דרכים".

ולא רק בנוגע לאכילה עצמה, אלא אף בכל מה שקשור בעשיית הקורבן. וכך המשך המדרש –

"אין לי אלא אכילתו שהיא בחיפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר  'וככה' – ככה. יכול שאני מרבה צלייתו והדחת קרביו? תלמוד לומר 'ככה'…".

ומדוע היה חשוב שיאכלו כיוצאים לדרך?

יתכן שהרצון האלוקי היה, שיאמינו שאכן הם עומדים באמת להשתחרר משעבוד מצרים ואכן המסע לשחרור עתיד להתרחש בקרוב, כי בשעה שנאמר להם צו זה, עדיין היו במצרים והיציאה עצמה אמורה היתה להיות רק למחרת, ועל כן היה להם קשה להאמין שאכן יקרה מהפך כזה ויצליחו לצאת מהשעבוד. אנו יודעים שגם בימינו, רבים הם האנשים שאינם מוכנים להתכונן לנסיעה, כל זמן שלא מרגישים שאכן זה עומד לקרות בפועל.

וכך פירש זאת הספורנו, שקשה למי שנמצא בבית-הכלא להתכונן לשחרור, שנראה לו לא מציאותי –

"מתניכם חגורים. מזומנים לדרך…להורות על בטחון בלתי מסופק בא-ל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא".

וכן כותב האלשיך הקדוש, שכל העניין היה להפגין את אמונתם בקב"ה, שאכן יוצאים ממצרים למרות שבשטח לא נראה הדבר, וזה לשונו –

"ענין הנודע מרבותינו ז"ל (שמות רבה ה), כי לא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות האמנה…ומה גם כי עדיין בעת אכלם שהוא טרם חצות לילה לא ראו מכת הבכורות ולא ידעו אם ישלחם פרעה או יחזק לבו כבראשונה, ולא יעשו את הפסח רק לבלתי עבור מצות משה בשם ה', אך עדיין לא יאמינו צאת מני חושך ביום ההוא, מה יועילו בקרבנם?…ועל כן אמר…וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים כו', שהוא בהכנות הוראת היותם יוצאים לדרך על כל פנים, שעל ידי כן מורים גודל האמנתם שילכו משם. כי טרם ראות מכת בכורות האמינו באלוקים שוודאי יוציאם, והנה מוכנים במתנים חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם ואוכלים בחפזון. ואמר הוא יתברך, שעל ידי האמנה זו אכילתם קדש פסח…".

בשבוע שעבר ציין העולם כולו את האירוע הגדול של שבעים וחמש שנים לשחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו בידי הרוסים. אולם לא רבים יודעים, שבזמן השחרור מהמחנות, היו לא-מעט אסירים שדופי-רעב וחסרי-כח, שלא רצו לצאת ולא האמינו שאכן השחרור הגיע. חלקם אף לא האמין שיהיה להם יותר טוב בחוץ. היה עצוב לראות שחלק מהאסירים ממש מסרבים לצאת. אין ספק, שיצירת הבהילות והזריזות המחישה להם, שאכן הדבר עומד לקרות באמת, מה שאין כן לעתיד לבוא ב'פסח דורות' אין צורך בכך.

רבי אברהם אבן עזרא מפרש את החיפזון של עם-ישראל כאמצעי הגנה, כדי שלא ייפגעו בזמן מכת בכורות, וזה לשונו –

"וטעם 'בחיפזון' – שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית, שיפסח השם על הפתח, על כן ציווה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים, אינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי".

רבי משה אלשיך טוען, שכל הסיפור של הבאת קורבן פסח טרם היציאה וצורת אכילתו במהירות, מטרתה לתת כוח לקראת היציאה ממצרים, וזה לשונו –

"ראו עתה כי הקרבן הלז הוא הנותן כח ליציאתכם. כי הנה כדרך החוגר מתניו ולובש מנעליו ונוטל מקלו בידו לצאת לדרך, ובחיפזון נוטל פרוסה ואוכל כמתהלך מן הבא בידו, ללכת בכח האכילה ההיא, כן תעשו אתם. כי ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, להורות כי בכח אכילת הפסח תלכו לדרככם ותצליחו. ואל יראה לכם כי באכול אותו בחפזון יורה על העדר קדושה, כי הנה גם ש'ואכלתם אותו בחפזון', קדושתו אתו, כי פסח הוא לה' ומפסח אלהיכם אתם אוכלים".

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (ריש מסכת ברכות, עמ'1, בהוצאת מכון הר ברכה, נפטר בכ"ג שבט לפני מאה-ועשרים שנה) טוען, שצורת היציאה ממצרים שהיה עבורם מקום של עבודה-זרה ומרכז תאוות בינלאומי, הייתה צריכה להיות במהירות ובחיפזון כדי לברוח ממציאות זו. רעיון זה אמור להיות אב טיפוס לדרך שבה יש לעבוד את ה', שאם אדם מרגיש שיש לו כמה רגעים בם חש התעלות ויכולת להשתחרר מהתאוות שלו, יתפוס את הרגע ולא ידחה זאת אלא במהירות יאמץ את הדבר, וזה לשונו –

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך בחיפזון, כמו שמצינו בפסח-מצרים, שהיה נאכל בחיפזון. ולא פסח-דורות, מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל התאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לעשות הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אלי יכול ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".

