לפני שנים רבות למדתי בכולל בהרצליה בהיותי בשנת שבתון. בראש הכולל עמד הרב זאב זלצר זצ"ל, ידיד אישי מזמן לימודינו בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר, תלמיד חכם מופלג ובעל עט סופר מהיר. הרב זאב היה מוציא כל שבוע דבר תורה באחד מעלוני השבת, במדור שנקרא 'ציוני הדרך'. כל דבר תורה שלו התחיל באיזה מעשיה או סיפור כדברי פתיחה ולפעמים גם בסיומו, אך הרב לא כתב את שמו כמחבר המאמר אלא בשם כללי 'כולל הרצליה'. אמנם הכרתי אותו כאדם צנוע ועניו, אך בכל אופן סיקרן אותי לדעת, מדוע אינו כותב את שמו כבעל המאמר וכן רציתי להבין מדוע בכל שבת מופיע סיפור כפתיחה לפני דברי התורה החשובים שהוא כתב לקוראים. הרב זאב ענה לי בתשובה אחת על שתי השאלות. "ראה, אני בא לבית הכנסת ורוצה לראות האם קוראים בעלון את דבר-התורה שלי והאם זה מעניין את האנשים – לכן, כשלא יודעים מי כתב את המאמר, אז אנשים מתנהגים בטבעיות, מחפשים את העלון ומיד הופכים לעמוד האחורי לקרוא את המאמר שלי, ככל הנראה עקב הסיפור…כך אני מקבל פידבק על מאמרי". ואז הוסיף בחצי חיוך – "אתה חושב שרק בעלי-בתים הופכים לקרוא את המאמר שפותח במעשה? מסתבר שגם רבנים ומרצים נהנים לקרוא סיפור טוב…" .

אני נזכר בדבריו החכמים של ידיד נעוריי, הרב זאב זלצר זצ"ל, כשאני בא לכתוב על ההגדה של פסח, שכולה כמובן סיפור אחד גדול של יציאת מצרים. וממש מיד בהתחלה, מופיע סיפור המתאר את הסדר שערכו התנאים בבני ברק:

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

מיקומו של המעשה הזה בא, לאחר שבהגדה נאמר לנו "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצווה עלינו לספר…" ולכן מיד מביאים לנו את הדוגמא האישית של אותם תנאים קדושי עליון, שישבו לספר יחדיו את יציאת מצרים. נשאלת השאלה האם זו כל המטרה בהבאת הספור הזה?

נלמד את הסיפור לעומק. כבר ברגע הראשון, עולות בפנינו שלש שאלות, ההופכות את הסיפור והמעשה הזה למשהו שמצריך עיון ולימוד:

א. כל אותם תנאים קדושים היו אבות בתי הדין בעירם, כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין דף ל"ב:) – "תנו רבנן: צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל…תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק…" – ועל כן תמוה הוא, שעזבו את עירם ואת קהילתם בליל הסדר. וכי אין מקומו של אב בית דין ומנהיג הציבור להיות עם קהילתו בזמן החג?

ב. אם נתבונן למשל על רבי אליעזר, הרי הוא אסר לעזוב את הבית בשלשת הרגלים, כפי שאומרת הגמרא (סוכה דף כ"ז:) – "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך". והגמרא מיד שואלת עליו מדברי רבי יצחק, האומר שיש מצווה לבקר את הרב ברגל – "אמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל? – שנאמר 'מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת' – מכלל דבחודש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה!" ועונה הגמרא, שאם חוזר באותו יום זה בסדר, אבל אם נאלץ להישאר ולא לחזור לביתו אסור. מספרת הגמרא בהמשך על רבי אליעזר ששבת בסוכתו של בנו של רבי אלעאי ואיך עשה זאת הרי הוא טוען שאסור לעזוב את המשפחה בחג נראה את לשון הגמרא  – מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי, – והאמר רבי אליעזר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל!" ועונה הגמרא שזה היה בשבת קייצית והסוכה שמשה רק לצל. על כל מקרה אצלנו ודאי היה חג הפסח, אז איך רבי אליעזר בעצמו עזב את משפחתו בחג?

