גירסא להדפסה

אירוע טראגי במיוחד, שהסעיר את הישוב-היהודי בארץ ישראל טרום הקמת המדינה וגרם לפילוג ולמחלוקת גדולה מאוד עוד שנים רבות אחרי קום המדינה, היה רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, שהיה מראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ד"ר חיים ארלוזורוב היה כלכלן בהשכלתו, בן למשפחת רבנים מפורסמת בעלי השכלה רחבה שעסקו גם במסחר. בליל שבת פרשת "שלח", כ"ב סיוון תרצ"ג (16 ליוני 1933), כאשר ארלוזורוב טייל עם אשתו ובתו בחוף הים בתל אביב, עקבו אחריו שני אנשים ואחד מהם שלף אקדח וירה בו מטווח קצר ופצעו אנושות ולאחר כשלש שעות נפטר בבית החולים.

החשד נפל על שלשה אנשים מהתנועה הרוויזיוניסטית, לאחר שבארץ התנהל מסע נגד פעולתו של ד"ר חיים ארלוזורוב, שנסע לברלין כדי לנסות לקיים הסכם עם שלטונות גרמניה, מיד אחרי עליית היטלר לשלטון וכדי להעלות יהודים לארץ ישראל ולהציל רכוש יהודי, שלדעת הסוכנות היהודית עלולים לרדת לטמיון, משום שחשו שהולכת להיות תקופה לא טובה ליהודי גרמניה. כמובן שלא ידעו את הסוף הנורא שקרה ליהודי אירופה. פעולה זו זכתה לביקורת חריפה מאוד נגד תכניותיו תוך כדי מסעו לברלין בעיתון 'חזית העם', שהיה ביטאון האגף הקיצוני של התנועה הרוויזיוניסטית.

הרצח עורר זעזוע כבד בישוב היהודי עקב מעמדו הבכיר ואישיותו המיוחדת.

החשודים היו צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי וכן העיתונאי והפובליציסט אבא אחימאיר. בבית המשפט נדון סטבסקי למוות בתליה והשאר זוכו לאחר תקופת מאסר קצרה. הרשעתו של סטבסקי נבעה מעדותה של סימה בתו של ארלוזורוב שהיתה עמו בעת רציחתו. בארץ התחוללה מלחמת האשמות חריפה בין תנועת העבודה לתנועה הלאומית הרוויזיוניסטית וממש הייתה סכנה של מלחמת אחים.

לימים שוחרר סטבסקי, היות ולא הייתה שום עדות תומכת למה שאמרה בתו של סטבסקי. פצע זה ליווה את העם היהודי היושב בציון, עד שהוקמה ועדה ממלכתית על ידי מנחם בגין בשנת תשמ"ב (1982) והיא קבעה שאין אפשרות לקבוע מי רצח את ארלוזורוב. לימים, בעדות של מי שהיה מפקד חיל הים שלמה אראל ונכלא ע"י הבריטים בכלא עכו, הוא סיפר שפגש בכלא ערבי בשם עבדול מג'יד, שהתוודה בפניו שהוא זה שרצח את ארלוזורוב יחד עם עיסא דרוייש.

מי שיצא בגלוי נגד החלטת בית המשפט להוציא להורג את סטבסקי, היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל. לרב קוק לא היו נתונים משפטיים כדי להגן על סטבסקי וכל כולו היה מצד אמונתו, שיהודי לא ירצח יהודי על רקע כזה. הרב זכה לתמיכה גדולה מצד אוהביו ומהתנועה של ז'בוטינסקי ומאידך לביטויי לעג ושנאה מהצד השמאלי של המפה. הרב לקח זאת קשה מאוד והסיפור והמחלוקות השפיעו קשות על בריאותו. הרב פנה לגורמים רבים, פירסם הודעות כתובות ויצא נגד האווירה הקשה של האשמות ההדדיות והפירוד הגדול שחל בעם. בין השאר אמר הרב לפני חג הפורים בהקשר לדברי המן הרשע למלך אחשוורוש –

"… יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם" (אסתר ג', ח').

"…אמנם, כל האומר ששקר בדה המן הרשע, באמרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' – אינו אלא טועה. באמת, מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר, איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, 'עם אחד' מצד אחד – ו'מפוזר ומפורד' מצד השני? אל תתמה … ישנם פלאים בעולם, והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהווייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד...אמת הדבר שמחלתנו הגדולה היא מחלת הגלות היא…עושה אותנו לעם מפוזר ומפורד. אבל, נצח ישראל לא ישקר. הגלות עם כל נוראותיה מוכרח שקץ יבוא לה…וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה ועוד פעם יקום ישראל באמרתו הנצחית של 'לך כנוס את כל היהודים'…".

