להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

ידוע, שכל השמות של חגי ישראל נקראים על שם מאורע מרכזי, או משום מסר חשוב שטמון בשם החג, כגון 'חג הסוכות' – הבא לבטא את ההגנה וההשגחה האלוקית על עם ישראל, 'חג הפסח' – המספר את נס ההצלה כשהקב"ה פסח על בתי ישראל, וכן 'חג השבועות' – המציין את מספר השבועות מיציאת מצרים עד מתן-תורה. וכן כיו"ב 'יום הכיפורים', 'חנוכה' ועוד.

ועל כן נבקש להבין מדוע חג הפורים נקרא כך. שם זה לא נקבע כלאחר-יד, אלא מופיע במגילה כסיבה לחג –

"עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר…" (אסתר ט').

והשאלה עולה מאליה – וכי בגלל שהמן הטיל גורל, 'פור' בלשון הפרסית, מתי יהיה לו יותר נוח לבצע את זממו להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, מדוע אנו קוראים לחג ההצלה הגדול הזה 'חג פורים' על שם הפור? ועוד אפשר להקשות, אם הטעם לשם החג בגלל שהמן הרשע הטיל פור, מדוע קוראים לחג 'חג הפורים', בלשון רבים – ולא 'חג הפור'?

את השאלה הראשונה שואל רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה'תקמ"ג-ה'תר"א) בספרו 'בני יששכר' במאמרי חודש אדר [מאמר ד' – ימי הפורים] וזה לשונו:

"מהראוי לתת לב, מה נשתנה קריאת שם המועד הזה מן כל השמות של כל המועדים? שהשמות של כל המועדים נקראים על שם הנס…וכן הוא מהראוי שיהיה המועד נקרא על שם הישועה והנס ולא על שם השעבוד והייסורין והצרה לשונאי ישראל, ובכאן ותהי להיפך קראו שם המועד פורים על שם הפור אשר הפיל המן פור הוא הגורל להרע לישראל…".

טרם נענה על השאלות הללו, נשים לב בסיפור המגילה לכך, שהמן החליט להשמיד את עם ישראל – לא כהתפרצות זעם רגעית וגם לא רק בגלל שיהודי אחד לא היה מוכן להשתחוות לפניו – אלא תכנון ההשמדה היה בקור רוח והתאריך שנבחר להשמדה היה דווקא על ידי הטלת גורל, באופן מקרי, ובלי לחץ של זמן. והרי, אם הזעם של המן היה על מרדכי, הרי היה מוציא רומח ומחסל אותו ולא 'לוקח את הזמן' ומתכנן את ההשמדה ההמונית של על ישראל.

אגב, כנראה גם אז היו יהודים שטענו, כפי שלצערנו קורה גם היום, ששנאת העמים כלפינו באשמתנו ובגללנו, כפי שהגמרא מספרת, שבאו בטענות למרדכי על זה שלא הרכין ראש ולא השתחווה להמן [מגילה י"ב:] –

"ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני – 'מה עשה לי יהודי', לא קטליה דוד לשמעי, דאיתייליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. 'ומה שילם לי ימיני', דלא קטליה שאול לאגג, דאיתייליד מיניה המן, דמצער לישראל".

ובחזרה לשאלתנו – נראה לומר, שאכן כל ענין הפור הוא לא ענין של מה בכך, אלא הטלת הגורל של המן מתי לבצע את השמדת עם-ישראל, חלילה, מבטאת השקפת עולם נחושה ומוצקה, שכל מה שקורה בעולם הוא מקרי לחלוטין ו'הגורל הוא עיוור'.

יסוד ההשקפה הזו של המן באה לו מהמשפחה אליה היה שייך, משפחת עמלק. יסוד ה'עמלק' בעולם, שהכל הוא ב'מקרה' – "אשר קרך בדרך". עמלק הטיל ספק ['ספק' בגימטריא=140=עמלק] בכל החשיבה הישראלית של מציאות אלוקית בעולם, כאשר את כל אומות העולם אחזה חיל ורעדה ואילו עמלק טען שכל הקורות את עם ישראל בדרך ממצרים הוא רק במקרה.

