להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

השנה התפללתי בימים הנוראים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. בית הכנסת נבנה לפני קום המדינה, בשנת 1934, על ידי אגודת 'ישורון' שהוקמה ארבע-עשרה שנים קודם לכן על ידי עולה חדש ושמו שמואל לובר. המטרה הייתה להקים בית כנסת בעל אופי אורתודוקסי-מודרני, כדי למשוך אליו צעירים וכדי למנוע מהתנועה הרפורמית למשוך אליה צעירים שרעו בשדות זרים. הקמת בית הכנסת זכתה לברכתו של הרב הראשי, הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, ומקום מקדש-מעט זה שימש ועדיין משמש כסמל ממלכתי, בו התפללו הרבנים הראשיים ונשיאי המדינה וראשי ממשלה. גם השנה התפלל עמנו נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, את תפילת 'כל נדרי' וערבית של ליל יום הכפורים ואף אמר את כל ה'קדישים' לעילוי נשמת אמו שנפטרה השנה.

מדוע ראו מייסדי בית הכנסת החשוב הזה לקרוא לו בשם 'ישורון' ומהי משמעות שם זה?

בפרשתנו מוזכרת המילה 'ישורון' פעמיים. בפעם ראשונה נזכרת מילה זו בתחילת פרשתנו –

"וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (ל"ג, ה').

וכן בהמשך הפרק (פסוק כ"ו) –

"אֵ֥ין כָּאֵ֖-ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְּעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים".

כמו-כן, המילה 'ישורון' מופיעה גם פעם אחת בפרשת 'האזינו' –

"וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱ-ל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ" (ל"ב, ט"ו).

פעם נוספת מופיעה המילה 'ישורון' בנבואתו של ישעיהו –

"כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בו"ֹ) ישעיהו מ"ד, ב').

במאמרנו זה ברצוננו לברר את מהות השם 'ישורון – מתי נאמר ובאיזה הקשר משתמשים בשם זה.

נקדים ונאמר, שהראי"ה קוק זצ"ל סובר, שיש לעם ישראל שלשה שמות: יעקב, ישראל וישורון. בסידורו 'עולת ראיה' [חלק א' עמ' ק"ז] כותב הרב קוק על כך, שהשם 'ישראל' מבטא את הצד הפנימי של עמנו ואילו השם 'ישורון' מבטא את הצד החיצוני של עם ישראל כלפי אומות העולם. את זה הוא כותב שם על פסוקי התפילה שנאמרים לפני התפילה – "אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, עדת יעקב בנך בכורך. שמאהבתך אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון".

וזה לשונו –

"…והם המה שני השמות ישראל וישורון, ישראל הפנימי בתור "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וישורון, החיצוני, שהכל מביטים עליו, "וישורו יראו בו", איך ללכת באור נגהו וזיו זרחו…כלומר שמאהבתך שאהבת אותו, באהבה חודרת פנימה, קראת את שמו ישראל, ומשמחתך ששמחת בו, והופעת את אור כבודו גלוי לכל העמים, קראת את שמו ישורון".

ניתן להבין מדבריו, שהשם 'יעקב' הוא הנמוך משני השמות האחרים, ישראל וישורון, מהטעם הפשוט שהוא ניתן כביטוי לכך שעיכב את עשיו במעמדו.

ועתה נבוא לבאר את השימוש במילה 'ישורון' בפרשתנו, שהוא מבטא צליל של שמחה וכפי שנהוג כיום לשיר את 'ויהי בישורון מלך' בעיקר בשמחת תורה.

