גירסא להדפסה

בתוך סיפור המגילה המרתק והמרגש, צצה ועולה דמות צדדית, מסתורית משהו – חרבונה. חרבונה זה מוזכר סך-הכל פעמיים במגילת 'אסתר' – בפעם הראשונה מופיע בפרק הראשון של המגילה כאחד משבעת הסריסים המשרתים את פני המלך שנצטוו על ידי המלך להביא את ושתי, ככתוב –

"בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ: לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא".

ושתי סירבה וההמשך ידוע…..

בפעם שניה מוזכר אותו סריס המלך חרבונה בפרק ז', כאשר הוא מגלה למלך שהמן הכין עץ לתלות את מרדכי שדיבר טוב על המלך –

"וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן־הַסָּרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ גַּ֣ם הִנֵּה־הָעֵ֣ץ אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה הָמָ֟ן לְֽמָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁ֧ר דִּבֶּר־ט֣וֹב עַל־הַמֶּ֗לֶךְ עֹמֵד֙ בְּבֵ֣ית הָמָ֔ן גָּבֹ֖הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ תְּלֻ֥הוּ עָלָֽיו".

בירושלמי (מגילה פג, הלכה ז') מובאת המימרא המפורסמת –

"רב אמר: צריך לאמר 'ארור המן ארורים בניו'. א"ר פנחס: צריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'..".

במסכת סופרים (פרק י"ד הלכה ב'-ג') נאמר –

"…ולאחר קריאתה צריך הקורא לחתום ולומר: 'ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם, האל, הרב את ריבך…ועוד אמרו, שכן צריך ליתן שבח והודיה על הגאולה ועל הפדות, וחותם ברוך אתה…האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו ישראל מיד שונאיהם…ואחר כך מקלס לצדיקים, ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. ורב אמר צריך לומר, ארור המן, וארורים בניו. אמר ר' פנחס וצריך לומר חרבונא זכור לטוב…שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".

וכך נפסק גם להלכה בשולחן-ערוך (או"ח הלכות מגילה ופורים סימן תר"צ סעיף ט"ז):

"צריך שיאמר: ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי אלילים, ברוכים כל ישראל; וצריך שיאמר: וגם חרבונה זכור לטוב".

ואכן אנו מציינים זאת לאחר קריאת המגילה בסוף הברכה –

"אשר הניא עצת גוים….שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי, תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁו וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ. אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לאַבְּדִי. בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי. בְּרוּכָה אֶסְתֵּר [מְגִנָּה] בַּעֲדִי אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים. בְּרוּכִים כָּל הַצַּדִּיקִיםֵ וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב".   

לכאורה מה עשה חרבונה שזיכה אותו בתואר 'זכור לטוב'? הרי סך-הכל מסר מידע למלך מה תכנן המן לעשות עם העץ. האם בגלל מסירת הידיעה השולית הזו, זכה שייזכר בתפילה אחרי קריאת המגילה במילים "גם חרבונה זכור לטוב"?

מפשט הכתובים עולה, שחרבונה זכה לתואר הכבוד 'זכור לטוב', כפי שמכונה אליהו הנביא בתואר זה 'זכור לטוב', משום שחרבונה הדגיש בדבריו את כפיות הטובה של המן, כאשר תכנן לתלות את מרדכי למרות שהוא אשר הציל את המלך. וכך כתב רש"י על המגילה (ז', ט') –

"גם הנה העץ – גם רעה אחרת עשה שהכין העץ לתלות אוהבו של מלך שהציל המלך מסם המוות".

ה'אבן עזרא' מגדולי פרשני הפשט, לא נחה דעתו כנראה על הדמות האנונימית שהופיעה לפתע במגילה וקיבלה מקום של כבוד אחרי קריאת המגילה, ולכן יוצא מגדרו ושלא כדרכו ומסביר על פי המדרש –

"יש אומרים כי אליהו ז"ל נדמה למלך כדמות סריס".

כפי שהזכרנו לעיל, הביטוי 'זכור לטוב' נאמר על אליהו הנביא ואנו מזכירים זאת כשמביאים את התינוק ל'כסא של אליהו' בזמן הברית ואומרים – "זה הכיסא של אליהו הנביא זכור לטוב". רבים וטובים ניסו להבין, מדוע אליהו הנביא זכה לתואר 'זכור לטוב'. ונראה, משום שחז"ל אומרים, שאליהו זה בעצם פנחס שהאריך ימים וכדי שלא נחשוב שהוא 'זכור לרע' שהרג בקנאותו את זמרי – לכן נזכר במילים 'זכור לטוב' ולכן טוענים במדרש שהביא ה'אבן עזרא', שמי שיכול לבוא ולהציל את אסתר ואת עם ישראל  בשעה קשה זו, רק מי שנאמר עליו 'זכור לטוב' והוא אליהו הנביא, שהתחפש בדמותו של חרבונה סריס המלך.

