הקדמה למסכת סוכה - מסכת של הכרת הטוב

לתלמידי הישיבה  היקרים,
השנה אנו זוכים ללמוד את מסכת סוכה מסדר מועד. בעולם הישיבות אוהבים בד"כ את המסכתות מסדר נזיקין, כמו בבא קמא, בבא מציעא וכדו', משום שיש בהם אפשרות ללמוד ולתת שעורים עם "בשר" ואילו מסכתות מסדר מועד בדרך כלל נלמדו בישיבות שלא במסגרת השעורים. בישיבתנו, זו הפעם השנייה בעשרים השנים האחרונות, שאנו לומדים מסכת חשובה זו בעיון ובבקיאות, כי גם במסכת סוכה ישנן סוגיות עמוקות ומיוחדות. יתרה מכך, הלומד את מסכת סוכה, מכיר ומתחבר למצוות הסוכה גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.
והנה, מצוות סוכה מיוחדת היא בכך, שלא די שהאדם מקיים את המצווה כהלכתה מתוך כוונה ורצון לעשות את רצון הבורא, אלא שהוא מחויב בזמן קיום המצווה לכוון את טעמיה ולהבין לשם מה ניתנה מצווה זו. תובנה זו במצוות הסוכה אומר הב"ח [רבי יואל סירקיס, רבה של קרקוב 1561-1640 למניינם בספרו "בית חדש"], בעקבות דברי הפתיחה של "הטור" בהלכות סוכה [רבי יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש 1343-1269 למניינם באו"ח סימן תרכ"ה], אשר שלא כדרך כתיבתו ההלכתית הקרובה לפשט, כותב הפעם דברי דרש ואגדה על הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" [ויקרא כג מג ] .
על מה האדם הנכנס לסוכה לזכור ולכוון? – בזה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא [דף יא.]. רבי אליעזר אומר, שמצוות הסוכה באה להזכיר לנו את ענני הכבוד שהקב"ה הקיף בהם את עם ישראל בהיותם במדבר ולדעת רבי עקיבא התזכורת היא לסוכות ממש בהם ישבו ישראל בצאתם ממצרים. 
ישאל השואל, למה לדעת רבי עקיבא צריך לעשות זכר לכך שישבו בסוכות? הרי הסוכה היתה דבר מובן מאליו כשחצו את המדבר וזקוקים היו לסוכה שתגן מפני קרני השמש והחום ואין בזה שום נס או דבר מיוחד. על כך עונה הרמב"ן [בויקרא כ"ג מ"ג ], שעיקר המטרה בעשיית הסוכה, היא לזכור את חסדי הבורא עם ישראל ביציאת מצרים על כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו עד הכניסה לארץ. למרות שאפשר להסביר בפשטות שעם ישראל חשש לגור בתוך סוכות במדבר וגם בזה היתה מסירות נפש.
לפי זה, כל העיסוק במסכת סוכה צריך להוביל אותנו לאחד הערכים  החשובים ביותר –  הכרת הטוב.
יסוד זה של הכרת הטוב נמצא גם בטעמו של רבי אליעזר, שסוכות הם זכר לענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר וכדי שנכיר טובה לבורא עולם על הליווי הצמוד שהעניק לעמנו ביציאת מצרים קבעה התורה את חג הסוכות.
אף ארבעת המינים שנעסוק בהם במסכתנו, באו לחנך אותנו להכרת הטוב.  בזמן שאנו שמחים באיסוף התבואות נדע, שהכל מאת הבורא יתברך ושאל לאדם להרגיש גאווה של הצלחה אישית, וכפי שכתב ספר החינוך במצווה  שכ"ד: "…מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצווה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו…ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה".
ואם ישאל השואל, מדוע רק על ענני הכבוד עשו זכר את חג הסוכות, הרי יש להכיר טובה גם על כך שהקב"ה נתן לנו מן ובאר כמתנה במדבר? על כך עונה החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי  1724-1806) בספרו ההלכתי על שו"ע "ברכי יוסף" [סימן תרכ"ה ס"א], שענני הכבוד היו מותרות שעם ישראל קיבל מהקב"ה, לעומת הבאר והמן שלכאורה היה 'מגיע להם' כדי להתקיים במדבר ויותר קשה להכיר טובה, אבל על ענני הכבוד אין עוררין שקרה להם משהו מיוחד וכאן ברור שחייבים להודות ולהכיר טובה לקב"ה .
מצוות סוכה שונה בזה, שבכל המצוות אדם מקיים את המצווה בחלק אחד מגופו – או בפיו או בידו או בראשו וכדו', אבל את מצוות הסוכה מקיים האדם בכל גופו כשנכנס לסוכה. אין הדבר עניין של מה בכך, כי הסוכה היא דירת ארעי והאדם הנכנס לתוכה צריך להבין, כי כל זמן שהנשמה בקרבו חייב הוא להודות ולהלל לקב"ה על החסד והטוב שהוא נותן לבריותיו, כי העולם הזה הוא משהו ארעי והסוכה מסמלת את זה ובכך יבין ששום חלק מגופו לא יישאר לנצח, אלא כל כולו של האדם הוא ארעי. את זאת מביעה התורה במילה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" –  לאחר אסיפת הגורן, מרגיש האדם כאילו הוא אזרח קבוע בביתו, לכן מצווה עליו התורה לעזוב את בית הקבע שלו ולדור שבעה ימים בדירת ארעי .[כלי יקר]
יה"ר, שנזכה בעזרתו ית' לסיים את המסכת עד סוף שנת הלמודים, נלמד את הלכות הסוכה וארבעת המינים באר היטב ונפנים בתוכנו את רגש הכרת הטוב לבורא העולם כפי שמצוות הסוכה וארבעת המינים מלמדת אותנו. 
                                                                       בברכת התורה ולומדיה, 
                                                                        הרב משה צבי וקסלר 
                                                                             ראש  הישיבה