גירסא להדפסה

הביטוי 'יציאת מצרים' על פעליו השונים נמצא בכל התורה כולה עשרות פעמים – החל מעשרת הדברות, שבה ביטוי זה משמש כבסיס האמונה היהודית – "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן בעוד עשרות מקומות מוזכר הצירוף של יציאת מצרים בצורות שונות, כגון:

בפרשת וארא – "לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" ;

בפרשת בא – "כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם" ;

וכן בהמשך שם – "בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְקֹוָ֖ק מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיקֹוָ֔ק לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם" ועוד ועוד.

הפעם היחידה בכל התורה כולה, שליציאה ממצרים יש ביטוי אחר, נמצא  בפרשתנו – "המעלה אתכם מארץ מצרים". אין ספק שיש כאן חריגה בולטת מצורת הצירוף של 'יציאת מצרים'. נראה את הפסוקים והקשרם בשלמותם –

"אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם כִּ֣י אֲנִ֣י יְקֹוָק֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ כִּ֣י אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי" (י"א, מ"ג-מ"ה).

שינוי זה אומר 'דרשני' – מדוע כאן ב'איסורי שרצים ורמשים' שינתה התורה מלשונה הקבוע באחד הפעלים של 'יציאת מצרים'??

שאלה נוספת היא – מה הקשר בין 'יציאת מצרים' ל'איסורי שרצים ורמשים', שהרי אנחנו מבינים שהתורה מקשרת בין 'יציאת מצרים' ל'שבת' ['למען ינוח'] כריאקציה לשעבוד ולעבדות, וכן התורה מצווה להתייחס בכבוד לגר ומנמקת זאת "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – אבל מה הקשר בין 'יציאת מצרים' ל'איסור אכילת שקצים ורמשים'??

שאלות אלו מעלה רבא בגמרא (בבא מציעא ס"א:) ומרחיב את שאלת הקשר בין 'יציאת מצרים' לבין 'איסור אכילת שרצים' גם לגבי נושאים אחרים, כגון: מה הקשר בין מצוות ציצית ל'יציאת מצרים', וכן לגבי איסור ריבית המופיע גם הוא בהקשר ל'יציאת מצרים', ועוד נושאים שבהם התורה חיברה ליציאת מצרים. וזה לשון הגמרא שם:

"אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית?, יציאת מצרים גבי ציצית? יציאת מצרים במשקלות? עונה רבא "אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטפה שאינה של בכור – אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנוכרי ומלווה אותם לישראל בריבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".

במילים אחרות עונה רבא ואומר, שאם אדם יחשוב שיכול 'לתחמן' בעשיית עבירה, כגון: שילווה בריבית לישראל ויטען שזה כסף של נוכרי וכן מי שמשקר במשקלות של פעם ומוסיף למשקל מלח או כל פריט אחר וגורם למשקל לתת תוצאה שקרית, יידע אותו אדם שהקב"ה שהבחין במצרים בין בכור לבין שאינו בכור ודאי יודע את האמת.

תשובה זו ענה גם רבינא לרב חנינא, כאשר הגיע לעיר פרת ואז נשאל את אותה שאלה – גם הוא השיב, שמי שיערבב בין דגים טמאים לטהורים וימכור זאת לישראל, ידע שהקב"ה יודע להבחין בכך, כמו שידע להבחין בין טיפה של בכור ומי שאינו בכור. ברם, רב חנינא הסב את תשומת לבו של רבינא לשאלה העיקרית שרצה לברר והיא – מדוע התורה השתמשה בביטוי 'המעלה'? ונראה את לשון הגמרא שם –

"אמר ליה: אנא 'המעלה' קא קשיא לי, מאי שנא הכא 'המעלה' דכתב רחמנא? – אמר ליה: לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – די"  (ב"מ ס"א:).