אך עדיין קשה בפשט הדברים, מדוע העובדה שחרבונה מסר ידיעה קיומו של עץ גבוה בבית המן, האם בשביל זה זכור לטוב?

מצאנו תשובה עמוקה ונפלאה בדברי רבי משה אלשיך. לדעתו יש כאן בסיפור של חרבונה משהו הרבה יותר עמוק. אם נתבונן יותר טוב בפסוקים, נבחין  שלמעשה חרבונה האיר את פני המלך וחשף בפניו מי הוא באמת המן ומה רצונו האמתי. המלך עצמו כנראה התלבט והסתפק בדבר אישיותו האמיתית של המן, כנראה שהמלך לא ידע מי גרם להצלתו מהרעל שרצו לטמון לו בגתן ותרש. עד אותו זמן, המלך אחשוורוש חשב, שהמן הוא הנאמן לו ביותר והוא אשר הצילו מבגתן ותרש ולכן נשאו יותר משאר השרים. אך כאשר המלך ראה מה קורה בביתן המלך, התחיל לחשוד שהמן לא רוצה בכלל בטובתו ואולי אפילו רוצה שימות ואולי גם רוצה להרוג את המלכה אסתר, במטרה להשתלט על בית המלכות. וכאן נכנס לתמונה חרבונה שפונה ואומר למלך –

'אני רואה שאתה מסתפק מה כוונתו של המן לגבי המלכה, הרי ברור שרוצה להמית אותה ואותך. ומה הראיה שלי? העובדה שרוצה להוציא להורג את מרדכי!! והסיבה האמיתית להוצאתו להורג היא לא בגלל שלא השתחווה לו, אלא בגלל שעשה טובה למלך ועלול לקבל פרס על כך'.

הדברים מתחברים היטב בכך, שמרדכי בעצמו לא בא להגיד למלך, אלא דרך אסתר, ולכן המלך לא ידע מי באמת הוא שהצילו עד אותו הלילה שנדדה שנתו. ולכן, גם אסתר נכללה במחשבה של המן להוצאה להורג, למרות שהיא הייתה הגורמת למלך להינצל. העיתוי והעובדה שחרבונה פקח את עיני המלך למציאות שמתרחשת בארמונו, כאשר דווקא זה שנשאו מכל השרים הוא אשר מנסה לטמון לו פח.

ולכן, בפסוק נאמר בדברי חרבונה על מרדכי – "אשר דבר טוב על המלך". ולכאורה, מדוע היה צריך חרבונה להזכיר זאת? אלא, חרבונה רצה להדגיש בפני המלך, שזאת הייתה כוונתו של המן לפגוע במי שדיבר טוב על המלך וזה מה ש'הקפיץ' את המלך, ולכן ברור לנו מדוע זכה בתואר הנכבד 'זכור לטוב', כי למעשה חרבונה שינה את המהלך הנורא שעמד לקרות לעם ישראל. וזה לשונו של ה'אלשיך' (ז', ט') –

"ואל תתמה, כי הנה לך ראיה כי גם את המלכה דימה להרוג וגם קץ בחיי המלך, כי הלא גם העץ אשר עשה על ידי עצמו למרדכי, לא משנאתו אותו עשה רק על אשר דבר טוב על המלך, שגם שלא בא מרדכי להגיד לך על בגתן ותרש כי אם שהגיד לאסתר באופן שעדיין היה אפשר שלא תבא הצלת המלך אל הפועל אם לא הייתה אסתר מגדת למלך, אף על פי כן על מציאות דבר טוב על המלך ביקש המיתו, ואם כן כל שכן שאסתר אשר הגידה למלך והצילתו ממות שעליה תעבור כוס כי חפץ מות המלך הוא".

ועוד מוכיח ה'אלשיך' מדוע היה צריך המן להתנכל ולהרוג את מרדכי, הרי יכול להמית אותו כמו שאר יהודי המלך ומדוע השאיר את העץ אחרי שראה שהמלך חפץ ביקרו –

"…וזהו אומרו גם הנה העץ וכו', לומר גם את מרדכי בקש להמית על אשר דבר טוב כמו שמבקש להמית את אסתר, כמו שכתבנו, שאם מה שבקש להמית את מרדכי היה על אשר [הוא] יהודי, כבר קנוי הוא לו וישמידהו בכלל השאר, כי הנו ככל המון ישראל. ואם על שאינו משתחוה לו, למה עוד העץ עומד ולא הרסו אחרי ראותו שמרדכי הוא איש אשר המלך חפץ ביקרו על הצילו ממות נפשו. וזהו אומרו עומד".

וראיה נוספת, שמה שהפריע להמן זו לא העובדה שמרדכי לא השתחווה לו, ואם כן למה עשה את העץ בביתו, היה צריך לעשות במקום ציבורי למען ישמעו ויראו "ועוד טענה שנית, שאם הוא על עוברו מצות המלך שצוה שיהיו כורעים ומשתחוים להמן, יתלנו על עץ גלוי לכל העמים, ולמה עשאו בביתו, אך אין זה כי אם כי חרה לו על דברו טוב על המלך, ועל כן עשה בהחבא …וזהו אומרו   בבית המן".

