רבות מסופר על רבי אריה לייב גרונדי [1724-1811] מהעיירה שפולה, הסמוכה לאומן, הידוע בכינויו 'הסבא משפולי' [=שפולה], שהיה אחרון אדמו"רי הדור הראשון של תנועת החסידות. ביקור חד-פעמי אצל הבעל שם טוב בגיל עשרים ושמונה גרם לו לשינוי דרכו בחיים והתקרבות לחסידות. הוא יצא למסע של התבודדות במשך שבע שנים, נדד מעיירה לעיירה ומעיר לעיר ובכל מקום הופיע כיהודי רגיל ופשוט ללא שום גינונים. סייע רבות ליהודים קשי יום עד שחזר לעירו ושם נודע באהבת ישראל הגדולה שלו. התפרסם כצדיק שעושה מופתים והיות וסירב להיקרא רבי או צדיק, כינו אותו כולם ה'סבא'. הוא חילק את הכספים שקיבל כפדיונות מחסידיו והעבירם לכל נצרך, מבלי לבדוק בציציות המבקשים. גם גנבים מפורסמים, שהיו פורצי דלתות ומנעולים, גם להם חילק מעות בשעה שהיו במצוקה. כשבאו בעלי הבתים והגבירים תורמי הכספים בטרוניה כלפי הסבא, כיצד הוא עוזר לאותם פורצים וגנבים מכספי הצדקה שהם תורמים, השיב להם הסבא בחיוך רחב ובקריצת עין: "אתם יודעים, שפעמים אני מנסה בתפילותיי ובזעקותיי לפתוח את שערי הרחמים, כשיש חלילה צורך בקהילתנו של חולים וקשישים ומעוכבי זיווג. ואז, אני מגלה שהשערים נעולים ואין אפשרות לפתוח אותם, אולי כי חלילה אין לי מספיק זכויות ולכן אני מזמין את הגנבים והפורצים שלי והם יודעים כבר איך לפרוץ את מנעולי שער הרחמים…".

ישנם סיפורים רבים על גדולי ישראל בכל הדורות, כיצד התנהלו עם כספי ציבור. איזו רגישות רבה גילו כלפי כל נצרך ופעמים רבות נתנו את כל מה שהיה בביתם. האמון הרב שנתן להם הצבור היה מקור כוחם והנהגתם.

בתקופה בה האמון האישי במנהיגי האומה נסדק קשות עקב שמועות וחקירות סביב היחס לכספי צבור וחשש כבד להתנהלות לא תקינה ומושחתת, אנו מוצאים בעבר הרחוק של עמנו התנהלות של בכירים המשמשים דוגמא לאמון רב בכפופים להם ובסובב אותם, עקב אורח חיים של יושר ציבורי. אחד מאותן דמויות הוא המלך יאשיהו, כפי  שמסופר עליו (מלכים ב', פרק כ"ב). לאחר שמונה עשרה שנות מלוכה, שלח את שפן בן אצליהו הסופר ליצור קשר עם חלקיהו הכהן הגדול על מנת לחזק את בדק הבית של ביהמ"ק וכך נאמר:

".. עֲלֵ֗ה אֶל־חִלְקִיָּ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל וְיַתֵּ֣ם אֶת־הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֥ר אָסְפ֛וּ שֹׁמְרֵ֥י הַסַּ֖ף מֵאֵ֥ת הָעָֽם וְיִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ לְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁר֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק לְחַזֵּ֖ק בֶּ֥דֶק הַבָּֽיִת: לֶחָ֣רָשִׁ֔ים וְלַבֹּנִ֖ים וְלַגֹּֽדְרִ֑ים וְלִקְנ֤וֹת עֵצִים֙ וְאַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב לְחַזֵּ֖ק אֶת־הַבָּֽיִת: אַ֚ךְ לֹא־יֵחָשֵׁ֣ב אִתָּ֔ם הַכֶּ֖סֶף הַנִּתָּ֣ן עַל־יָדָ֑ם כִּ֥י בֶאֱמוּנָ֖ה הֵ֥ם עֹשִֽׂים".

האווירה הציבורית בתקופת אותם מלכים, שהלכו בדרך התורה, הייתה ברורה שכל מי שקשור לסביבת המלך "עושה באמונה". זאת הייתה הנורמה ועל כן לא היה צריך לקיים מערכת של ביקורת ובדיקה כיצד השתמשו בכספים.

אותו אמון בעושי המלאכה, אנו מוצאים גם בתקופה מוקדמת יותר אצל המלך יהואש (מלכים ב', פרק י"ב):

"וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹאָ֜שׁ אֶל־הַכֹּהֲנִ֗ים כֹּל֩ כֶּ֨סֶף הַקֳּדָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־יוּבָ֤א בֵית־יְקֹוָק֙ כֶּ֣סֶף עוֹבֵ֔ר אִ֕ישׁ כֶּ֥סֶף נַפְשׁ֖וֹת עֶרְכּ֑וֹ כָּל־כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר יַֽעֲלֶה֙ עַ֣ל לֶב־אִ֔ישׁ לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית יְקֹוָֽק…וְנָתְנוּ֙ אֶת־הַכֶּ֣סֶף הַֽמְתֻכָּ֔ן עַל־יד יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה  הַמֻּפְקָדִ֖ים בֵּ֣ית יְקֹוָ֑ק וַיּוֹצִיאֻ֜הוּ לְחָרָשֵׁ֤י הָעֵץ֙ וְלַבֹּנִ֔ים הָעֹשִׂ֖ים בֵּ֥ית יְקֹוָֽק  וְלַגֹּֽדְרִים֙ וּלְחֹצְבֵ֣י הָאֶ֔בֶן וְלִקְנ֤וֹת עֵצִים֙ וְאַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב לְחַזֵּ֖ק אֶת־בֶּ֣דֶק בֵּית־יְקֹוָ֑ק וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֥א עַל־הַבַּ֖יִת לְחַזְקָֽה… וְלֹ֧א יְחַשְּׁב֣וּ אֶת־הָאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יִתְּנ֤וּ אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ עַל־יָדָ֔ם לָתֵ֖ת לְעֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֑ה כִּ֥י בֶאֱמֻנָ֖ה הֵ֥ם עֹשִֽׂים".