במילים פשוטות ענה רבינא, שרק בגלל איסור זה של אכילת שרצים, הייתה כדאית יציאת מצרים. וכמובן אנו נשאל – למה ומדוע? מה המיוחד באיסור זה שרק בגללו הייתה כדאית יציאת מצרים? עד כדי כך??

אכן, על שאלתנו על שינוי הסגנון של 'יציאת מצרים' עונה רש"י בשתי תשובות והראשונה –

"כי אני ה' המעלה אתכם – על מנת שתקבלו מצוותי העליתי אתכם".

נאמר כאן לשון 'עליה', כי מטרת היציאה ממצרים הייתה לקבל תורה במעמד הר סיני וקבלת עול תורה ומצוות וזה נחשב 'עליה' ולא סתם יציאה.

בפירושו השני, רש"י מביא את דברי המדרש שהובאו לעיל, בשם תנא דבי רבי ישמעאל לומר, שהסיבה שהתורה השתמשה במילה 'המעלה' מלשון 'מעלה', וזה לשונו:

"…דבר אחר: כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה".

ברם, עדיין אנו צריכים להבין מדוע אי אכילת שרצים היא הגורמת למעלתו של עם ישראל ומדוע נבחר איסור זה כמקפצת עליה?

מצאנו התייחסות לכך בספר 'כלי יקר' מאת רבי אפרים-שלמה מלונטשיץ, בן תקופתו של המהר"ל מפראג. רבי אפרים שימש בעיר כראש ישיבה ואב"ד במקביל  למהר"ל.

ה'כלי יקר' מבחין בין השרץ השורץ לבין השרץ הרומש, בכך שעל השרץ הרומש מוזכרת המילה טומאה "ולא תטמאו את נפשותיכם" וכן מוזכר בו "רומש על הארץ" – ואילו לשרץ השורץ נאמר "ולא תשקצו את נפשותיכם" ולא מוזכר בו 'שורץ על הארץ'.

בעקבות הבדלים לשוניים אלו קובע רבי אפרים-שלמה, ש'הרמש הרומש' על הארץ הוא יצור שמחובר ממש לאדמה וכשהוא זוחל לא ניכרת הליכתו – בניגוד ל'שרץ השורץ' שכן מוגבה מהקרקע יותר. נראה בלשונו את התובנה שמסיק מכך –

"…על כן אומר אני, שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, מן אותן הגבוהים קצת מן הארץ כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה טעם שאין האדם הולך על ארבע כי חציו גשמי וחציו רוחני ופונה למעלה, ולשון טומאה גרוע מן לשון שיקוץ המורה על דבר נתעב אל האדם… לפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה שאין הילוכו ניכר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר, ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש על כן אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמים לנפש כי אם שיקוץ ולא טומאה ולא תטמאו בהם היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה".

אחרי שנתן הסבר 'זואולוגי' ולשוני, להבדל בין 'שרץ השורץ' לבין 'שרץ הרומש' מתייחס רבי אפרים-שלמה לסיבה מדוע נקטה התורה לשון 'המעלה' –

"…ונתן טעם לדבר, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים מקום נמוך, אל ארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד ב), כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט ביותר במקום נמוך שאין האויר שולט שם כבמקום גבוה על כן תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ, וזה טעם נכון וברור".

על הדרך מסביר ה'כלי יקר' בטעם מאוד מעניין, מדוע שוחטים את בעלי החיים וההבדל בין בהמות לעופות בדיני השחיטה ואילו הדגים אינם  צריכים שחיטה כלל.

"…וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק עירוב עפר ומים די להם בסימן אחד למיעוט העפרוריות שבהם…" (י"א, מ"ה).