זאת יש לדעת, שכל הפירוד שהיה בעם ישראל, שאותו ציין המן הרשע, היא  באמת עובדה נכונה. לא רק מעצם הפיזור הגאוגרפי של היהודים במאה עשרים ושבע מדינות, כי רק עובדה זו לא היה מעלה המן לפני המלך, משום שהיא לא מהווה בעיה למלך – ואדרבה – המלך היה שבע רצון מעובדה זו, כי כך היהודים אינם יכולים להיות כוח מורד והרצון של המן לסלקם מן העולם לא תשאיר ארץ שוממה אם הייתה להם מדינה משל עצמם. אז מדוע העלה זאת המן? ברור שהסיפא של דבריו הם היו העיקר כדי לשכנע את המלך בהריגתם. המן רצה לציין, שדתם היא ייחודית וזרה במנהגיה משאר תושבי מלכותו. הם מאוד משונים בלבושם, בדיבורם, במאכליהם שאינם אוכלים עם שאר התושבים ועוד. חז"ל מציינים, שהוא הדגיש את העובדה, שעם ישראל אינם עובדים בשבת ובחג ובמועדים אחרים בטענה דתית שמכסה על כך שהם לא אוהבים לעבוד ולפתח את הממלכה.

ברם, הטעות של המן וטעותם של רבים מאויבי ישראל בכל הדורות בהבנת המחלוקות בעם ישראל ומנין זה מגיע. כל יהודי חש ויודע, שהפילוג בעמנו טבוע עמוק בתוך הד.נ.א שלנו. האם תכונה זו רק רעה יש בה? האם יש בה גם איזו בשורה חיובית, סוד אלוקי, שטבע בנו אותו?

כמובן שחשיבה שונה, מחלוקת עקרונית, ראיה שונה של המציאות ודרכים שונות לפעול במישור הלאומי והאישי הם דבר חיובי וחשיבות עליונה להתפתחות עמנו. הדבר נובע, משום שלכל יהודי יש נשמה גדולה ומיוחדת הרוצה לבטא את הייחוד שלה בעולם הזה וכל אדם יהודי מחפש את הדרך בה תוכר אישיותו הנפרדת. יש מצבים בהם המחלוקת גורמת לתוצאה שלילית, כאשר היא גולשת למחלוקת אישית עם צדדים מאוד לא חיוביים, הגוררים בין השאר הלבנת פנים. ברם, עצם התופעה של ריבוי מחלוקות בעם ישראל מעידה כאלף עדים על הכוחות המצויים בנו, כוחות כבירים המחפשים לממש את עצמם בכל מקום ובכל נושא.

אופי זה של עמידה על העקרונות היהודיים ללא פחד להביע אותם ברבים, גילם מרדכי באישיותו, לא רק כאשר לא נכנע לאווירת ההשתלבות של יהודי שושן בחגיגות שעשה המלך, אלא עוד קודם לכן בא הדבר לידי ביטוי. הרבי האחרון מלובביץ' אמר על הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי…" – לפני שידעו ששמו 'מרדכי', הכירו בו שהוא 'איש יהודי'. מרדכי לא הסתיר את יהדותו בשושן הבירה, כולם ידעו שהאיש הזה שבא מארץ ישראל יהודי הוא, בניגוד למה שצווה לאסתר, שלא תגלה לאיזה עם היא שייכת מטעמים שונים.

יתכן אף לומר, שהמן זיהה שישנה אחדות בכל יהודי מאה עשרים ושבע מדינות, למרות שהיו מפוזרים למעשה, אולם היו שווים בהליכותיהם, בדיבורם ובלבושם מאחרים ובכל המדינות לא השתלבו באוכלוסייה המקומית, לא אכלו את מאכליהם, לא שתו מיינם ולא חגגו את ימי אדיהם.

טענתו זו של המן הייתה נכונה והראיה לכך, שאסתר לא ניסתה לדחות את דבריו לפני המלך, כי גם היא ידעה שהמן צדק בלי שהלה הבין את המשמעות העמוקה של הפירוד הזה ואת הברכה הזו שהקב"ה השריש בנו.

בספרו אורות כתב הראי"ה זצ"ל טעם עמוק ביותר, מדוע בסופו של דבר עם ישראל הוא עם אחד, למרות בליל הדעות השונות –

"...אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוקי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים…להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה…להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לאלוקיו ולהסתכל במאור הפנימי…" (אורות, עמ' קמ"ח סעיף ב' ).

קבעוני לדורות….בימים ההם בזמן הזה….בימים אלו של בחירות לכנסת, חשים אנו כיצד כל אחד רוצה להבליט את ייחודיותו וכפי שלמדנו סניגוריה על עם-ישראל, שכל זה נובע מהייחודיות של כל יהודי ויהודי, אך עלינו להקפיד שלא לשתף פעולה עם אלו היורדים לפסים אישיים ולגופו של אדם ולא לגופו של ענין.

נתפלל אי"ה, שימים אלו יעברו בשלום ונגלה את המאור שקיים בכל אחד ואחד מתוך ראיית המטרה המשותפת – התבססותו של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל.

שבת שלום ופורים שמח לכל בית הישיבה!