אגרת ודברי התעוררות לחג הפסח ה'תשפ"ג

בהתקרב חג הפסח הבא עלינו לטובה, ברצוני לברך ולאחל לכל בית הישיבה ובוגריה חג שמח וכשר.

תקצר היריעה מלסכם פעילות עניפה של למעלה מחצי שנת לימודים, בעשייה מבורכת הן בתחום הלימודי, הן בתחום הערכי והן בתחום החברתי. בטוחני שאתם עוקבים אחר הדיווחים והתמונות מהנעשה בישיבה באתר הישיבה ובמידעון השבועי.

לאחרונה השיקה הישיבה קמפיין גיוס המונים לחידוש בית המדרש ולהקמת פנימייה לאור הביקוש מצד תלמידים מרוחקים ללמוד בישיבתנו. הקמפיין ייכנס להילוך גבוה אי"ה אחרי חג הפסח, וזאת לאחר ערב בוגרים מרגש מאוד, שבמרכזו הכרת הטוב לבורא עולם על יובל שנים שישיבתנו מאירה באור מיוחד בין שלל אורות התורה בעיר בני ברק.

נמצאים אנו בתקופה סוערת ביותר במדינת ישראל, הפגנות ומחלוקת קשה בדבר החלטת הממשלה החדשה לעשות מהלך מקיף מאוד של שינויים במערכת המשפט. אלפים יצאו ויוצאים לרחובות – אלו קוראים לכך 'רפורמה' ואלו קוראים לכך 'מהפכה' – והעם קרוע ושלמות העם והארץ בסכנה.

ואנו שואלים, האם זו פעם ראשונה שיש מחלוקת כה קשה בעמנו? האם עם-ישראל לא חווה כבר מתחילת דרכו מאבקים פנימיים רציניים ומחלוקות קשות ביותר?

די אם נזכיר, שכל הירידה למצרים נגרמה בגלל ריב בין שבטי ק-ה, עד שחז"ל אמרו במסכת שבת (י'🙂 –

"לעולם אל ישנה אדם בנו בן הבנים שבשביל משקל  שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו שעשה לו כתונת פסים שלא היה בה אלא משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

ואמנם, בעלי התוספות במקום העירו, שהרי הגזירה הייתה לפני כן בנבואה לאברהם בברית בין הבתרים 'ועבדום וענו אותם' ובכל אופן אומרים התוספות –

"…שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ, אלא ע"י זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים".

והמהר"ם מסביר, שלולא ריב האחים יתכן והגזירה הייתה נדחית לדור אחרון ולא כפי שקרה שמיד ירדו למצרים.

אמנם, די לנו בפשט הכתובים כדי לחוש את הקנאה והמאבק בין האחים והתוצאות המרות שנבעו מכך, כפי שחז"ל התריעו, שלעולם אדם לא יעשה הפליות בין בניו.

הראי"ה זצ"ל במאמר עמוק ומשמעותי מסביר את המחלוקת בין האחים כמחלוקת אידיאולוגית קשה מאוד. מחלוקתם הייתה כיצד להביא את האמונה בהקב"ה לעולם כולו, ואיך להמשיך את דרכו של הסבא אברהם. שתי דרכים מנוגדות היו בקרב האחים – מצד אחד שיטתו של יהודה, שטען שמתוך גדלות עם-ישראל יבואו שאר העמים, ומנגד שיטתו של יוסף שיש צורך  לצאת ולהשפיע  (ועיין בספר 'שמועות ראיה' לפרשת וישב עמ' פ"א במאמר המנומק והמרתק של הרב קוק לראות את סיפור האחים כמשהו גבוה ולא רק כריב של קנאה, אם כי אפשר לומר שהכל התערבב  – האישי עם האידיאולוגי).

המחלוקות לא פסחו לצערנו על אף תקופה בעם-ישראל, בין אם מחלוקות אישיות ובין אם מחלוקות על רקע אידיאולוגי, וכפי שנכתב לעיל לעתים היה קשה להבדיל מה אישי ומה אידיאולוגי. היציאה ממצרים וההליכה במדבר היו תקופות מאתגרות של מחלוקות עם קורח ועדתו ועוד. גם במקומות שלכאורה לא היה מקום למריבה אלא לשמחה גדולה, גם שם בשיא השיאים פרצה מחלוקת, והדוגמא הקשה ביותר היה חטא העגל במעמד הר סיני.

אם חשבנו שבקריעת ים סוף, שם תהיה רק חגיגה ורק שירה ושמחה, הרי חז"ל מספרים לנו, שגם בהליכה בתוך הים ביבשה היו מחלוקות ו'קיטורים'. דוד המלך בתהילים (פרק ק"ו) ביטא את האווירה שהייתה בתוך המהלך האלוקי הגדול של שחרור עם ישראל ממצרים, נס קריעת ים סוף וקבלת התורה. המשורר האלוקי מבטא את האכזבה, שאבותינו לא השכילו להבין את גודל השעה –

"אֲב֮וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם׀ לֹא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־סֽוּף  וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ  וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם־ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ ימִֽ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹֽא־חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ".