הרש"ר הירש אינו רואה בביטוי זה של 'המעלה' התייחסות ספציפית אך ורק לנושא השקצים והרמשים הצמודים אליו לפני כן, אלא ביטוי למטרת גאולת מצרים הנאמרת מיד לאחר מכן – "קדושים תהיו". לכן, לא רק דינים אלו, אלא כלל המצוות מטרתן 'להעלות' את עם-ישראל מהרמה המוסרית הנמוכה שבמצרים להיות עם קדוש. ונראה את לשונו:

"…תהא הגאולה ממצרים בבחינת 'העלאה' מן השפל המוסרי המצרי. ואף ההקדמה לפרשת עריות (להלן פרק יח) מזכירה שפל זה ומזהירה מפניו. העלייה שהחלה ביציאת מצרים מטרתה היא להיות לכם לאלוקים; וכלל הדרישות הנובעות מכך מסתכמות במצות והייתם קדשים כי קדוש אני (ראה פי' פסוק מד). החירות המוסרית היא מטרת החירות הלאומית – והיא התנאי היחיד לקיומה".

וכן כותב הספורנו בלשונו –

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים. וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלוקים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במידות ובמושכלות, כי קדוש אני".

עשיר אחד, שהיה מחלל שבת ואוכל מאכלות אסורות, השתתף פעם בסעודה אצל הצדיק רבי חיים מצאנז (שיום ההילולא שלו ב- כה' ניסן). הצדיק חילק לחסידיו 'שיריים', וגם אותו עשיר קיבל 'שיריים', וטעם מהם. כששב העשיר לביתו, חלה לפתע בקיבתו, תאבונו אבד, ולא היה מסוגל לאכול מאומה. בדקו אותו הרופאים , אך לא הצליחו לאתר את הסיבה למחלתו. מצבו הבריאותי של האיש הלך והידרדר, אך בני ביתו לא מצאו מוצא מהסבך.

יום אחד, פגשו בני הבית אדם אחד, שיעץ להם לנסוע לרבי חיים מצאנז, ולבקש את עזרתו. נסעו בני המשפחה לצדיק, והוא השיב להם, שיכשירו את כלי המטבח ויאכלו מכאן ואילך רק אוכל כשר. עשו בני המשפחה כעצת הצדיק, ואכן האיש החל לאכול והבריא.

מיד הובררה לבני המשפחה סיבת המחלה: לאחר שאכל האיש מהשיריים של הצדיק, השתרש בקרבו תיעוב לכל מאכל טרף, ומכיוון שכל האוכל בביתו היה טרף, לא אכל כלום (סיפורי חסידים תורה, מס' 473).

לקראת סיום, עדיין צריך הסבר מדוע איסור זה של אכילת רמשים ושרצים נאמר רק אחרי שיצאו ממצרים, שהרי אם מטרתו הייתה להעלות את רמתם המוסרית והרוחנית מדוע האיסור לא התחיל במצרים?

על כך עונה רבי שמחה זיסקינד [1824-1898] הידוע בכינויו 'הסבא מקלם', מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, בספרו אור רש"ז על פרשיות השבוע. לטענתו, עם-ישראל היה חייב לעבור תהליך של שחרור מהשעבוד הגופני ולעבור לשחרור רוחני ולנפש אחרת. כפי שבשר מקולקל, אם אדם יאכל מיד ילקה בגופו, אבל אם כלב יאכל זאת לא תהיה לכך שום השפעה, כך עם ישראל בהיותו עדיין במצרים לא פגעה בו אכילת שרצים, אבל ברגע שיצא ממצרים הגיע זמן עלייתו הרוחנית ואז כבר אכילת שרצים הייתה פוגעת בדרגתו המוסרית והרוחנית.

בעל ה'נתיבות שלום', האדמו"ר מסלונים רבי שלום נח ברזובסקי [1911-2000] מייחס את אמירת התורה של 'המעלה אתכם מארץ מצרים' לשתי האמירות של "והייתם קדושים", שבמרכזן נמצא הביטוי המעלה אתכם "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ  כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי".

לדעתו, אפשר לחבר את הציווי הזה של 'והייתם קדושים' למה שנאמר בפרשת קדושים "…וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם" וכפי שהרמב"ן מבאר שם בדבריו הידועים על כך שהתורה מצווה על קדש עצמך במותר לך כך גם כאן הכוונה.

