גירסא להדפסה

נמצאים אנו לפני סיום חג הפסח, חג החרות, חג שהוא למעשה יום ההולדת של עם ישראל ושיא התגלותו של משה רבנו, רבם של ישראל ונביא הנביאים, מושיעם של ישראל ומי שהוציאם ממצרים והוליכם במדבר עד הכניסה לארץ ישראל, למרות שהוא עצמו לא זכה לחון את עפרה למרות תחנוניו.

לפני שנפרדים מהחג הקדוש הזה, אי אפשר שלא להתייחס לאגדה תמוהה, שכתב במשנה (סוף מסכת קידושין) בעל ה'תפארת ישראל', רבי ישראל ליפשיץ מגדולי פרשני המשנה (1862-1782), שאילולא הוא כתבה היו סוקלים באבנים את מי שהיה מעז לכתוב 'סיפור-עם' כזה על משה רבנו, אך מכיוון שכתבה אחד מגדולי ישראל, הדבר חייב התייחסות מכל גדולי ישראל במהלך הדורות.

ולפני שנביא את דבריו יש לדעת, שהגאון רבי ישראל ליפשיץ מגדולי רבני אשכנז הכניס לפירושיו נתונים מדעיים רבים מחידושי המדע של זמנו ובתוך פירושיו ישנם מאמרים בנושאים שונים. הידועים שבהם הם דרשת 'אור החיים', המודפסת בסוף סדר נזיקין א' ובה מתאר בעל ה'תפארת ישראל' את הדינוזאורים, ומיישב את הממצאים הארכיאולוגיים כמתאימים ליהדות. מאמר נוסף  משמעותי שלו הוא מאמר בשם "אתם קרויים אדם", המצויה בפירושו למסכת אבות (ג', י"ד) ובמאמר זה הוא טוען, שיש צדדים שבהם לגויים יש מעלה על מדרגת היהודים, אם כי יש צדדים שבהם ליהודים יש עדיפות ועל כך יצאו נגדו מספר רבנים. אך את עיקר הביקורת ספג הרב ישראל ליפשיץ על מאמרו בסוף פרק 'עשרה יוחסין' בקידושין ויובא בהמשך במלואו, בו הוא מתאר את אופיו של משה רבנו.

בשנת תרנ"ח יצא לאור קונטרס "כליל תפארת", בו תוקף המחבר את דברי הרב ליפשיץ על דבריו אלה וכן יצא נגד מאמרו הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים האדר"ת (ה'תר"ג– ה'תרס"ה( שהיה הרב של הערים פוניבז' ומיר שבליטא ובסוף ימיו רבה של ירושלים וכך כתב –

"…בדבר אשר מעודי מאז ראיתי כן בספר תפארת ישראל נצטערתי מאוד כמה פעמים גערתי בהמדברים מזה, כי במחילה מכבוד הגאון התפארת ישראל לא יפה עשה בהעתקתו דברי עתק על צדיקו של עולם מספרי עם לועז עובדי כוכבים הקדמונים".

מאידך, היו שדווקא קיבלו את דבריו של ה'תפארת ישראל', ביניהם הרב יוסף זכריה שטרן (1831-1903) מחשובי רבני ליטא שנחשב לגאון אדיר והיה מכונה 'הרב הזוכר' משום זיכרונו הפנומנלי וכה כתב בנושא –

"אין בזה שום מקום להתלונן על בעל תפארת ישראל, שאדרבא דבריו נאמרו בהשכל להגדיל מעלת בחיר היצורים".

ובכן – על מה עורר ה'תפארת ישראל' סערה ומחלוקת? הנה הדברים לפניכם:

"…שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים…ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו, ובמה כוחו גדול?, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד !!ויאמר, מה זה?, הכי תתעללו בי?, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול!!!, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחינה, ויתנצלו .. הצייר והחכמים, …הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החיסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו…אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי…ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם,!!! אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממידותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, ,,ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת…".

כאמור, סיפור זה שהביא הרב ישראל ליפשיץ עורר סערה בקרב חכמי ישראל – וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו היו בו חלילה תכונות רעות? הדבר הרי מוכחש מצד השכל ומצד גדולתו הענקית של אדון הנביאים וכיצד אפשר לייחס דברים כאלו?

כמו כן, מדברי הכתובים ומדברי חז"ל המתארים את משה כבר מלידתו כצדיק מיוחד אשר נולד מהול וכמו כן מצאנו על הפסוק (שמות ב', ב') – "וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא.." – את דברי חז"ל המובאים ברש"י, שבחר להביא מתוך מספר דעות (סוטה י"ב.) את דברי חכמים בשאלה, מה ראתה בו טוב? יש האומרים שנולד מהול וחכמים אומרים – "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" – זאת אומרת, כבר שנולד היה צדיק.

