יום הכיפורים במדינת ישראל קיבל משמעות נוספת להיותו יום הדין, לכל מי ששמע בשעה שתיים אחר-הצהרים של היום הקדוש בשנת תשל"ד את הצפירה שפילחה את הלבבות ובישרה על פרוץ המלחמה הנוראה ההיא. 'מלחמת יום הכיפורים' הייתה לחלוטין לא צפויה אחרי הניצחון הגדול במלחמת 'ששת הימים', בה היינו בטוחים שמדינות ערב למדו את הלקח ולא יעזו לפתוח במלחמה. תחושת 'כוחי ועוצם ידי' הייתה נחלת רבים מתושבי מדינת ישראל, לא רק בקרב המנהיגים ומפקדי הצבא. באופן אישי, אני זוכר את עצמי באמצעה של תפילת מוסף מרגשת ומרוממת כתלמיד בישיבת ההסדר 'כרם ביבנה' בה למדתי, כשלפתע הפר את דממת יום הכפורים רעש מנועי אוטובוסים וחיילים שנכנסו עם רשימות מסודרות כדי לגייס את תלמידי הישיבה. הראשונים שגויסו היו תלמידי הישיבה ששירתו בחיל השריון. עשרות בחורים עלו לאוטובוסים עם בגדי לבן וכך יצאו לקרב הקשה, שלצערנו הרב חלקם לא שבו, בנופלם בקרב כשהם לבושים עדיין בבגדי חג.
בין הנופלים היה החברותא שלי לסדר ערב, מיכאל-יצחק (איצ'ה) מליק הי"ד, תלמיד חכם, פעיל חברתית ואחראי על ה'אוצר', הלא הוא אוצר הספרים בישיבה.
וכך נכתב עליו באתר של ישיבת 'כרם ביבנה':
"במהומת הקרב במוצאי יום הכיפורים, הגיע למחנה והתחיל לחמש ולזווד טנק. לאחר מכן הצטרף לצוותו המקורי. מספר חבר לצוות: "יצחק חימש את כל הטור בכוחות עצמו. למרות שלא היה מבעלי הגוף, עבד, רץ וארגן הכל ללא ליאות. לאחר מכן עלו לרמה ונכנסו לקרב בנפח. לפתע ראינו צללית של טנק. הראשון שזיהה אותו כטנק סורי היה יצחק…ירינו בו ופגענו בו. לאחר מכן ניתנה פקודה להיכנס למחנה נפח. לפתע גילינו שמונה טנקים סוריים גולשים במדרון לעברנו, סימננו למפקד שירד לעמדת המתנה, שניות אחדות לאחר מכן, פגע פגז שני בתא הטען קשר ומפגיעה זו נהרג יצחק".
הסוגיא האחרונה בגמרא, בה עסקנו איצ'ה ואני בעיון לפני המלחמה, הייתה בסוף מסכת שבת בעניין המזלות. יצחק ואני שוחחנו על כך, שמצד אחד הקב"ה ברא את העולם עם הנהגה טבעית, כוחות טבעיים ומזלות וכוכבים – ומאידך אהבנו את דברי רבי יוחנן ורב בגמרא (שבת קנ"ו.), החולקים על רבי חנינא וטוענים, שעם ישראל מעל המזל –
"איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר :"כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה" [ירמיהו י'] -גויים יחתו, ולא ישראל. – ואף רב סבר: אין מזל לישראל, שנאמר: "ויוצא אתו החוצה" [בראשית ט"ו]. אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "בן ביתי יורש אותי?" אמר לו:"לאו, כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם! נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל".
על מקומם של המזלות בעם ישראל נחלקו אמוראים ראשונים ואחרונים [וראה באתר הישיבה מאמרנו לפרשת עקב 'הכל תלוי במזל']. ברם, גם מי שסובר שיש מזלות ויש כוחות על-טבעיים בבריאה, מסכים שישראל יכולים לשנות זאת, כפי שנכתב בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ב', א'):
"אמר ר' אלעזר, שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה".
