השנה נלמד אי"ה מסכת פסחים בכל כתות הישיבה חלק מהכתות יתחילו בלמוד בעיון בסוגיא שעוסקת בנושא של בטול חמץ ושל האסור בל יראה ובל ימצא ותשביתו וכו' וחלק מהכתות יתחילו בדיני ליל הסדר שנמצאים ברובם בפרק עשירי . מהנסיון שיש לנו בישיבה התלמידים מאוד מחוברים למסכת פסחים בפרט לאותם נושאים שהם חלק מהחוויה של כל יהודי בימי הפסח על כן נקדיש את ההקדמה להאיר נקודה כללית שלדעתנו יש בה אמירה מאוד חשובה לגבי ליל הסדר .
אם נשים לב יש דבר מאוד מאפיין את הסוגיות שעוסקות בליל הסדר .לא מעט הלכות שאנו מקיימים היום בליל הסדר מורכבות מכמה דעות שבגמרא בלי שהגמרא הכריעה כאחת הדעות ואדרבה פסקה להלכה שנוהגים ומשלבים בין הדעות השונות. נדגים זאת במספר מקרים כדגם מיצג :
א. ישנה מחלוקת במסכתנו [דף קטו.] לבאר את דעת רבי אליעזר ברבי צדוק שאומר שהחרוסת בליל הסדר היא מצווה. הגמרא שואלת מה המצווה בחרוסת ? ועונה הגמרא שיש שתי דעות בדעת רבי אליעזר אחת בשם רבי לוי שאומר שהמצווה היא זכר לתפוח שהיו בנות ישראל אמיצות ולמרות הגזרה האיומה על איסור לידת הבנים אעפ"כ ילדו תחת התפוח כדי שלא יוודע למצרים על מעשיהם והם עלולים לפגוע בעמנו .ואלו רבי יוחנן אמר שהמצווה של החרוסת היא זכר לטיט זאת אומרת החרוסת מזכירה לנו את השעבוד את החומר והלבנים והטיט .אם נשים לב שתי הדעות הם ממש הפוכות זו מזו אחת מדברת על זיכרון הגבורה של נשות ישראל שבזכותן נגאלנו ממצרים ואלו לדעה השנייה החרוסת מהוה זיכרון לשעבוד וההשפלה והנה הגמרא פוסקת "הלכך צריך לסמוכיה וצריך לקהויה" הוי אומר שהחרוסת תהיה סמיכה כטיט וחמוצה כתפוח . זאת אומרת שהחרוסת תזכיר לנו את שתי הפנים של המצב שהיה במצרים טרום הגאולה מצד אחד שעבוד והשפלות והתעללויות ומצד שני הנהגת של גבורה ואופטימיות מצד נשות ישראל .
ב . עיקרון דומה אנו מוצאים בגמרא בדף קח. לעניין הסיבה . הגמרא אומרת. שאכילת מצה נעשית בהסיבה והטעם כפי שמסביר הרשב"ם משום שזה זכר לגאולה .ואילו המרור נאכל בלא הסיבה משום שזה זכר לשעבוד וברור שהסיבה היא צורת אכילה של חרות והגמרא מתלבטת לגבי ארבע כוסות של יין האם לשתות בהסיבה או לא ? יש אומרים בשם רב נחמן שצריך הסיבה ויש שלמדו מרב נחמן שלא צריך הסיבה .
מסבירה הגמרא שאליבא דאמת אין מחלוקת אלא שדין אחד נאמר על שתי כוסות ראשונות ודין שני נאמר על כוסות אחרונות .מבררת הגמרא על איזה מהן צריך הסיבה? הראשונות או האחרונות ?
עונה הגמרא יש אפשרות אחת לומר שהראשונות הן צריכות הסיבה משום שעכשיו מתחילה החירות ובאחרונת לא צריך הסיבה משום שכבר בשתי הכוסות הראשונות שהיו לפני הסעודה שתו אותם בהסיבה .
הדעה השנייה ברב נחמן אומרת שרק בכוסות האחרונות יש צורך להסב משום שרק באחרונות יש ביטוי לחירות ואילו בראשונות עדיין אנו אומרים "עבדים היינו".
איך אם כן יש לנהוג הלכה למעשה ?. פוסקת הגמרא "השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה" זאת אומרת בגלל שיש שתי דעות בנושא נעשה את שניהם פסיקה לא כל כך שגרתית ולכן גם תוס' במקום מתלבט ונשאר בצריך עיון אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה האם זו הוראה לכתחילה או בדיעבד
ג. במשנה בדף קט"ז נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ובגמרא שם יש מחלוקת בין רב לשמואל מה זה הגנות שבו פותחים ומהו השבה שעליו אנו מודים בליל הסדר.