מו"ר הגאון הרב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה' (במאמר 'גאולה עתידית וגאולת מצרים', אסופת מערכות לחג הפסח עמ' ל"ט, סעיף ה') מסביר, מדוע גאולת מצרים הייתה בחיפזון ואילו הגאולה העתידית תהיה קמעא קמעא, שלב אחרי שלב, כפי שאומר הנביא ישעיהו (פרק נ"ב) – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵל" – וזה לשונו:

"כלל ישראל שרוי במ"ט שערי טומאה…כדי לרומם אותם היה נדרש מעשה של חיפזון שבלעדיו כמבואר בכתבי האר"י היו שוקעים בשעה הנ' וכבר ממחרת היציאה החפוזה הזו מן הטומאה המרה של ערוות מצרים התרוממו לכלל הכרה אלוקית…מצב שאי אפשר להשיגו בהתעוררות עצמית. אי אפשר שעם ישראל יחלץ עצמו ממסגר מ"ט שערי טומאה לפסגת קירבת אהבת הכלולות…לא כן מתכונתה וצורת התפתחותה של הגאולה העתידה. אור הגאולה העתיד להגיה לעתיד לבא יתנוצץ יבקע ויגיה מתון מתון ממחשכיו…".

מכיוון שהגאולה העתידית תהיה בהתעוררות עצמית, צריכה להבנות שלב אחרי שלב, קמעא קמעא, וזה מה שחז"ל אמרו במכילתא, שגאולת מצרים היא 'מדלגת על ההרים'. וזה לשון המכילתא דרבי ישמעאל (מס' דפסחא בא, פרשה ז' ד"ה 'וככה תאכלו') –

"בחיפזון יצאת ממצרים בחיפזון שכינה. וכן הוא אומר 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'…אבל לעתיד לבוא אינו אומר כן, אלא  'כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'…".

גאולת מצרים הייתה חייבת להיות מהירה ופתאומית ושברה את כל חוקי הטבע, אבל יש חסרון בה שהיא לא מוטמעת באנשים וכל מי שמצוי בעולם החינוך יודע, שקשה לבסס חינוך על תהליך חד-פעמי. אבל גאולת הדורות היא תהליך ושם החיפזון מהוה חסרון ולא מעלה, ולכן תהיה בצורה של 'קמעא קמעא', שלב אחרי שלב. לפני מתן תורה, לפני שנעשינו לעם, היה צריך להיות מפץ גדול כדי להפוך אותנו לעם וזה היה יכול להיעשות רק בחיפזון, אולם לאחר קבלת התורה ולאחר שנעשינו לעם, יש לבנות את הבניין קומה אחר קומה.

הראי"ה קוק בסידור "עולת ראיה" ( הגדה של פסח עמוד רפ"ז) מסביר את הצורך בחיפזון, אבל טוען שהחיפזון לא היה מצליח אילולא תכונות אלו היו נטועות בעם על ידי הקב"ה באופן טבעי, וזה לשונו –

"יציאת החיפזון ביסודה הייתה עצת ה', להרים מעלתם של ישראל שלא על פי דרך ההתפתחות הסידורית, שכל אומה מתפתחת בסדריה הטבעיים ותבא למעלתה החומרית והרוחנית לאיטה, כ"א שהכוחות הגדולים, הנרדמים בנפש האומה כל זמן היותם במצרים, כבושים בעוני ושפלות חמרית ומוסרית יצאו בפתע פתאום מן הכח אל הפועל, עד שנהפכו מעבדים שפלים לעם תרבותי בתרבות אלוקית רבת ורמת ערך לעם קדוש…והנה לולא היו עם ישראל עם כזה, שיוכל להתפתח רק ע"פ הנטיעה האלוקית. לא היה צריך לאותו החיפזון, והיו מתפתחים מעט מעט…היה משום כך החיפזון מוכרח".

לפיכך, הפתגם הערבי המפורסם "החיפזון מהשטן" אינו לפי רוח התורה והיהדות, והאמת היא שיש פעמים שצריך לעשות דברים בחיפזון ובמהירות – ויש פעמים שצריך להתהלך ולעשות בנחת ומתוך תהליך איטי.

נסיים בדבריו של בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מלאדי, על הדרך הנכונה בלימוד התורה, מתוך הפסוק – "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" – את ה'מהרה', את החיפזון והמהירות, יש לאבד. יש ללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על התורה הקדושה."

אנו נמצאים בתקופה מיוחדת מאוד לעם ישראל, רואים עין בעין בשוב ה' שיבת ציון ומבינים, שתהליך החזרה של עם-ישראל לגדולתו האמיתית הינו תהליך איטי, שישולב בו צד גשמי ובנין פיזי של עם ישראל ואח"כ ותוך כדי כך תחזור התפארת הרוחנית של עמנו.אכי"ר

שבת שלום ומבורך לכל בית הישיבה!