על סמך זה, חיבר הפייטן בתפילת 'ונתנה תוקף' בימים הנוראים את המילים – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". וכך כותב רבי יוסף חביבא(מרבני ספרד תושב ברצלונה בתחילת המאה החמש-עשרה) מחבר 'נימוקי יוסף' על הרי"ף:
"…אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן, כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים, אין זו בכלל נחש, שזו חוכמה גדולה וגזירה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו. בכך על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזירת המזל, כי מאת אדון הכל בא הכל ובידו לשנות ולעשות כחפצו…ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא בחסדיו יציל עבדיו… [אבל] הרמב"ם ז"ל כתב שאף חזיון הוברי השמים בדרך החכמה –בכלל נחש הוא. ואינו מחוור" (נימוקי יוסף סנהדרין סוף פרק שביעי עמ' 32).
ואכן, בירושלמי (שבת פרק ו', דף ח') מובא סיפור על שני תלמידים של רבי חנינא, שיצאו ממקום מסוים ואז ראה אותם אסטרולוג נכרי ואמר להם, שרואה בכוכבים שאחד משניהם לא יחזור. החליטו בכל אופן ללכת לאן שתכננו. פגש אותם בדרכם אדם זקן, שאמר להם שזה כבר שלשה ימים לא טעם כלום והיה איתם עיגול דבלה אחד, חתכו ממנו חצי ונתנו לו. כשסיים לאכול, התפלל עליהם ואמר להם שתתקיים נפשכם כמו שאתם קיימתם את נפשי וחזרו בשלום לביתם. אנשים ששמעו את האסטרולוג, האומר להם שאחד מהם לא יחזור, באו אליו בטענות, שסתם דיבר דיבורי סרק. פשפשו בתיקם של שני תלמידי רבי חנינא וראו, שהיה שם נחש ארסי חתוך, שחציו בצד זה וחציו בצד השני, לאחר שחצו את הדבלה לצדקה. התברר שבזכות צדקתם וטוב ליבם ניצלו חייהם. הגיב האסטרולוג הנוכרי ואמר: "אלוקי היהודים מתפייס בחצי עיגול של דבלה".
בהתייחס לדברי רבא בגמרא (מו"ק דף כ"ח.), שאורך חייו של האדם תלויים במזל, בניגוד לדעת רבי יוחנן ורב, שאומרים שאין מזל לישראל, בעלי התוספות (שבת דף קנ"ו.) אומרים, שגם רבא יסכים שאם יש לאדם זכות גדולה אז המזל משתנה.
אין ספק, שמאז אותו יום הכפורים של שנת תשל"ד, עם ישראל הוריד את מפלס החשיבה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' ומלחמה זו, שבאה עלינו בהפתעה, נגמרה באובדן של למעלה מאלפיים חללים ופצועים רבים ומאידך בנסי נסים ובניצחון משמעותי על האויב. אחרי המלחמה העקובה מדם, נוצר איזון בין הצורך להתחמש ולעשות הכל מה שבידי אדם, לבין הידיעה שהכל בידי שמים ולא רק בידי אדם.
אינני יודע חשבונות שמים, אך זאת אדע, שאיצ'ה החברותא שלי ושאר אלפי החיילים שנפלו, הגיעו לשדה-הקרב זכים וטהורים לכבוד יום הכיפורים והכפילו טהרתם בעלייתם השמימה למען תקומתו של עם ישראל בארץ ישראל.
ואם בטהרת יום הכיפורים עסקינן, הרב קוק זצ"ל מסביר את דברי רבי עקיבא, המשווה את טהרתן של ישראל ביום הכפורים לטהרה במקווה:
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' ואומר 'מקווה ישראל (ה')' – מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא פ"ה:).