ג.  רבי עקיבא היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אליעזר בן עזריה. ומדוע רבותיו באו לשהות במחיצתו בליל הסדר? והרי מקובל שהתלמיד הולך לרבו לליל הסדר ולא הרב אצל התלמיד?

מצאתי רעיון נפלא בהגדת 'ליל שימורים' של בעל "ערוך השולחן", רבי יחיאל-מיכל אפשטיין אב"ד של נוברהדוק. כדי לענות על שלוש השאלות, ציטט רבי יחיאל-מיכל את שני הסיפורים בסוף מסכת מכות, המספרים על אותם התנאים שהתארחו בביתו של רבי עקיבא, חוץ מרבן גמליאל שהיה נשיא ולא מתאים שהוא יתארח אצל התלמיד ושם בגמרא מספרים על הדו-שיח שהיה לרבי עקיבא עם רבותיו:

"וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף  באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו,' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו',] בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו. " (מכות דף כ"ד).

סיפור זה מסביר לנו מדוע רבי אליעזר ורבי יהושע וכו' עשו את ליל הסדר בביתו של רבי עקיבא אע"פ שהיה תלמידם. רבי עקיבא נתגלה ביכולתו המופלאה בזמן החורבן לראות את ניצני הגאולה. רבותיו היו שרויים בצער עמוק על החורבן מתוך גדולתם ואהבתם את עם ישראל ועל כן לאחר דבריו האופטימיים של רבי עקיבא אמרו לו  'עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו'. היכולת של רבי עקיבא להבין ולראות את החורבן כמצמיח גאולה, כפי שאדם נוטע גרעין של פרי באדמה, כל זמן שלא נרקב הגרעין הרי לא יתרחש תהליך של צמיחה ורק כאשר הגרעין יירקב באדמה, אז מתחיל תהליך הצמיחה.

למרות שרבי אליעזר נזף ברבי אלעאי, שעזב את משפחתו לבקרו ברגל, הוא עצמו יצא מביתו כדי להיות בקרבת תלמידו בליל הסדר. תקופת כיבוש הרומאים את הארץ היתה קשה מאוד לאותם תנאים ביום חג החרות, לעמוד מול קהילותיהם ולדבר על גאולה, כשהמציאות ממש הפוכה. במצב כזה, לא יכול היה רבי אליעזר להעביר את המסר של החג הזה למשפחתו ולא לקהילתו וכן שאר התנאים ועל כן הלכו לשאוב כוחות מרבי עקיבא המנחם הגדול.

ואמנם, תגובתו השוחקת של רבי עקיבא טעונה הסבר, שהרי אפילו הקב"ה בוכה כביכול על החורבן. על הפסוק (ירמיהו פרק י"ג) – ".. בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר יְקֹוָֽק" – אומר הילקוט שמעוני (איכה):

"אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו אני ואתם ונלך לביתי ונראה מה עשו לו האויבים, מיד הלך הקדוש ברוך הוא ומלאכי השרת וירמיה לפניו, כיון שראו בית המקדש אמר: בוודאי זה היה ביתי וזה היה מנוחתי שבאו האויבים שם ועשו כרצונם. באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה וצועק ואומר: בני היכן הם, כהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם, ומה אעשה כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא אביתם".

וכן הגמרא במסכת חגיגה (ה':) שואלת, וכי יש בכיה לפני הקב"ה? והגמרא מתרצת שעל חורבן בית המקדש אפילו מלאכי השלום בוכים –

"…ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו! …שאני חרבן בית המקדש,דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר 'הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון. ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה" אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת – על מקדש ראשון, ואחת – על מקדש שני, ואחת – על ישראל שגלו ממקומן".

גם רחל אמנו השמיעה קול נהי על החורבן, כפי שהנביא ירמיהו מתאר –

"כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב: וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְקֹוָ֑ק וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם" (ירמיהו ל"א).