מדרשים רבים מסבירים מתי המלך-הקב"ה נמצא בעם ישראל – כאשר מתקיים 'בהתאסף ראשי העם' ומקיימים אחדות ביניהם – אז הקב"ה נמצא אתנו, ולכן הקב"ה מכנה את עם ישראל 'ישורון' בדרגה גבוהה. וזה לשון מדרש הגדול –

"ויהי בישורון מלך. מגיד הכתוב כשהנשיא מושיב ישיבת זקנים מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן, שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי בהתאסף, ואין בהתאסף אלא לשון סנהדרין…ראשי. מגיד הכתוב שכשהראשים נכנסין ליטול עצה מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן, שנאמר ראשי, ואין ראשי אלא גדולים, 'יחד שבטי ישראל.'  שתהו עשויים אגודה אחת, ולא עשויים אגודות אגודות…".

והמדרש מביא משל המסביר את חשיבות האחדות –

"משל למה הדבר דומה, למלך שהביא ספינות וחיברן זו לזו במסמרים  ובנה עליהם פלטין. כל זמן שהספינות קיימות פלטין קיימת, נשתברו הספינות אבדה פלטין. כך כל זמן שישראל עשויין אגודה אחת מלמטן מלכות שמים מתקיימת בהן מלמעלן, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו)".

למדנו אם כן, שהתואר 'ישורון' מחובר לגדלותם ולאחדותם של ישראל וזה תואר הכי נעלה שהכתוב מכנה אותם.

הרמב"ן על אתר מדגיש, שהכינוי של עם ישראל 'ישורון' – על שם היותם ישרים והקב"ה מולך עליהם בשעה שהם מתנהגים בישרות ובאחדות ומקבלים את ההחלטה ואת יסודה של היהדות, שהתורה היא נצחית ומורשה מדור לדור. הרמב"ן מחבר את הפסוק "ויהי בישורון מלך" לפסוק קודם לכן, פסוק ד', שם נאמר –

"תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב".

וזה לשונו של הרמב"ן –

"וגם זה הכתוב דבוק, והטעם, כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צווה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם, ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים".

פירוש מקורי מצאנו בבעלי התוס' מדוע 'יעקב' נקרא 'ישורון', משום שמיעקב ועד דוד המלך עברו 'ישורון' שנים – חמש מאות שבעים ושתיים שנים.

רוב המדרשים דורשים, שה'מלך' הכוונה לקב"ה ולכולם מובן מדוע ישראל נקראו 'ישורון' כנאמר לעיל. ברם, יש מדרשים אחרים הקובעים שה'מלך' הכוונה –

"זה משה רבינו. בהתאסף ראשי עם. אלו שבעים זקנים. יחד שבטי ישראל. שעל ידו נגאלו ישראל".

רבי אברהם אבן עזרא מקבל פירוש זה ומסביר, שמשה רבנו נקרא 'מלך' היות ו – "ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו. והטעם, כי הוא היה כמלך, והתאספו אליו ראשי השבטים".

אולם לרמב"ן לא כל כך נוח בפירוש זה, שהכוונה על משה רבנו שהוא בבחינת 'השליח של המלך' למרות כל גדולתו.

יש מדרשים שאף מייחסים את ה'מלך' למלך המשיח –

"זה המלך המשיח: בהתאסף ראשי עם אלו שבעה רועים ושמנה נסיכים (מיכה ה ד)… ".

פירוש מרחיק לכת מצאנו בדברי רבי יהודה הלוי, כפי שהביא את דבריו ה'אבן עזרא', שהכוונה בכלל לתורה – 'ויהי בישורון מלך' שיש בעם-ישראל תורה –

"ויאמר ר' יהודה הלוי ז"ל, כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש אין מלך בישראל" (אבן עזרא ל"ג, ה').

את הדעה הזאת, שכוונת המילה 'מלך' כאן היא לתורה, מאמץ רש"ר הירש ומסביר –

"התורה הייתה בישורון למלך. היא לבדה שלטת, מצוה ומושלת בישראל, שהרי אפילו המלך של התקופה המאוחרת היה משועבד לה והוא נועד להיות רק נתינה הראשון המקיים את דבריה למופת. בזכות שלטון התורה יהיה ישראל ל"ישורון": מתאים לאידיאל של ייעודו המוסרי, ולפיכך נאמר כאן "בישרון" (ועיין בפירושו מדוע מוזכר בלשון זכר, הרי התורה היא לשון נקבה).

הרש"ר הירש ממשיך לפרש את הפסוקים 'בהתאסף ראשי עם' בהתאם לכך, שה'מלך' הכוונה לתורה –

"כאשר התאספו ראשי העם אל התורה, כבר התאחדו על ידי כך שבטי ישראל. התורה מהווה את הקשר היחיד המאחד את שבטי ישראל. כאשר כל מנהיגי העם מצטרפים לתורה ומשתעבדים לה, הרי איחוד העם עם התורה הוא גם הקשר המאחד את בני העם; וכשכולם נוטלים חלק בנכס הלאומי העליון, כל אחד מהם זוכה גם למעמד שוה באומה".

לפי פירוש זה, שהתורה היא ה'מלך', מובן גם כן מדוע כונה עם ישראל 'ישורון', שזו פסגת מעמדו בזכות קיום התורה, ולכן כאשר סטה מהדרך משתמשת התורה בכינוי ישורון כאכזבה.

גם  לפי שאר הפרשנים ניתן להבין מדוע כשמדובר על כך שעם ישראל ירד מגדולתו ומרוב טובה בעט, הכתוב מכנה את עם ישראל בשם הגבוה ביותר 'ישורון', וזאת כדי להביע את האכזבה מכך שהייתה ציפייה אחרי שהקב"ה נהג עמם ביחס מיוחד ונתן להם תורה ועשה עמהם ניסים הם יעריכו זאת  ויכירו לו טובה, ובמקום זאת – "וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ".

רש"י מפרש כדעה הראשונה במדרש, שמדובר על הקב"ה, אך כוונת הפסוק לומר שעם ישראל תמיד עול מלכות ה' עליהם –

"ויהי – הקדוש ברוך הוא: בישרון מלך – תמיד עול מלכותו עליהם".

ולכן, ראויים אלו שהקב"ה יברכם, ורש"י מדגיש זאת לדעת ה'שפתי חכמים', שלא נחשוב שהקב"ה מולך רק על עם ישראל  ולא מולך על כל העולם, אלא –

"פי' בוודאי גם הוא מלך על עובדי אלילים , אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל פי' שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם…ראויים הם לברכה".

ומוסיף רש"י פירוש נוסף, שהקב"ה מולך עלינו כאשר יש שלום בינינו, אבל אם אין שלום אז חלילה הוא לא מלכנו –

"דבר אחר, בהתאסף – בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם".

רבים הם המפרשים, המחברים את המילה 'ישורון' לעניין ראיה , כלומר לראיית מעמד הר סיני, וזה לשון רבנו בחיי –

"ויהי בישרון מלך. ששרתה שכינה בישראל, ולכך הזכיר "ישורון" שהוא לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו".

לפי פירושו של הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר', השם 'ישורון' מתאר מעלה גדולה של ישראל ומכיוון שהקב"ה מנהיג את העולם בשני סוגי הנהגות, האחת מעורבת עם הטבע ונקראת 'מלכות' והשנייה למעלה מן הטבע ונקראת 'תפארת', וכפי שמלך נוהג במקורביו מעל חוקי המלכות הרגילים ומעניק להם יחס והטבות יותר משאר נתיניו, כך הקב"ה נוהג עם בניו ומקורביו והם עם ישראל, והם ראויים להנהגה מעל הטבע. בראשית דרכו של עם ישראל הייתה הנהגת ה' במידת 'מלכות' למרות שהיה ראוי להנהגת 'תפארת', אך הדבר תלוי במצב הדור. בדורו של יהושע, פעמים זכו להנהגה ניסית למעלה מן הטבע כשלא הייתה ברירה  ולפעמים בהנהגה טבעית בהנהגה של מלכות. וזה לשונו –