כתובים אלו היוו מקור השראה לחז"ל, בבואם לקבוע נורמות הלכתיות כיצד להתנהל עם כספי ציבור. הגמרא (בבא בתרא ט'.) קובעת להלכה, שלא בודקים את גבאי הצדקה ולא מבקשים מהם פרוט על מה וכיצד חלקו את הכספים –

" ת"ר: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר: ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים".

ואמנם, אע"פ שכך נכתב בגמרא, חז"ל חששו ל'מראית-עין' ולכן מצאנו בגמרא (שם) סדרת הלכות המהוות מנגנון של זהירות –

"א"ר אלעזר: אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו – יצור וימנה, שנאמר: ויצורו וימנו".

חז"ל במשנה הורו על מספר כללים בכל מה שקשור לכספי צדקה וכספי ציבור וחייבו יצירת מנגנונים שונים, כדי שאנשים לא ירננו על המקורבים לכספי ציבור. וכך כותבת המשנהבמשנה (שקלים ג'), לגבי הכהן שמפנה את המטבעות מהקופות של תרומת הלשכה [כהן זה נקרא במשנה תורם]:

"אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".

באותו עקרון של זהירות מופלגת, כותבת הגמרא (בבא בתרא ח':) כיצד צריכים לנהוג גבאי הצדקה כשאוספים כסף מהצבור וכדי שלא יחשדו בהם שנוטלים לכיסם ולכן הם תמיד צריכים ללכת בזוגות מלבד אם שני המקומות סמוכים אחד לשני. כמו כן, אם מוצא כסף בשוק, לא יכניס את מה שמצא לכיסו, אלא לתוך קופת הצדקה וכשיבא הביתה יכול לקחת לעצמו. הלכה נוספת שקשורה לזהירות שבקשו חז"ל ליצור, אם בעל חובו פורע לו את חובו הפרטי בציבור, לא יכניס את הכסף לכיסו מחמת הרואים שחושבים שזה כסף שהיה מיועד לצדקה –

"ת"ר: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה, אבל פורש זה לשער וזה לחנות; מצא מעות בשוק – לא יתנם בתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם; כיוצא בו, היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק – לא יתננו לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם. תנו רבנן: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק – פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק – מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן; מעות של צדקה אין מונין אותן שתים, אלא אחת אחת".

זהירות מופלגת זו מצאנו אצל משה רבנו בפרשתנו, שהורה למנות את כל מה שעשו עם הכסף והזהב ושאר התרומות, ממש 'דין-וחשבון' מפורט, לפני שבקשו ממנו לעשות כן, זאת למען לימוד הדורות הבאים –

"כָּל־הַזָּ֗הָב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם: וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל" (שמות ל"ח, כ"ד-כ"ט).

הנהגתו של משה שהייתה מעבר לנדרש הובאה להלכה (טור יו"ד הלכות צדקה סימן רנ"ז):

"גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם ומ"מ כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון".

וכותב על כך רבי יואל סירקיס, בפירושו 'בית חדש' על הטור –

"דוקא בגזברים כשרים דמסתמא באמונה הם עושים, אבל היכא דאיכא רינון שלא נהג כשורה ובאמונה צריך חשבון: ומה שכתב  ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם וכו'. זה לא נמצא בפוסקים ואולי למדו ממשה רבינו ע"ה שנתן חשבון בנדבות המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל".

העיר על כך ראש ישיבת 'חכמי לובלין', הרב מאיר שפירא זצ"ל, יוזם לימוד הדף היומי, שכאשר בני ישראל עשו את העגל נאמר –

"וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן (שמות ל"ב, ג').

וביאר הרב שפירא, שכמויות אדירות של זהב הונחו לפני אהרון ומכל הזהב העצום הזה יצא עגל קטן ולא שור. במקרה זה לא מצאנו בכתוב, שהייתה דרישה לבדוק להיכן הלך כל הזהב הזה ואיך זה שיצא 'רק' עגל ולא פרה או שור גדולים. ככה זה כשתורמים לעבודה זרה…אך כשתורמים לדברים שבקדושה לבית המקדש, כאן משה רבנו מקפיד למסור דין וחשבון מדויק, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל".

לסיום רק נאמר, שלמרות שיש לנהוג בשקיפות מלאה בכל מה שקשור בכספי צבור, אעפ"כ נדמה לי שאנו זקוקים גם להגביר את אווירת האמון ואם חלילה ישנם יחידים שנהגו לא כשורה, חשוב שלא נטיל דופי בכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה. ויש המוסיפים – רובם ככולם מלאכת הציבור קשה ביותר, ולכן "הקב"ה ישלם שכרם ויסלח לכל עוונם".

שבת שלום לכל בית הישיבה