שמעתי פעם מפרופסור מסוים, שטען שרבי עקיבא כמוביל המרד היה אדם קשוח, אשר ניחן בקור-רוח מקפיא, אשר איננו מסוגל חלילה להתרגש ולהוציא דמעה מעיניו. כמובן שדבריו הם דברי סרק, שהרי מצינו בכמה מקומות שרבי עקיבא היה דומע בקלות ובעל רגש גדול מאוד, כפי שהגמרא מספרת (סנהדרין דף ס"ה:) על הפסוק " 'ודורש אל המתים' – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה.וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה – שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה – על אחת כמה וכמה".

וכן במסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי פרק ו') – "וכשמגיע ר' עקיבה אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה."

ומצינו בהלכה שכתב רבי יוסף קארו בפירושו 'בית יוסף' על אורח חיים (סימן רפ"ח):

"כתב האגור (סי' תב) בשם שבלי הלקט (סי' צג) דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן, שאדם שמזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל עכ"ל".  מכל האמור לעיל אנו למדים שרבי עקיבא היה רגיש ביותר.

אם נתבונן בתחילת דרכו של רבי עקיבא, כפי שמשתקף בחז"ל, נלמד על אישיות חוקרת ומתבוננת לעומק. באבות דרבי נתן (פרק ו') מתארים את תחילת התהליך:

"מה היה תחילתו של ר' עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה".

רבי עקיבא הבין שזה תהליך וכל טיפה, למרות שהיא רכה ואין לה עוצמה משלה, הרי לאחר זמן תיצור חקיקה באבן. האם מחזה זה גרם לו לשנות את חייו, או תוצאה של ראיה לטווח ארוך של רחל בתו של כלבא שבוע והיא שחוללה את השינוי, כפי שמשתמע מהגמרא (כתובות דף ס"ב:) –

"ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה". [=רבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע. ראתה בתו שהוא צנוע ומעולה. אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לתלמוד תורה ללמוד? אמר לה: כן! קידש אותה בצנעה ושלחה אותו ללמוד].

ודאי שחלקה של רחל הוא שהטביע את חותמו ברבי עקיבא ולכן זה לא פלא שרבי עקיבא הוא זה שדרש "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשצ). כוחה של האישה, כפי שהכיר בביתו פנימה, היא לראות דברים לעומק ולטווח ארוך. רבי עקיבא שאב את כוחו מכוחם של נשות ישראל, אשר בתוככי הכאוס הגדול של השעבוד הנורא תחת שלטון המצרי לא אבדו תקווה ועתיד העם היה לנגד רוחם, כפי שידועה הגמרא מה שאמרה מרים לאביה עמרם, שהיה גדול הדור (סוטה דף י"ב.) –

"תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזירתך מתקיימת….עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

וכן מה שדרשו חז"ל על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך", שנשות ישראל היו גורמות לבעליהן לא להתייאש מהגאולה ולהביא ילדים לעולם, כפי שרש"י בפרשת ויקהל (פרק ל"ח פסוק ח') מלמדנו:

"בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצרב הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות".

עוצמתו של רבי עקיבא באה לידי ביטוי בניסיון הקשה שעמד בפניו, כאשר מתו 24000 מתלמידיו במגפה לא נפל ברוחו אלא התחיל הכל מהתחלה עם שבעה תלמידים וכך נבנה עולם התורה מחדש, כפי שמספרת הגמרא (יבמות דף ס"ב:) –

"ר"ע אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה".

לא פלא אם כן, שרבותינו הקדושים הלכו לשאוב כוחות בחג החרות בזמן כל כך קשה מרבי עקיבא, שהיה סמל להתחלה מחדש, של אמון בעתיד גם אם ההווה  מורכב ומסובך.

רבי עקיבא הוא אשר הנחיל לנו את התובנה, שגם אם הדרך ארוכה אין לסגת מכך וכפי שנסח זאת הרב קוק –

"אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה אל נבהל רק היא קרובה היא רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל ..ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת עולמים ומחיית המוות תסול מסילתה ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (ישראל ותחייתו פרק כ').

במילים אחרות – עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה!!!

חג שמח וכשר לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל