כותרת המאמר נראית כשאלת "כפירה" ממש! וכי לא ידוע לכל, שהתינוקות הם אלה השואלים 'מה נשתנה' והם המחכים לזה כל השנה. יתרה מכך – אם נשאל אדם סביר ברחוב, הרי יאמר לך בוודאות, ששאלות 'מה נשתנה' כלל אינן חלק מההגדה, אלא חיברו אותן כדי שהתינוקות יהיו שותפים ללילה הקדוש הזה, בבחינת 'והגדת לבנך', ועל ידי השאלות אנו מחברים אותם לנושא המרכזי של ליל הסדר – היציאה משעבוד לגאולה ומעבדות לחרות.

מצוין!! ואכן שאלות 'מה נשתנה' מרגשות מאוד בכל בית בו הילדים והנכדים שואלים בקולם המתוק והתמים, לאחר שהתאמנו על כך בגן במשך תקופה ארוכה.

מעניין לדעת, שמנהג זה של שאלות 'מה נשתנה' לא הוסכם על כולם. אם נתבונן ברמב"ם [הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ב'] נראה, שמי שאומר את 'מה נשתנה' הוא עורך הסדר, וזה לשונו: "…ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו, ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים…". מלשון הרמב"ם עולה, שהיו כאן שני דברים, האחד שהתינוקות היו שואלים שאלות על השינויים שרואים בערב הזה, והשני היא אמירת 'מה נשתנה' שאותה מקריא עורך הסדר, או במקום שמכבדים אחרים לקרוא אז המתכבד קורא ומשמע מדברי הרמב"ם שאמירת 'מה נשתנה' לא שייכת לתינוקות.

מה מקורו של הרמב"ם? ומהי החשיבה שעומדת בבסיס שיטתו?

המקור לשאלת 'מה נשתנה' בכלל נמצא במשנה [מסכת פסחים פרק י']: "מזגו לו כוס שני וכאןהבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה". מהמשנה בפשטותה לומדים, שלפני שמזגו כוס שניה היו עוצרים, והבנים היו שואלים באופן ספונטני על השינויים שרואים בערב הזה שמתחילים עם ירקות וכו', ואם הבן לא היה שואל, אזי היו מלמדים לשאול וכאן בא הנוסח הקבוע, אבל כמובן עדיף שהשאלות יבואו באופן טבעי ויבואו מתוכו. לפי זה, שיטת הרמב"ם וכן אחרים היא, שהשאלות שהילדים שואלים אינם בנוסח הקבוע של 'מה נשתנה', אלא שאלות שלהם מתוך השינויים שהיו רואים בערב זה.

המקור למנהג שלנו, שהנוסח הקבוע של 'מה נשתנה' נאמר ע"י הילדים, כנראה בא מגרסא אחרת שהייתה במשנה ואותה מביא פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא – "בכל הספרים אין כתוב 'וכאן', אלא 'וכן', כמו 'כן בנות צלפחד דוברות' (במדבר כז)." מקורו של פרשן המשנה הוא כנראה מתוך דברי הרשב"ם, נכדו של רש"י (שקדם לו בכשלוש-מאות שנה), אבל רבי עובדיה קובע, שבכל הספרים מקבלים דווקא את הגרסא שמביא הרשב"ם  – "כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו אם הוא חכם מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. ורבינו קבל מרבו ר' יעקב בן יקר וכן הבן שואל …כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה" [דף קט"ז עמוד א']. גירסא זו של הרשב"ם כנראה לא הייתה לפני הרמב"ם ולמדנו מכך, שאות א' אחת משנה את כל המבנה של הסדר.

ישנו מקור קדום לרמב"ם המובא באנציקלופדיה התלמודית [עי' קטעים מכתבי הגאונים בגנזי שכטר ח"ב עמ' 259] – "…ואומר אותו שמקדש מה נשתנה…" [הערות כרך ח' הגדה של פסח טור קפ"ו].

הגמרא מספרת על רב נחמן, מגדולי אמוראי בבל בדור השני, שהיה עשיר גדול ובביתו היה עבד ושאל אותו רב נחמן בליל הסדר, אם האדון משחרר את העבד ולא די בכך אלא מעניק לו כמתנה כסף וזהב, מה צריכה להיות תגובת העבד? העבד, ששמו היה דרו, ענה לרב נחמן "בעי לאודויי ולשבוחי." זאת אומרת, העבד חייב וצריך להודות למשחררו. רב נחמן הגיב בו במקום "פטרתן מלומר מה נשתנה". מספרת הגמרא בו במקום "פתח ואמר עבדים היינו" [פסחים קט"ז.]כלומר, התחיל את הסדר בלי לומר כלל 'מה נשתנה'.

סיפור דומה נמצא בעמוד קודם בגמרא, שם מסופר על אביי, שהתארח בליל הסדר אצל דודו, רבה, שגידלו בהיותו יתום מהוריו. הילד אביי שם לב, שעקרו את השולחן לפני הארוחה (לפי מנהגם אז, שלכל אחד היה שולחן קטן לידו וכך אכל והיו נוהגים להוציא את השולחן של עורך הסדר כדי שישאלו התינוקות מדוע עוקרים את השולחן לפני הארוחה. היום בימינו מסלקים את הקערה הצידה כדי שהילדים ישאלו). ואכן, אביי הילד התפלא על כך ושאל את דודו כפי שמספרת הגמרא – "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה. [=מסלקין את  השולחן] אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?[=וכבר מסלקים את השולחן] אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה" [פסחים קט"ו:]. גם כאן הגיב רבה, שאין צורך כבר לומר 'מה נשתנה'.

ואכן, שני סיפורים אלו אינם 'מסתדרים' עם דעתו של הרמב"ם, כי הרי לשיטתו ולשיטת הגאונים שהבאנו לעיל אמירת 'מה נשתנה' נאמרת על כל מקרה כחלק מההגדה על ידי עורך הסדר, ואם-כך מדוע רבה ורב נחמן שהיו עורכי הסדר הגיבו שאין צורך יותר לומר 'מה נשתנה'?

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שזכיתי יחד עם מספר מצומצם של אברכים מישיבת 'כרם ביבנה' לשמוע ממנו שיעור שבועי במשך שנה שלמה, ענה וסידר את הדברים בצורה המתיישבת על הלב ["הגדה של פסח" פרוש הראי"ה, הוצאת מכון הרצי"ה, עמוד נ"ח עיי"ש בהרחבה כל העניין], שהרי"ף והרא"ש לא הביאו בכתביהם ופסקיהם את הסיפורים הנ"ל וידוע שאם הרי"ף לא הביא בדף הגמרא שלו קטע מהגמרא, סימן שלא סבר שסיפורים אלו הם  להלכה.