מספר לנו המדרש מה היה המרי בים סוף, ואילולא דברי המדרש המסבירים את דברי דוד המלך, לא היינו מעלים זאת על דעתנו, שגם בתוך הנס, גם אז הייתה התמרמרות –

"ובים סוף מנין שהמרו? אלא כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט שנאמר (חבקוק ג) דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, והיה אומר ראובן לשמעון במצרים בטיט ובים טיט במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים, הוי וימרו על ים בים סוף" (שמות רבה וילנא, בשלח, פרשה כד סימן א).

אם ניקח את מה שהתרחש בכל התהליך של גאולת מצרים לימי 'אתחלתא דגאולה' שבימינו, נראה ש'אין חדש תחת השמש' ונלמד מכך לא להתרגש מעצם המחלוקות יתר על המידה. שלא יובן לא נכון – אין אנו רוצים לכתחילה שמאבקים ומלחמות יהיו אורח החיים הקבוע שלנו. ברם, זו המציאות המלווה את עם-ישראל מאז היותו לעם ועוד לפני כן. הדבר מעיד כאלף עדים שעם-ישראל אינו עם ככל העמים, אינו מקבל שום דבר כמובן מאליו ויש בו חוש ביקורת פנימי לכל תהליך, נפלא ככל שיהיה, ולכל מעשה של אדם גדול ככל שיהיה, ומי לנו גדול כמשה ואהרון שכל שליחותם האלוקית הייתה רוויה מאבקים מול עם ישראל.

חז"ל מספרים לנו, שלנוכח קריעת ים סוף מלאכי השרת ביקשו לומר שירה והקב"ה סירב –

"דא"ר שמואל בר נחמני…בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה (ילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה).

ונשאלת השאלה, מדוע הקב"ה איפשר לעם ישראל כן לשיר אחרי קריעת ים סוף מול מעשי ידיו שטובעים בים?

נאמרו על כך תשובות רבות והתשובה הקלאסית היא, משום שרק מי שחווה חוויה כה אדירה של הצלה, מותר לו לשמוח בהצלתו. אין הוא שמח על כך שהמצרים טבעו בים, כי הטביעה שלהם היתה ההצלה של העם ואין אפשרות למנוע שמחה אמיתית. מה שאין כן המלאכים, שמייצגים את מי שלא עבר את האירוע ורק רצה לומר שירה על הצדק האלוקי בעולם – כאן אומר להם הקב"ה שאין מקום לשמחה, כי מעשי ידיו טובעים בים.

אם נעמיק בתשובה הזו, הרי יש הבדל אם שירת ההצלה נובעת מתוך התפרצות טבעית כמי שצועק מרוב שמחה, לבין מי שמבטא את שמחתו בגלל שהשני הפסיד, או במקרה דנן טביעת המצרים.

בהקשר לכך שמעתי מרבותיי משל יפה, על אדם אחד שהיה נוהג להתפלל בבית-הכנסת בקול רם ואף לפצוח מדי פעם בריקוד, עד שהדבר גרם למטרד למתפללים אחרים. הגבאי בהוראת הרב הזהיר את האדם הזה, שתפילתו גורמת הפרעה לאחרים ומבקשים ממנו להפסיק, אך הדבר לא עזר ורק לאחר שאיימו עליו שישללו את חברותו בבית הכנסת אם ינהג כך ולו אפילו פעם אחת בריקוד ובצהלה בתפילתו, רק אז עשה מאמצים גדולים להימנע מכך. באחת השבתות, כשהגיע ל'נשמת כל חי' ואמר את המילים "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו כהמון גליו…אין אנחנו מספיקים להודות לך" פצח בריקוד ובשירה קולנית – וראה זה פלא – לא הגבאי ולא הרב נגשו לנזוף בו ולהוציאו מחברותו בקהילה. כשתהו על מה ולמה לא מימשו את איומם לנשל אותו מבית הכנסת, ענה הגבאי שהרב הורה לו להניח לו הפעם, כי זה לא היה מתוזמן ולא כמעשה שבשגרה, אלא כולם חשו שהוא צועק ושמח באמת ועל כך אין לבוא אליו בטענות.

בימים טרופים אלו, אנו זקוקים לשירת הגאולה מכל הלב, לראות את הדברים הנפלאים שהתרחשו כאן במשך שבעים וחמש שנים, לראות את הניסים הגלויים והנסתרים שעשה עמנו הקב"ה ולהודות על כך בלב שלם – וכן להמשיך 'לקטר' ולא להיות מרוצים עד לגאולה השלמה ולא להסתפק רק ב'אתחלתא דגאולה'.

חג כשר ושמח לכל בית הישיבה!