רבי משה אלשיך דייק עוד, שאם כוונתו של חרבונה היתה רק להודיע שהמן עשה עץ, היה אומר זאת כך, אלא אמר "הנה העץ", שעשה בכוונה לפגוע במי שעשה טוב למלך –

"ולהיות כוונתו לומר, כי המן בלב אויב המלך הוא, לא אמר הנה עץ עשה וכו' רק הנה העץ לומר כי מה שעשה היה על כונה זו על שדבר טוב על המלך, מה שאין כן אם היה מדבר דרך הודעה הנה עץ עשה שהיה נראה שלהודיע מציאות העץ כיוון אלא שמסברא אמר שהיה על שדבר טוב, על כן מזה עשה עיקר".

ואם חשבנו לרגע, שאותו חרבונה היה צדיק תמים, הרי רבי אלעזר אומר במסכת מגילה (ט"ז.) –

"אף חרבונה רשע באותה עצה היה [להקים את העץ], כיון שראה שלא נתקיימה עצתו – מיד ברח".

ומנין לרבי אלעזר שחרבונה היה באותה עצה, הרי לכאורה מתוך המגילה נראה שהמן הוא היה בעל התכנית וכך משתמע מדבריו הקצרים של חרבונה במגילה?

עונה על כך המגיד מדובנא כדרכו במשל – היה אדם עני שנוסף על עניותו היה גם סגי-נהור [עיוור ל"ע], שהיה לו מלווה צמוד נער צעיר. תוך כדי הליכתם הרגיש  העיוור שעשרים המטבעות שהיו ברשותו כנראה נפלו לו והוא לא מרגיש אותם בכיסו. התחיל העיוור לבכות על כספו שאבד ועל רוע מזלו. ראה המלווה את הצער הגדול של העני ומיד אמר לו – "הנה מצאתי את עשרים הכסף שאיבדת". אך העיוור, במקום להודות למלווהו על כך שמצא את המטבעות, תפסו והתחיל להכותו מכות קשות. המלווה הצעיר לא הבין מה קורה ושאל לפשר מעשיו ומדוע הוא מכה אותו מכה אכזרית כזו. העיוור לא התבלבל ואמר לו – "אתה לא מתבייש? אתה גנבת ממני את הכסף ועכשיו אתה משחק אותה כאילו מצאת?! שהרי מאיפה לך לדעת שאיבדתי עשרים כסף? – סימן שאתה גנבת אותם".

והנמשל הוא לחרבונה. מנין לו לדעת שהעץ שהכין המן הוא חמישים אמה? אלא ברור שהוא היה שותף לאותה הקמה של עץ התליה ואף על פי כן זכה בתואר המכובד של 'זכור לטוב', משום שבסופו של דבר למרות שהיה זה ממש 'בדקה התשעים', עשה את המעשה הנכון ושינה כיוון והיה מאלו שתרמו להצלה של עם ישראל. המדרש מבטא זאת בביטוי מיוחד – "נפל שור רבו שוחטיו" – הכוונה יש לא מעט אנשים, שברגע האחרון רואים מי המנצח, מי המצליח ומי המוביל ומצטרפים אליו, כמו שכאשר נופל שור, פתאום יש הרבה שוחטים שרוצים להרוויח מהמצב.

וכך נהג חרבונה, שברגע שראה שהמן נופל הצטרף לצד המנצח, וזה לשון המדרש (ספרי אגדתא על אסתר – מדרש פנים אחרים בובר נוסח ב פרשה ו') –

"ויאמר חרבונה. חרבונה שונאו של מרדכי היה ומחייב להמן, עליו נאמר 'נפל שור רבו שוחטיו,' אמר חרבונא וכי רעה זו בלבד עשה לך, הוא היה עם בגתן ותרש באותו עצה, תדע לך שכן היה שכשהודיעך מרדכי הדבר שטמון היה הנחש בקיטון, מיד [המן] שוטמו [את מרדכי] והכין לו צליב [עץ לצלוב את מרדכי] והרי הוא בביתו של המן, מיד אמר המלך תלוהו עליו".

למדנו מכך, שמי שעושה טובה לעם ישראל, גם אם זה נעשה ש'לא לשמה', וגם אם יש לו אינטרסים משלו, עם ישראל מכיר טובה לכל גוי שעזר במקצת ואפילו במילה אחת. ראינו זאת לכל אורך ההיסטוריה וגם עתה מדינת ישראל מאוד משתדלת לנהוג כך ולהתייחס בידידות למי שתומך בה ועוזר לה.

נאחל לכל בית ישראל ולבית הישיבה פורים שמח ושבת שלום!