מספר שנים לפני שכתב הרב ליפשיץ את הסיפור המסעיר הזה, כתב אחד מחשובי האדמורי"ם ונכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים (1742-1800) מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים' על התורה דברים המחזקים את הסיפור של הרב בעל ה'תפארת ישראל'. מחבר 'דגל מחנה אפרים' היה מקורב מאוד לסבו הגדול הבעש"ט וחלק מפירושיו על התורה הם מרבו ולכן יש לייחס לרעיון שמביא, התואם את רוח דברי ה'תפארת ישראל', כהשקפת עולמו של הבעש"ט עצמו.

בפירושו על פרשת כי תשא כותב ה'דגל מחנה אפרים' על הפסוק 'כי קרן עור פניו של משה..', שיש בזה דברים עמוקים ונפלאים ששמע מפי סבו הבעש"ט על דברי הגמרא בבכורות, שבה העלילו בני ישראל על משה רבנו שהוא קוביוסטוס או גונב נפשות וכן חשדו בו באשת איש. וכמענה לשאלה איך יעלה כדבר הזה על דור דעה כדורו של משה להעליל ולחשוד במשה רבנו – ולכן כותב הנכד בשם סבו כרעיון הסיפור שהעלה ה'תפארת ישראל' וזה לשונו –

"…ופירש הוא ז"ל [הבעש"ט] כי משה רבינו נולד בבחינת שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המידות הרעות אך שהוא היפך ושיבר כל המדות רעות והשתדל רק להכניס עצמו במידות טובות עד כאן".

ה'דגל מחנה אפרים' מסביר את דברי סבו –

"ויש לפרש דבריו הקדושים…ולכך משה היה כלול בו שתי בחינות טוב שהוא האמת ורע גמור שהוא מות ולכך הם לא הבינו ולא הסתכלו אל האמת וראו רק הבחינת הרע שהיה בו … שהיה נולד בבחינת כל המידות רעות, אבל כאן כשהוריד הלוחות מן השמים כתיב ויראו בני ישראל כי קרן עור פני משה על דרך בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור בא' (בראשית רבה כ', י"ב) וזהו הרמז כי קרן היינו האיר אור פני משה שעשה מן בחינת רע שלו שהוא עור אור בא' ודבק עצמו אל בחינת האמת שבו שהוא אור פני מלך חיים…".

הנצי"ב מוולוז'ין רבי נפתלי צבי ברלין (1816-1893) שלח איגרת כנגד אלה שטענו כיצד יתכן ששיבת ציון תהיה בידי אנשים שאינם ידועים כשומרי תורה ומצוות, ובזה רצה לדחות את אלו שטענו כנגדו על כך שהוא תומך בתנועת 'חובבי ציון' גם מוסרית וגם מעשית, ועל כך השיב באיגרותיו. מתוך דבריו למדנו שהנצי"ב לא חשב שזה נחשב פגם במשה רבנו, כאשר בשלבים הראשונים שבחייו עד שנגלה אליו ה' לא היה ידוע בחסידות ובצדיקות –

"…כי על זה לקה משה רבנו על שאמר 'והן לא יאמינו לי ולא ישמענו בקולי' כי יאמרו לא נראה אליך ה' והדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה שהרי אותה הם מבקשים אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה' והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות ומלובש ומדבר כמצרי שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי ולפי דעות בני אדם היה  ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים".

אחד מגדולי החסידות ותלמידו של המגיד ממזריטש, היה רבי שלמה לוצקר (נפטר בשנת ה'תקע"ג 1813) ובין שאר הספרים שחיבר היה הספר 'דברת שלמה' על פרשיות השבוע [דבר"ת ראשי תיבות תלמיד רבנו דב]. בפרשת ויקרא  כותב רבי שלמה לוצקר באותה גישה לגבי מהותו של משה רבנו, כפי תפיסת החסידות שנחשבת גדולה להפוך תכונות רעות לטובות –

"…והנה ידוע שורש נשמת משה רבנו עליו השלום היה קדושה עליונה מאוד מרצון העליון כמובא בכתבי הארי ז"ל אמנם עם כל זה מחמת שהייתה יוכבד דודתו של עמרם הגם שנהיתה קודם מתן תורה כמו שמובא בספרים שלפי תכונתו ומזג גופו היה מוכן לכל המידות חס וחלילה ועל ידי גודל קדושתו וצדקתו נהפך הכל לטוב ולכן היה בכוחו להחזיר את כל ישראל לאביהם שבשמים".

