המילים הראשונות שנדרש אב ללמד את בנו כשמתחיל לדבר הינן מילות הפסוק המפורסם שבפרשתנו:

"תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב" (ל"ג ד').

ואלה דברי הגמרא על חיוב זה:

"תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב…יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' " (סוכה מ"ב.).

מה המיוחד בפסוק זה שאותו נדרש האב ללמד את בנו הצעיר? חיוב זה על האב מופיע להלכה ב'שולחן-ערוך' (הלכות תלמוד-תורה סימן רמ"ה):

"מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: 'תורה צווה לנו…, ופסוק ראשון מפרשת שמע , ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות...".

מדוע דווקא דברי חז"ל אלו נקבעו להלכה? מדוע לא ללמד את הילד הרך את 'עשרת הדברות', או לפחות את הפסוק הראשון שמבסס את האמונה – "אנכי ה' אלוקיך…"? או שמא ילמד האב את בנו את הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", שמגלה לנו על בריאת העולם? או אולי ילמד את בנו תחילה את הפסוק הראשון של קריאת שמע לפני שילמדו את הפסוק "תורה צווה…" ולא להיפך?

שאלות אלה מתעצמות, כאשר אנו לומדים שלמעשה פסוק זה של "תורה צווה לנו משה…" איננו נחשב רק כמשפט חשוב ללמד את בנו, אלא אנו רואים בגמרא, שפסוק זה נחשב כספר תורה בפני עצמו!

וזה לשון הגמרא (בבא-בתרא י"ד.):

"אמרו ליה רבנן לרב המנונא: כתב רבי אמי ד' מאה ספרי תורה. אמר להו: דילמא 'תורה צווה לנו משה' כתב?…". כשהגמרא מנסה להתמודד עם מספר בלתי נתפס של כתיבת ספרי תורה על ידי אדם אחד, הגמרא מיישבת שאולי מדובר על הפסוק שלנו, הנחשב כספר תורה. עד כדי כך!!

אפשר לענות בפשטות ולומר, שפסוק זה מבטא את העברת המסורת מדור לדור –  'תורה צווה לנו משה' – שאותו קיבל בהר סיני והעביר אותה כ'מורשה לקהילות יעקב', לעם ישראל. ולכן, הילד הרך לומד פסוק זה ומפנים שהוא ממשיך את המסורת של עם ישראל וזוהי האמירה המכוננת  לילד יהודי, שהוא חלק חשוב משרשרת הדורות מיד כשמתחיל לדבר.

ננסה לענות על שאלה זו בדרך נוספת, מתוך סיפור מיוחד במינו, המופיע במדרש ויקרא רבה (ומתורגם לעברית באופן חופשי):

"מעשה בר' ינאי, שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד, שהיה משופע ביותר [=שהיה משופע בנכסים ואולי היה רק הדור בלבושו]. אמר לו רבי ינאי: 'משגח ר' לאיתקבלא גבן?' [=הזמינו רבי ינאי לביתו]. אמר ליה: 'מה דהני לך' [=מה שטוב לך]. הכניסו [=רבי ינאי] לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמר ליה: 'בריך' [=תברך ברכת המזון ותוך כדי כך תברך אותי בהתאם למנהג]. אמר ליה: 'יברך ינאי בביתיה' [=בביתו]. אמר ליה: 'אית בך אמר מה דאנא אמר לך?' [=האם אתה מוכן לחזור מה שאני אומר]. אמר ליה: 'אין' [=כן]. אמר ליה: 'אמור אכל כלבא פסתיה דינאי' [=תגיד אחרי 'אכל הכלב את הלחם של ינאי']. קם צריה [=תפס את רבי ינאי] אמר ליה: 'מה ירתותי גבך, דאת מוני לי' [=אמר האורח לרבי ינאי: 'ירושתי אצלך ואתה מונע ממני']. אמר ליה: 'ומה ירתותך גבי?' [=ענה לו רבי ינאי: 'מה ירושתך אצלי?']. אמר ליה: 'דמינוקייה [=שמעתי שהתינוקות] אמרו "תורה צווה לנו משה מורשה" – 'קהלת ינאי'  אין [=לא] כתיב כאן, אלא "קהלת יעקב". מן דאיתפיסין דין לדין [=כשהבין רבי ינאי] אמר ליה: 'למה זכית למיכל על פתורי?' [=שאל אותו: 'במה זכית לאכול על שולחני?']. אמר ליה: 'מן יומיי לא שמעית מילא בישא וחיזרתי למריה [=ענה לו האורח: 'מימי לא שמעתי עלי משהו רע והשבתי לאומר'] ולא חמית תרין דמיתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון' [=ולא קרה מקרה שבו  ראיתי שני אנשים רבים ולא השלמתי ביניהם]. אמר ליה: 'כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא' [=אמר לו רבי ינאי: אדם עם דרך ארץ כזה וקראתי לך כלב?].