רב אומר שאומרים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ועל כן יש להודות שקרבנו המקום לעבודתו זאת אומרת יציאת מצרים הוא המהפך הרוחני שעם ישראל כעם עבר ואלו שמואל טוען עיקר המהפך הוא בעצמאות ובחרות הפיזית שזכינו שיצאנו ממצב של "עבדים היינו" . מה אומרים בפועל היום? מתחילים גם בעבדים היינו וגם מתחילה עובדי עבודה זרה גם גאולה פיזית וגם גאולה רוחנית
א. ישנה מחלוקת במסכתנו [דף קטו.] לבאר את דעת רבי אליעזר ברבי צדוק שאומר שהחרוסת בליל הסדר היא מצווה. הגמרא שואלת מה המצווה בחרוסת ? ועונה הגמרא שיש שתי דעות בדעת רבי אליעזר אחת בשם רבי לוי שאומר שהמצווה היא זכר לתפוח שהיו בנות ישראל אמיצות ולמרות הגזרה האיומה על איסור לידת הבנים אעפ"כ ילדו תחת התפוח כדי שלא יוודע למצרים על מעשיהם והם עלולים לפגוע בעמנו .ואלו רבי יוחנן אמר שהמצווה של החרוסת היא זכר לטיט זאת אומרת החרוסת מזכירה לנו את השעבוד את החומר והלבנים והטיט .אם נשים לב שתי הדעות הם ממש הפוכות זו מזו אחת מדברת על זיכרון הגבורה של נשות ישראל שבזכותן נגאלנו ממצרים ואלו לדעה השנייה החרוסת מהוה זיכרון לשעבוד וההשפלה והנה הגמרא פוסקת "הלכך צריך לסמוכיה וצריך לקהויה" הוי אומר שהחרוסת תהיה סמיכה כטיט וחמוצה כתפוח . זאת אומרת שהחרוסת תזכיר לנו את שתי הפנים של המצב שהיה במצרים טרום הגאולה מצד אחד שעבוד והשפלות והתעללויות ומצד שני הנהגת של גבורה ואופטימיות מצד נשות ישראל .
ב . עיקרון דומה אנו מוצאים בגמרא בדף קח. לעניין הסיבה . הגמרא אומרת. שאכילת מצה נעשית בהסיבה והטעם כפי שמסביר הרשב"ם משום שזה זכר לגאולה .ואילו המרור נאכל בלא הסיבה משום שזה זכר לשעבוד וברור שהסיבה היא צורת אכילה של חרות והגמרא מתלבטת לגבי ארבע כוסות של יין האם לשתות בהסיבה או לא ? יש אומרים בשם רב נחמן שצריך הסיבה ויש שלמדו מרב נחמן שלא צריך הסיבה .
מסבירה הגמרא שאליבא דאמת אין מחלוקת אלא שדין אחד נאמר על שתי כוסות ראשונות ודין שני נאמר על כוסות אחרונות .מבררת הגמרא על איזה מהן צריך הסיבה? הראשונות או האחרונות ?
עונה הגמרא יש אפשרות אחת לומר שהראשונות הן צריכות הסיבה משום שעכשיו מתחילה החירות ובאחרונת לא צריך הסיבה משום שכבר בשתי הכוסות הראשונות שהיו לפני הסעודה שתו אותם בהסיבה .
הדעה השנייה ברב נחמן אומרת שרק בכוסות האחרונות יש צורך להסב משום שרק באחרונות יש ביטוי לחירות ואילו בראשונות עדיין אנו אומרים "עבדים היינו".
איך אם כן יש לנהוג הלכה למעשה ?. פוסקת הגמרא "השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה" זאת אומרת בגלל שיש שתי דעות בנושא נעשה את שניהם פסיקה לא כל כך שגרתית ולכן גם תוס' במקום מתלבט ונשאר בצריך עיון אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה האם זו הוראה לכתחילה או בדיעבד
ג. במשנה בדף קט"ז נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ובגמרא שם יש מחלוקת בין רב לשמואל מה זה הגנות שבו פותחים ומהו השבה שעליו אנו מודים בליל הסדר.
רב אומר שאומרים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ועל כן יש להודות שקרבנו המקום לעבודתו זאת אומרת יציאת מצרים הוא המהפך הרוחני שעם ישראל כעם עבר ואלו שמואל טוען עיקר המהפך הוא בעצמאות ובחרות הפיזית שזכינו שיצאנו ממצב של "עבדים היינו" . מה אומרים בפועל היום? מתחילים גם בעבדים היינו וגם מתחילה עובדי עבודה זרה גם גאולה פיזית וגם גאולה רוחנית
בשלשת הדוגמאות שהבאנו לעיל אנו רואים בגמרא עצמה כבר את גישת האחדות שצריכה להיות בליל הסדר אין ספק שיש פה משהו יוצא דופן ויש פה סוג של אמירה שלדעתי מאוד משמעותית והיא שליל הסדר מבטא את ראשית האומה ותלמיד חכמים מרבים שלום ושלמות לאומה והדעות השונות והמחלקות הן משהו עמוק שמבטא את הצדדים השונים של המציאות וכל אחד יכול לתפוס נקודה מאוד חשובה לו אבל בראיה הכוללת הדברים מתחברים
נתפלל שנזכה ללמוד את ההלכות שקשורות לפסח בכלל וליל הסדר בפרט בעיון אליבא דהלכתא ומתוך כך את כל המסכת וכל דיני הפסח הרבים כולל את דיני קרבן פסח ובזכות זה נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים השתא בעגלא ובזמן קריב. אכי"ר.