השקפת העולם החסידית בדבר תיקון המידות ושעיקר עבודת האדם היא לשבר את מידותיו, היא השקפת עולם יסודית בעולמה של היהדות ואינה נחלתה של החסידות לבדה. מצאנו את הדברים גם ב'צד השני של המפה', מי ש'נלחם' בחסידות בתחילתה, הלא הוא הגאון מוילנא, בספרו 'אבן שלמה' (פרק א', סעיף ב') כותב באותה 'רוח חסידית' ש –

"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לא למה לו חיים".

ובפרק ד' כותב (סעיף ה') –

 "המידות הם לפי טבע הגוף והנפש…והמעשים הם לפי הרוח וכמו שהרוכב על הסוס יוכל להכריחו לילך בדרך הישר על ידי יגיעה ואף אם הוא סוס רע כן אף  מי שנפשו רעה בטבע במידותיה העיקר תלוי ברוח".

גם הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (חלק א', פרק ל"ד) מביע את אותו רעיון של אפשרות לשנות את הטבע הבסיסי של האדם, אבל בשונה ממה שכתבנו עד עתה, שלדעתו יש בגילאים הצעירים וכן באנשים שממש כל טבעם הוא קשה ואותם לשנות זו דבר שכמעט לא ניתן, ורק כאשר הצעירים מתבגרים ומיושבים יותר בדעתם אזי יש באפשרותם  לשנות את אופיים אם כי זו משימה קשה ביותר , ויתכן שמשה רבנו היו לו כוחות כאלה גדולים, שגם בצעירותו הצליח לשנות את אופיו, וזה לשונו –

"ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית, אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו שהוא אינו ניצול מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול. ….כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית הרגל גדול. וכן תמצא מבני אדם אנשים בעלי קולות והמיה, ותנועותיהם נבהלות מאד בלתי מסודרות, יורו על הפסד הרכבה ורוע מזג אי אפשר שיפורש, ואלו לא יראה להם הבנה שלמה לעולם, וההשתדלות עמם בזה העניין שטות גמורה מן המשתדל, כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת הרפואות ולא חכמת תשבורת, ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו. ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המידות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות, כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו. ולזה רחקו למדה לבחורים, וגם אי אפשר להם לקבלה, לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגידול והצמיחה, עד שתעדר השלהבת ההיא המערבבת, ויהיה להם הנחת והישוב, ויכנעו לבותם ויעונו מצד המזג, ואז יעלו עצמם לזאת המדרגה והיא השגתו יתברך, ר"ל החכמה האלהית, המכונה במעשה מרכבה" [ועיין עוד ברמב"ם שמונה פרקים פרק ו', על מי שבטבעו לא נמשך לעברות של בין אדם לחברו הוא מעולה יותר ממי שצריך להתגבר על מידותיו, ומצד שני מי שמתגבר על מידותיו במצוות שמעיות ולא שכליות הוא באמת זוכה בכך ששבר את מידותיו, כגון במאכלות אסורות, שאילולא שהתורה אסרה אותם אין סיבה לא לאכול ומצד שני במצוות שכליות כגון גניבה וגזל ועריות מי שלא מתאוה אליהם מצד טבעו הוא במעלה הגדולה יותר, עי"ש בהרחבה וחבר לנושא שלנו].

מסקנת הדברים, שהבירור שבפנינו – האם אפשר לו לאדם ולשנות את אופיו מן הקצה לקצה ואדם שבטבעו רע יכול להפוך לאדם טוב – האם אנו שואלים זאת גם על משה רבנו אדון הנביאים? האם מתאים לומר כן על קדוש עליון, מקבל התורה, ומי שדיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, שהוא בעצם נולד עם אופי רע ועבד על עצמו?

לעניות דעתנו, גם אם הסיפור שהביא ה'תפארת ישראל' לא היה ולא נברא ולקוח מאומות-העולם ואין זה אגדה של עם ישראל, ברם לגופו של רעיון אין פלא שהחסידות אימצה את הסיפור הזה, כי יש כאן אמירה מאוד חזקה: יש לאדם שנמצא בבור תחתיות יכולת להיות כמשה רבנו! ומה שנדרש ממנו זה רק לעשות עבודה עם עצמו לתיקון ושדרוג מידותיו.

יהי רצון, שבימי ספירת העומר שאנו נמצאים בהם ננצל את ההזדמנות לשפר את המידות, שהרי לפי ספרי המוסר כל יום נועד לתיקון המידות, מידות ש'נפלו' בהם דורו של רבי עקיבא ותלמידיו, ונזכה לעלות בסולם המידות על לקבלה מחודשת של התורה בחג השבועות הבעל"ט.

שבת שלום וחג שמח!