סיפור מדהים על רבי ינאי, שהיה בדור ראשון של אמוראי ארץ-ישראל באמצע המאה השלישית לספירה, תלמידו של עורך המשנה רבי יהודה הנשיא. מדובר באחד מענקי הרוח ומגדולי ראשי-הישיבות, שימש כדיין בבית הדין בציפורי, היה רבם של רבי יוחנן וריש לקיש ופוסק גדול ששימש מופת לדור. דמות אדירה זו מלמדת אותנו, מדוע הפסוק הזה נבחר ללמד את התינוק כמילים הראשונות ברגע שהחל לדבר. אותו אורח אלמוני אומר לרבי ינאי – התורה שייכת לכלל ישראל! היא לא שייכת רק לכם, תלמידי החכמים וגדולי הדור. 

יתרה מזו, שאל רבי ינאי את אורחו, מהן הזכויות שלו? וענה לו בשתי עובדות פשוטות של 'דרך ארץ קדמה לתורה', שהעיקר הוא – כיצד התורה פועלת עליך וכיצד היא יוצרת אצלך חיים של קדושה ושל כבוד לזולת. את המסר הזה ש'דרך ארץ קדמה לתורה' רוצה המדרש להעביר לנו בסיפור המדהים הזה.

סיפור זה מזכיר לנו ספור דומה על גדול ישראל אחר, שחזר זחוח מבית המדרש אחרי שלמד תורה הרבה:

"מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? – אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל. – אמרו לו: מפני מה? – אמר להם: כך וכך עשה לי. – אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות" (תענית כ'.). גם בספור זה רצו חז"ל להעביר מסר, שדרך ארץ ומדות טובות הם חשובים יותר מאשר אדם שכולו מלא תורה אך יש בו חוסר רגישות לזולת.

חז"ל רצו ללמדנו באמצעות המילים הראשונות שילד יהודי צעיר צריך לומר, שהתורה שייכת לכולם וה'מורשת' של התורה היא מה התורה מלמדת אותך באופן המעשי ולא להסתפק בלימוד תורה לבד.

ביום שמחתה של תורה 'שמיני עצרת', לאחר שנפרדנו מהדאגה לאומות העולם, נשמח ונגיל בזאת התורה שניתנה אך ורק לעמנו וכפי שאומר הספרי בפרשתנו (פיסקא שמ"ה): "תורה צווה לנו משה, ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו" ובזה כבר מקטנות אנו משרישים גאוות יחידה בילד, שיודע שרק לנו ואותנו תורה צווה לנו משה.

ויותר מכך, חז"ל לומדים מהפסוק המשמעותי הזה, שהתורה היא ביתו הטבעי של היהודי וגם אם חלילה טעה וסטה מן הדרך, הרי הפסוק הזה, שהוא בבחינת 'הקוד האתי' של עם ישראל ואותו אנו מעבירים לילד הקטן, מלמד אותנו שתמיד התורה תקלוט אותנו באהבה בחזרה וכדברי הספרי שם:

"…דבר אחר: אל תהי קורא מאורשה אלא מורשה. מלמד שהתורה מורשה לישראל. משל למה הדבר דומה? – לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים. אם מבקש לחזור, אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר. כך תלמיד חכם, שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים, אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר. לכך נאמר מורשה קהלת יעקב".

ולסיום – פסוק זה גם מעביר מסר מאוד משמעותי לנו, המחנכים וההורים, שאסור להתעצל מללמד עוד הלכה ועוד דבר-תורה, כדברי הגמרא (סנהדרין צ"א:):

"אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד – כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית".

חג מתן תורה שמח לכל בית הישיבה

ולכל עם ישראל!