ועל כן, מרדכי ששלח את התך להודיע לאסתר על המצב, אמר לו – "ויַּגֶּד־ל֣וֹ מָרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ" [אסתר ד'] – וחז"ל במדרש מרגישים מיד שהביטוי 'קרהו' מזכיר לנו משהו רחוק יותר וזה לשון המדרש ['אסתר רבה' וילנא פרשה ח'] –

"בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב (דברים כ"ה) 'אשר קרך בדרך'…".

המן מביא איתו מסורת של הסתכלות על העולם כדבר מקרי והוא נכד לאותה השקפת חיים שיסודה בעמלק, שהיא היפך גמור של תורת ישראל ואמונת ישראל. הטלת הגורל של המן באה לבטא את עוצמת הזלזול באמונתם של היהודים, כך שאפילו את השמדתם מסר ביד הפור שעומד להטיל. אולם, כפי שמדייק ה'בני יששכר' שם –

"…'הפיל פור הוא הגורל לפני המן', ואינו מפורש מי הוא המפיל הפור לפני המן, אבל 'הוא' ההוא דסתים הוא הפועל ישועות בקרב הארץ [הקב"ה] , והגם שלא היה זכות כל כך להינצל, הנה פעל ועשה המגיד מראשית אחרית, שיפול הפור על חדש אדר שהוא חודש מזל דגים לסימן של פריה ורביה…".

ואכן, בפסוק לא כתוב שהמן הפיל את הפור, אלא באמת הוא ביצע את הפור אבל הוא היה רק צד אחד של הפור והקב"ה היה מהצד השני של הפור והפיל זאת בחודש אדר, חודש שיש בו סגולות רבות, וממילא היו כאן שניים שהפילו את הפור ולכן נקרא החג בשם רבים – 'פורים'.

נמצאנו למדים, שהשם 'פורים' מבטא רעיון מרכזי בחג, שהרי כל סיפור המגילה נראה לגמרי במקרה. ושתי הוזמנה 'במקרה' למסיבה של המלך וסירבה להיענות לבקשתו של המלך ו'במקרה' נענשה קשות ובמקומה נבחרה אסתר מכל המועמדות הרבות בעוד היא מסרבת ולא מעוניינת בתפקיד המלכה. ו'במקרה' שמע מרדכי את בגתן ותרש, שני סריסי המלך, המבקשים לשלוח יד במלך אחשוורוש ו'במקרה' הדבר נכתב בספר הזיכרונות ונשאר שם עד אשר נדדה שנת המלך וכו' והדברים ידועים.

ועל כל אלה ידוע, שבכל המגילה לא מוזכר שמו של הקב"ה, וגם אם הקב"ה לא נגלה, הרי עלינו לגלות את המציאות האלוקית גם במצב שהוא נסתר מאתנו וזה נרמז במילה מגילת 'אסתר' – המגילה מגלה את הנסתר.

זה יסוד חג הפורים – שכל מה שקורה בעולם אינו מקרי והכל מאתו יתברך.

בימים אלו מתנהלת מלחמה עקובה מדם על אדמת אירופה ולמרות הכאב הגדול והטרגדיה הנוראה שפוקדת את מדינת אוקראינה, אנו מאמינים שאין זה מקרה והשלכותיו נראה ונחוש גם לגבי עם ישראל ונתפלל שהדברים יתהפכו עלינו ועל כל העולם לטובה.

השבוע זכיתי לערוך חופה לאחד הבוגרים הנפלאים שלנו ובדברי הברכה ציינתי, שאת יד ה' רואים כמובן גם בהקמת בית ישראל, וגם אם זוג חושב שנפגש 'במקרה', הרי חז"ל כבר למדונו –

"מה' אשה לאיש" – "אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר'; מן הנביאים – דכתיב 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא'; מן הכתובים – דכתיב 'בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת' " [מועד קטן י"ח:].