מלמדנו הרב קוק, שכשם שהמקווה הוא שילוב של מי גשמים שבאים מהשמיים בשילוב עם חפירה באדמה מעשה אדם, שהמים נקווים בה – כך גם יום הכפורים. עיצומו של היום הקדוש וכפרתו – "כי ביום הזה יכפר עליכם" – הוא בא מלמעלה, מתוך הקודש העליון, אך יש צורך גם בתשובתן של ישראל, שבא מתוכם ועל ידם ושני הדברים יחד כפרה אלוקית ותשובה בידי אדם היא המהות של יום הכפורים, בדיוק כמקווה טהרה.
כשניכנס אי"ה ליום הכפורים הבעל"ט, נאמץ את דבריו המפורסמים של הרבי מקוצק 'אין יותר שלם מלב שבור'. אל נא נבוא בהרגשה חלילה שיש בנו חסרונות וחולשות ו'איך נבוא לפני המלך' כשאנו יודעים כמה תיקון אנחנו זקוקים.
החוזה מלובלין המשיל על כך משל למלך, שנהג לטייל כאחד האדם בשווקים וברחובות ולראות כיצד חיים בני ממלכתו. והנה, באחד הימים עבר בשוק של עניים ולפתע הוא שומע מנגינה ששבתה את לבו. בהתקרבו אל המקום, ראה אדם עני הלבוש בגדים עלובים ומנגן בכינור ישן.
נעמד המלך לידו ולאחר שסיים את נגינתו, אשר גרמה למלך עונג רב, ביקש ממנו שיבוא לדור בארמונו וינגן לו כל יום עם כינורו. ואכן, ישב העני בארמון המלך וכאשר המלך התפנה מעיסוקיו ביקש מעוזריו שיכניסו את העני לחדרו כדי לשמח אותו בנגינתו. אך דא עקא, בכל פעם שניגן העני, נפסק מיתר אחד, ואז הפסיק הזקן העני את נגינתו וטרח לתקן את המיתר, כשהמלך מתבונן בו כיצד הוא מתקן את כינורו ושב לנגן לשמחת מלכו. מכיוון שהתופעה הזו שבה על עצמה לעתים קרובות והמלך נאלץ להמתין זמן ממושך עד שהצליח העני לתקן את כינורו, גערו בו אנשי חצר המלך והזהירו אותו שעליו לבוא מוכן למלך כשהכינור תקין ולא לעכב כל פעם מחדש את המלך. השיב להם הזקן – הרי למלך יש הרבה נגנים ומשוררים בחצרו ואם הוא מבקש ממני לבוא ולנגן לפניו עם כינורי הישן, רצונו לשמוע אותי דווקא במצבי האמתי, כי יודע הוא איזה כינור יש לי.
אמר החוזה מלובלין על כך – הרי לבורא עולם יש רבבות רבבות של מלאכים בשמים שעושים את רצונו, ובכל אופן מתאווה לשמוע את תפילתם של ישראל. רוצה הקב"ה אותם, על אף שצריכים הם לתקן את 'כינורותיהם' ומעשיהם, שהרי 'רחמנא ליבא בעי'. אין האדם צריך להסתיר את חולשותיו ואת קשייו, הקב"ה אוהב אותנו גם עם הספקות שלנו וגם אם לא שלמים אנחנו. ולכן, נבוא בקודש, נתעלה ונתקדש ביום האחד והמיוחד, ביום שאנו באים לפני מלך מלכי המלכים עם הכינורות והלבבות השבורים שלנו ונבקש ממנו, שכפי ששמע לתפילתו הקצרה של כהן-גדול בצאתו מבית קודש-הקודשים, כן ישמע לנו ויושיע אותנו – "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקום שֶׁהֵם שְׁנַת אורָה, שנת ברכה…שנה שתכתבנו לחיים טובים, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, שנה שתיעצר המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל…".
ברכת 'גמר חתימה טובה' לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל!