גירסא להדפסה

נמצאים אנו לאחר הימים הנוראים של חודש תשרי, ראש השנה ויום הכפורים. בימים אלו, כולנו מדברים שפה אחת ודברים אחדים – "תשובה" – וכל זאת לאחר שלושים יום של חודש אלול, סליחות ותקיעת שופר המעוררים את הלבבות להתבונן כל אחד במה שצריך לשפר ולתקן בבחינת 'לב יודע מרת נפשו'.

והנה, אנו נמצאים ערב חג הסוכות ושמחת תורה, חגים הבאים לאחר ימים של חיפוש והרהורי תשובה, ומטרתם להפיג קצת את ה'מתח' שקשור בתשובה ובבדיקה אישית. מוכרחים אנו לומר את האמת – אנו עוזבים את הימים הנוראים במין הקלה כלשהי, משום שהתברר לנו, שעבודת הלב שהיא התפילה אינה מלאכה קלה ולפעמים אף מאמצת ביותר מבחינה רוחנית, עד כדי כך, שאנו זקוקים לימים של איזון-רוחני ורגיעה.

הרב קוק זצ"ל מגדיר זאת בסידורו 'עולת ראיה' –

"התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה עם הרוח הכללית השולטת בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות…היא מוכרחת להיות סופנת עמה איזו חולשה שלא נמלט אפילו גיבור שבגיבורים".

הרב קוק ממשיל זאת לחולה, שקיבל הקרנות בעקבות מחלה ממארת שלקה בה [ל"ע]. הטיפול באמצעי זה מביא תועלת בהריסת התאים הממאירים, אך יש בו גם סכנה שבמהלך ההקרנות פעמים שנהרסים תאים בריאים. גם כיום, למרות השכלול והדיוק בהקרנות, לצערנו שילוב של טיפול כימותרפי, גם הוא כהקרנות עלול לגרום נזק לתאים בריאים, אך זה המחיר הנדרש כדי להילחם בתאים הסרטניים. לכן, הטיפול באמצעים אלו מוגבל לזמן ולכמות ולאחריו מאפשרים לחולה לחזור לאיתנו, ואע"פ שהבריא ממחלתו כתוצאה מהטיפול, חייב להתאושש ולאכול ולנוח כראוי, כדי להשיב לגופו את הכוחות הטבעיים שלו. הנמשל הוא לשב בתשובה, שהעמיס לתוכו מנה גדושה של קדושה וטהרה על ידי ביקורת פנימית. אדם זה עלול לגרום לפגיעה ברקמת החיים הבריאה של יצירה ועשיה גשמית ורוחנית ויותר מכל עלול לפגוע בשמחת החיים ובשמחה של תורה, שהרי "עבדו את ה' בשמחה" זוהי מצווה בסיסית שהתורה מזהירה אותנו מפני כך בעונשים כבדים – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".

על כן, חסד עשה עמנו בורא עולם, שמיד עם צאת יום הכפורים אנו הולכים 'מחיל אל חיל' וכבר תוקעים יתד לסוכה של מצווה שעליה נאמר "ושמחת בחגך".

ברם אסור לנו לטעות שמעתה ניתן לעשות ככל העולה על רוחנו, כי זמנה של התשובה הוא בחודש אלול ובראש השנה וביום הכפורים ובשאר השנה כביכול  יש 'הקלה' במאמץ לחזור בתשובה.

זו לצערנו טעות נפוצה, ועלינו להבין שמעתה תהליך התשובה לא נפסק ולו לרגע אחד, כפי שאנו אומרים בתפילת העמידה שלש פעמים ביום. עלינו להבין שאם אנו לא מנצלים את האפשרות לחזור בתשובה ולבדוק עצמנו כל יום, הרי אנו עוברים על מצוות עשה של התשובה.

בימים האחרונים הייתה לנו תזכורת איך וכיצד צריך לחזור בתשובה. וזה קרה כמה ימים לפני ראש השנה, כאשר לצערנו ולבושתנו התבשרה מדינת ישראל ששישה רוצחים ערבים עם דם על הידיים הצליחו לברוח מכלא גלבוע, כאשר הם חופרים חפירה שממנה יצאו מבית הכלא. בשעה ששורות אלו נכתבות נמצאו ששת הרוצחים לאחר שבועיים של מרדף מורט עצבים  וב"ה יחזירו אותם למקום שבו הם צריכים להיות בבית הכלא .

אירוע מטלטל זה קרה סמוך לראש השנה, בימים שנושא התשובה עומד מולנו כל יום וכל היום באמירת סליחות ובתפילות, וברגע ששמעתי את החדשות הקשות האלו, עלו לפניי – להבדיל – דברי רבינו יונה בספרו 'שערי תשובה' (שער הראשון אות ב):

"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (ילק"ש איוב תתקו): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?".

תגובת שר בית הסוהר במשל היא קשה ומוזרה מאוד – דווקא אותו אסיר שלא ברח הוא נענש קשות?? הרי היה ראוי לפרס ולמדליה על כך שנשאר במקומו ולא ברח?!

הרב קוק ב'איגרות הראיה' (חלק א' איגרת קל"ה בסוף עמוד קס"ו) מבין את המשל, שהמחתרת הייתה נוחה להיחפר, כי זה היה רצון המלך שיוכלו בשלב כלשהו להימלט, כי המלך הוא מלך שחפץ בחסד – מצד אחד מעניש ומצד שני שמח שהנענש נמלט. ובלשון הרב באיגרת –

"שמע מינה שרצון המלך להינצל על ידה בנקל כי חפץ חסד הוא".

ולכן, שר בית הסוהר הכה אותו – 'וכי אתה לא קורא את התמונה שזה רצון המלך??'

פירושו של הרב קוק נלע"ד דחוק מאוד בלשון המדרש, ששם משמע שהליסטים הם אשר חפרו את המחתרת ולא המלך. יתכן לומר בדוחק, שהמלך אולי הבחין בכך ולא עשה כלום, או שמראש בנה את בית הסוהר שעם קצת מאמץ יוכלו להימלט.

מקור המשל שהביא השערי תשובה הוא ילקוט שמעוני (איוב רמז תתק"ו), אך ראוי להביא משל זה ממקור נוסף והוא בזוהר (חדש מהדורת הסולם – בראשית פרשת נח מאמר אם אחפוץ במות המת אות פ'), שם אפשר להבין פשר הכאת האסיר שלא נמלט, וכך נאמר שם –

"ר' יוֹחָנָן פָּתַח, וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכַת לִסְטִים שֶׁהָיוּ שׁוֹדְדִים בֶּהָרִים, שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלַח עֲלֵיהֶם גְּיָיסוֹתָיו, וּתוֹפְסָם, וְהִנִּיחוּם בְּמִגְדָּל גָּבוֹהַּ. וְהָיוּ בָהֶם פִּקְחִים, אָמְרוּ יְדַעְנָא בְּנַפְשָׁתָנָא דַּעֲבַדְנָא עוֹבָדִין בִּישִׁין, וְלָא יָכֵילְנָא לְאִשְׁתֵּזָבָא. מֶה עָשׂוּ, חָפְרוּ חֲפִירָה אַחַת בַּמִּגְדָּל, וְיָצְאוּ וּבָרְחוּ לָהֶם. טִיפֵּשׁ אֶחָד הָיָה בֵּינֵיהֶם, וְרָאָה אֶת הַחֲפִירָה, וְלֹא רָצָה לָנוּס לְהִימָּלֵט".

כבר בכינוי של האסיר שנשאר, אותו שר בית הסוהר כינה, רואים הבדל ראשון בין שני המקורות. בעוד בילקוט-שמעוני הוא כונה "קשה יום", הרי בזוהר הוא כונה 'טיפש' – וההבדל הוא עצום. יש שלא בורחים מן החטא, כי הם בבחינת 'טיפשים', אלו שלא מבינים את תוצאות החטא, למשל אדם המעשן סיגריות כנראה לא לוקח בחשבון מספיק את תוצאות מעשיו וזה נובע לפעמים מטיפשות, כי אם היה חכם היה מבין מה התוצאות של מעשהו, במקרה 'הטוב' מחלות לב וריאות ובמקרה הרע יותר זו מחלת הסרטן ל"ע. האם זה שווה? האם זו אינה טיפשות? יש אמירה של חיים נחמן ביאליק, שאמר על מי שמעשן ש – "בצד אחד אש ובצד השני טיפש".

על ההבחנה הזו בין חכם לטיפש, אומרת הגמרא (תמיד דף ל"ב) –

"איזהו חכם? הרואה את הנולד!!".

הוא אשר אמרנו – חכם רואה כמה צעדים קדימה ונמנע מלקבל החלטות שיפגעו בו בעתיד, לעומת הטיפש שרואה כאן ועכשיו ולכן נופל בעתיד בבעיות שיכול היה למנוע אותם.

'קשה יום' הוא אדם, שמרוב טרדותיו ומרוב קשיי החיים שלו, אין לו כוח לברוח מן החטא. כמובן שמניע זה הוא יותר ניתן להבנה, ברם התנהלות כזו מעידה על סוג של ויתור ועל ניסיון לשנות את החיים ובדרך כלל אנשים כאלו סיסמתם – 'מה שהיה הוא שיהיה…'.

ישנן גרסאות שבהם כתוב, ששר בית הסוהר הגיע בשחרית ומצאו לאותו אסיר שנשאר בתאו ולא ברח. לפי זה, הטענה של המלך ושר בית הסוהר אל האסיר שלא נמלט – מדוע חיכית עד הבוקר ומדוע התעצלת ודחית את הבריחה לבוקר?

גישה זו מצאנו גם במשנה (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא) –

"רבי הלל אומר…ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה…".

ארבעים יום עסקנו בתהליך התשובה יחד עם כלל ישראל, ואם נשאל בצורה אובייקטיבית האם לא מספיק יום אחד כדי לתקן את אשר קלקלנו ומדוע צריך כל כך הרבה ימים? – נענה בצורה חד משמעית: ועוד איך צריך!!

אנו רואים שחז"ל מייחסים חשיבות רבה ביחס לתיקון ומאמינים שזה תהליך ולכן לא הסתפקו בכך שנטפל בתיקון המעשים והמידות בימים ספורים, אלא קבעו  שלשים יום לפני ראש השנה באמירת סליחות ולאחר מכן ממשיכים בעשרת ימי תשובה, שבשיאם הגענו ליום הכפורים שהוא 'שיא השיאים' של מהלך התשובה – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".

ומה קורה אם הצלחנו במשימה ואנו חשים שהתקדמנו בדרך, אבל עדיין מרגישים שלא שבנו בתשובה שלמה – האם יש עוד דרך לתיקון או אולי להבין את עצמנו?

התשובה היא: ודאי שיש! כפי שאמרנו, כדי שהתיקון יתקבע בתוכנו אנו זקוקים לעוד זמן ולעוד הבנה פנימית ולצורך כך אנו נעזרים בכל התקופה עד שמיני עצרת.

בפרשת האזינו שקראנו השנה מיד אחרי יום הכפורים, מצוי כלי חשוב להבין מה גרם לנו לתחושה הזו. כבר בכותרת של פרשת האזינו יש את הגורם מספר אחד, שמלמד אותנו איך לתקן את דרכנו ולהרגיש יותר שלמות בתהליך התשובה – וזה בראש ובראשונה בהאזנה, בהקשבה ובשמיעה לקול הפנימי של האדם. שמיעה אמתית פותחת את הלבבות ופותחת ערוצים חדשים שלא הכרנו ולכן התורה זועקת – האזינו!!!.

חג הסוכות במהותו הוא כלי נוסף להבין, שאחד הגורמים לאדם לחטוא היא התחושה שהוא נצחי וקבוע בעולם הזה כבעל הבית של העולם. חג הסוכות ממחיש לנו את הארעיות שלנו בעולם. מי שהוא בעל נפש גדולה לוקח מחג הסוכות את התובנה החשובה הזו.

והנה, הקב"ה ממתין לנו עד הושענה רבה, שעת חיתום הדין. אלו שעות אחרונות של מחשבה אחרי שבעת ימי הסוכות ובה מסיימים את תהליך התשובה בשמחה, שזה הכלי העוצמתי ביותר להתקרב לתשובה ולעבודת ה'. אין כמו שמחת תורה לסגור את המהלך כולו, שהתחיל בהמלכת ה' בראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי תשובה, ומתוך אותה המלכה של הקב"ה עלינו ועל כל העולם מגיעים לפסגת התשובה ביום הכיפורים ובהושענה רבה ומסתיים בשמחה של סיום התורה והתחלה חדשה.

מובן וברור שאין להמתין עד 'הדקה התשעים' וכל המרבה בתשובה הרי זה משובח.

אנו מסיימים שבועיים של לימודים בישיבה, למרות משבר הקורונה, ולמרות שאנו נדרשים לעבוד במצב של אי-ודאות הצלחנו ב"ה לנצל את הימים הספורים ללימוד ולתפילות ולסיימו במסע התעוררות בירושלים. בתפילת שחרית מול הר הבית ציינתי לפני הבנים, טרם אמירת 'אבינו מלכנו', שהיא התפילה שאמר רבי עקיבא, את החוויה המרגשת של התגשמות דבריו בסוף מסכת מכות (דף כ"ד עמוד ב'), כשניבא בשיא החורבן על כך שתבוא הגאולה ו"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" והנה אנו זכינו לכך. ואלו דברים ידועים אך חשוב שנביא את הדברים במלואם מהגמרא –

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".

גמר חתימה טובה וחג שמח לכל בית הישיבה!