וכך היה אצל אליעזר, שביקש מהקב"ה שיקרה המקרה והוא יפגוש את מי שעתידה להיות אשת בן אדוניו, כפי שכתוב –

"וַיֹּאמַ֓ר׀ יְקֹוָ֗ק אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם" [בראשית כ"ד].

וכן רות, שנראה לכאורה שבמקרה פגשה את בועז ככתוב ברות [פרק ב'] –

"וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ" – ומה'מקרה' הזה יצא כידוע לכולנו דוד המלך.

השקפת עולם זו, שאין מקרה בעולם, היא יסודה של תורה ובסיס היהדות ועל כן אומר הרמב"ם, שמגילת אסתר לא תתבטל לעולם –

"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר [ישעיהו ס"ה] 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר [אסתר ט'] 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם', שכל הספרים עתידים להתבטל".

ונחבר את הדברים לתחילת פרשת ויקרא שקראנו השבת. רבים הם השואלים, מדוע ישנה אל"ף קטנה במילה הראשונה 'ויקרא', ודומה המילה ל'ויקר'. ולפי דרכנו, הרי חז"ל אומרים, שהקב"ה נגלה בארעי – במקרה – לאומות העולם ולא כדרך קבע, כי כל מהותם היא המקריות ולכן כשהקב"ה נגלה אל נביא מתוכם זה בלשון 'ויקר', כפי שנגלה לבלעם, אבל למשה רבנו, אבי הנביאים, נאמר 'ויקרא' בצורה מכוונת ובנבואה אמתית ואין זה מקרה אלא כדבר קבוע.

רבי צבי-אלימלך מדינוב שהזכרנו בתחילת מאמרנו שימש כאדמו"ר, היה תלמידו של ה'חוזה מלובלין' והיה ידוע בתור אוהב ישראל אמיתי, עד שהיה חותם על כל מכתב – "האוהב הנאמן לכל ישראל, דורש טוב לעמו". והואיל ואנו נמצאים ערב חג הפורים נביא סיפור מחויך העטוף בדברי תורה משמו של הרבי מדינוב.

פעם אחת ביקר רבי צבי אלימלך מדינוֹב בביתו של רבי הירש מזידיטְשוֹב, "מחותנים" היו – בתו של ר' הירש נשואה הייתה לבנו של ר' צבי אלימלך.
במהלך השיחה שאל ר' הירש שאלה את אורחו הנכבד. בביתו היה מחזור תפילה, ובדף הראשון ציירו המדפיסים שער מקושט, כנהוג. את עמודי השער תמכו דמויותיהם של משה ואהרן, משה צויר כאדם גבוה ורזה, ואילו אהרן – נמוך ושמן.

"מניין ידע המדפיס לצייר כך?" שאל ר' הירש. אמר לו ר' צבי אלימלך: "מן התלמוד אנו יודעים שמשה היה גבוה, שהרי הוא זה שפרס את יריעות האוהל מעל המשכן, שהיה גבוה עשר אמות (תלמוד בבלי, נדרים, דף לח עמוד א).
מן המקרא אנו יודעים שאהרן נמוך היה, שהרי נאמר "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב), כלומר שהיה על אהרן לעלות במדרגות כדי להדליק את המנורה, ומכאן שקומתו הייתה נמוכה.

ומניין שמשה רזה היה ואהרן רחב? דבר זה יש ללמוד מפירוש רש"י. בתורה נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם … הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו, כו-כז). ועל כך אומר רש"י: "יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד". ואם "משקלם" שווה, הרי שהגבוה צריך שיהיה רזה, והנמוך צריך להיות רחב ושמן…".

החסידים שהיו במקום שמעו את דרשתו של ר' צבי אלימלך ופרצו בצחוק גדול. מיד השתיק אותם ר' הירש ואמר: "אל תצחקו! ה'מחותן' שלי גילה כעת רזי תורה וסודות נפלאים."

נתפלל, שנתחזק בימי הפורים הללו באמונת אומן, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.

שבת שלום ופורים שמח לכל בית הישיבה!