"ישורון הוא כנוי העליונה שבישראל, וכלשון המקרא 'אין כאל ישורון', וכמבואר בבראשית רבה [פרשה ע"ז] "ישורון הנאים והמשובחים שבכם".. וא"כ הי' ראוי שתהיה הנהגת ישורון למעלה ממידת מלכות, וכן היה ראוי ליהושע ושאר גדולי הדור שהיו ודאי ראויים למדת תפארת אבל בהתאסף וגו', שהיה עניניו לצורך הדור בכלל, ונגרר הפרנס אחר הדור וכדאי' הפרנס לפי הדור [ערכין דף י"ז.] ובירושלמי "שהכל הולך אחר הדור" [שם פ"ג], והדור לא היה במעלה זו, ומכל מקום  נקראים ישורון, דכח האסיפה בכלל ישראל המה בבחינת ישורון, לענין שכח זכותם רב, שאם ההכרח להיות נס נגלה להצלתם לא יבצר מהם גם זאת, כאשר באמת נעשה בימי יהושע נסים נגלים גם כן, כמו נפילת חומת יריחו ועוד, וע"ז נאמר 'אין כאל ישורון', אבל במקום שאפשר להיות הצלתם בדרך הטבע, תלוי לפי זכות הדור ומעשיו".

רבי אפרים לונצי'ץ (1550-1619) בספרו 'כלי יקר' טוען, שניתן לפרש את הפסוקים, שה'מלך' כוונתו גם לקב"ה וגם על משה. מפירושו אפשר לקבל תובנות בנושא מנהיגות גם לימינו, ימים של בחירות, למרות שהדברים נכתבו לפני כמעט חמש מאות שנה, וזה לשונו –

"…בנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עיניים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו, יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן, אף על פי שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו, מכל מקום לא מצאו בו שמץ פסול, לכך 'ויהי בישורון מלך' אפילו במביטים".

באותו כיוון מפרש גם את כוונת המילה 'מלך' שהיא על הקב"ה –

"…כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה ניסיונות ומצאו בכולם כי הוא יתברך מלכם".

ונסיים בדברי ה'אור החיים' הקדוש, שמלך בעם ישראל חייב להיות מקובל ורצוי על ידי העם, וזו כוונת הפסוק 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', וזה לשונו –

"פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז"ל (תוספתא סנהדרין פ"ג) 'אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של ע"א', והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו".

אין ספק שדבריו בהמשך של ה'אור החיים' הם מסר מאוד חשוב לתקופה שבה אנו נמצאים ערב בחירות. אין כמו חשיבות של אחדות בעם ישראל בזמן שהפילוג חוגג וכל אחד משתדל להדגיש במה הוא טוב יותר מהאחר… –

"מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל, וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד…כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום ויחוד הלבבות".

סיפר רבי נפתלי מרוּפּשִיץ, שכשהיה ילד קטן למד את האָלף-בֵּית ואת סימני הפיסוק. יום אחד קרא פסוק מתוך החומש ומצא בו שני "יוֹדים" העומדים זה לצד זה. הסביר לו המלַמד, כי כשרואים שני "יוֹדים" כאלה, הרי הכוונה לשמו של הקדוש ברוך הוא.

"המשכתי לקרוא", מספר ר' נפתלי, "והנה הופיעו לפניי שוב שני 'יודים', אלא שהפעם היו כתובים זה מעל זה. אני, שלא ידעתי את ההבדל, קראתי גם אותם 'אָ-דוֹנַי'. אז גער בי המלמד ואמר:

"אם שני יודים עומדים זה מעל זה, אין זה שם קדוש, אלא סימן לסוף הפסוק!"
כך למדתי דבר חשוב – אם שני 'יהודים' עומדים זה מעל זה ואיש מתגאה על חברו, הרי זה סוף הפסוק לדברי התורה. ואם שני יהודים נמצאים בשווה ואוהבים זה את זה, הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא.

שנזכה!

שבת שלום וחג שמח לכל בית הישיבה!