ונראה את לשונו של ה'נתיבות שלום' –

"…ועל דרך זה יש לומר בפרשתנו 'כי אני המעלה אתכם מארץ מצרים' שיש החלק של יציאת מצרים היציאה מהרע ויש החלק של המעלה אתכם מארץ מצרים העלייה שהייתה לישראל בצאתם ממצרים שיהיו העם הנבחר לה' ועל זה אמר שלהיות העם הנבחר שייך רק על מנת והייתם קדושים כי קדוש אני לא רק שישמרו מדברים אסורים, אלא אפילו בדברים המותרים יקיימו קדש עצמך במותר לך ועל ידי זה יגיעו למדרגה של כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וכאן המקום היחיד שנכתב בתורה הלשון המעלה אתכם מארץ מצרים להורות על ענין זה".

בעל ה'נתיבות שלום' מביא את דברי המגיד מקוז'ניץ בספרו 'עבודת ישראל' על הפסוק 'והייתם קדושים' שבפרשתנו כתנא מסייע לפירושו, שלכן נאמר 'המעלה אתכם מארץ מצרים', כי זו הדרך להגיע לקדושה. ונביא את דברי המגיד הנפלאים ממקורם –

"והייתם קדושים. כי מלת קדושה נאמר על לשון הפרשה ותרומה, ונאמר גם כן על דבר מזומן ומוכן, כמו ולא יהיה קדש בבני ישראל (דברים כג, יח), ונאמר גם כן על ענין קדושה. וכל הפירושים הם מורים על ענין אחד, כי אי אפשר לאדם להיות קדוש בקדושה של מעלה אלא אם כן הוא פורש ובודל עצמו מכל תאוות עניני העולם ומזמין את עצמו להשראת כבוד הבורא ברוך הוא אז יכול לקבל קדושת הבורא ברוך הוא. וזה 'אשר קידשנו במצוותיו', מלשון קידושין ופירשו בגמרא (קידושין ב ב) דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, ואז היא מזומנת לו לבדו ובזה נקרא קידושין. וככל החזיון הזה אנו צריכים להיות קדושים לבוראנו. כי קדוש אני, פירוש שאני בודאי מוכן ומזומן לקדש אתכם בכל רגע ולקבל תפילתכם ותורתכם רק שאתם צריכים להיות קדושים ומזומנים".

ולכן לדעת רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (1751-1823) בספרו 'מאור ושמש' בפרשתו, הסיבה שאנו קוראים את פרשת שמיני בעניין מאכלות אסורים אחרי חג הפסח היא להתקדש ושלא נרד מדרגתנו לאחר שזכינו במצוות אכילת מצה וזה לשונו –

"…ולכן אנו קוראים ברוב השנים פרשת שמיני תיכף אחר הפסח, שבפרשה זו נזהרו ישראל שירחיקו עצמן ממאכלות אסורות, שאי אפשר לבוא להשגות התורה עד שישמור את עצמו ממאכלות אסורות מכל וכל. ובפסח שישראל אכלו מצה – נתקדש פיהם על ידי אכילת מצה, ותיכף אחר פסח אנו קוראים פרשת שמיני כדי שנשמור עצמינו ממאכלות אסורות, ונזכה להשגות התורה. ואפילו מן דבר שאינו אסור אלא משום חומרא בעלמא – יש לו לאדם ליזהר מהן".

נחתום בתפילה לבורא עולם, שכשם שזכינו להקפיד על כל הידורי הכשרות של חג הפסח ולאכול בקדושה – כך נזכה שהקב"ה "יעלה" אותנו מהטומאות והמעכבים השונים ונראה ברפואת ישראל ובגאולת עם ישראל ובביאת משיח צדקנו, בב"א.

מועדים לשמחה, שבת שלום וברכת קיץ בריא לכל בית הישיבה!