להדפסת דבר התורה לחץ כאן

אמונה וזכרון – דבר תורה לראש השנה

דבר פלא הוא, שקריאת התורה ביום הראשון של ראש-השנה אינה עוסקת בנושא התשובה או בענייני השופר ויום התרועה כמתבקש, אלא אנו קוראים דווקא על סיפור לידתו של יצחק. ומיד נשאלת השאלה – מה הטעם לכך שאין אנו קוראים מעניינו של יום, כפי שנעשה בשאר מועדי השנה?

נציין כמובן בתחילה את דברי הגמרא (ברכות כ"ט.), אשר קובעת ש –

"בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה".

על פי מאמר זה אנו למדים לכאורה, שקריאת התורה בפרשת לידת יצחק היא עקב התאריך המיוחד, אך עדיין נשאל האם הקריאה בענין זה היא אכן רק עקב סיבה 'טכנית' של תאריכי לידה, או שישנו טעם נוסף.

לפני שנענה על כך, כדאי שנדע, שהדבר לא היה כל כך פשוט לחז"ל 'לוותר' על קריאת התורה מעניינו של יום, כפי שזה מופיע בגמרא (מגילה ל"א.), שם מצאנו שתי דעות מהי הקריאה בראש השנה. הדעה הראשונה קובעת, שקוראים בתורה מעניינו של יום את הפסוקים "בחודש השביעי וכו'…" ואז מביאה הגמרא דעה נוספת בשם 'יש אומרים', שקוראים "וה' פקד את שרה". וכבר הגמרא בעצמה אומרת, שמכיוון שיש שני ימים, אז בראשון קוראים "וה' פקד" ובשני מעניינו של יום. וזה לשון הגמרא שם –

"בראש השנה 'בחדש השביעי', ומפטירין 'הבן יקיר לי אפרים', ויש אומרים 'וה' פקד את שרה', ומפטירין בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא – כיש אומרים, למחר 'והאלהים נסה את אברהם', ומפטירין 'הבן יקיר'…".

חז"ל היו ערים לשאלתנו ולתמיהתנו – ויותר מכך, אנחנו רואים שקבעו את היום הראשון דווקא לקריאת הסיפור של שרה. על כך מצאנו במדרש רבה דברים נפלאים שיכולים להסביר לנו מה הנחה את חז"ל לבחור דווקא בסיפור זה ליום הראשון. וזה לשון המדרש (פרשת וירא פרשה נ"ג סימן א') –

"וה' פקד את שרה כאשר אמר זהו שאמר הכתוב (יחזקאל יז) 'וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל,' אמר רבי יודן לא כדין דאמרין ולא עבדין [=לא כמו אלו שמדברים ואינם עושים], אלא אני ה' דברתי ועשיתי, אמר רבי ברכיה אני ה' דברתי ועשיתי, והיכן דיבר 'למועד אשוב אליך ולשרה בן' ועשה, 'וידעו כל עצי השדה אלו הבריות', ..'כי האדם עץ השדה', כי אני ה' השפלתי עץ גבוה -זה אבימלך, 'הגבהתי עץ שפל'- זה אברהם, הובשתי עץ לח, אלו- נשי אבימלך, ….'הפרחתי עץ יבש', זו שרה, אני ה' דברתי היכן דיבר, למועד אשוב אליך, ועשיתי, הה"ד 'ויעש ה' לשרה כאשר דיבר' ".

המדרש מלמד אותנו, שסיפור שרה הוא סיפור של אמונה, שהקב"ה מנהיג את העולם, הוא מגביה והוא משפיל, ובכוחו לפקוד את העקרות ולהבדיל לגרום לעקרות. ממילא הסיפור של שרה הוא למעשה הסיפור של ראש השנה – המלכת הקב"ה על כל מה שנעשה בעולם – ואין כמו סיפור הנס והאמונה של שרה, שלא היה לה שום סיכוי טבעי ללדת בגיל כה מתקדם, כדי להתאים לראש השנה.

מדרש תנחומא מכניס אותנו לתוך נבכי מחשבותיה והרגשתה של שרה וכמובן הדבר מעצים את גודל הנס וההבנה שהקב"ה מנהל את העולם גם במקרים קיצוניים ופרטיים. וזה לשון המדרש (פרשת וירא סימן יג:) –

"רבותינו אמרו שנתייאשה מן הבנים שכן היא תמהה ואומרת אחרי בלותי היתה לי עדנה?, אמר הקדוש ברוך הוא הריני מודיע שתבנה, תדע לך כשבאו המלאכים אמר לה מהרי שלש סאים קמח סולת, אמר רב יהודה בר שלום היאך שהיא עסוקה לשה בעיסה ראתה דרך נשים, כיון שהביא לפניהם שיאכלו אין אתה מוצא שהביא להם פת אלא ויקח חמאה וחלב ובן הבקר".

לומדים מהמדרש, שמעבר לעצם הנס העצום שאישה בגיל כל כך מתקדם זוכה להרות, המדרש מלמדנו שהקב"ה רצה שלא יהיו ספקות וכל מיני תאוריות אם התהליך ימשך הרבה זמן ומיד חשה בשינוי עם הופעת דרך הנשים הצעירות אצלה, שזה היה סימן ראשון לאפשרות שתוכל להתעבר.

ונראה, שיש טעם נוסף לבחירה זו של קריאה בתורה. אם נדייק את המילה 'וה' פקד את שרה', הרי הכוונה היא שה' זכר את שרה, כמו שכותב הרמב"ן –

"ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד, כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (להלן נ כה), פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז)… אף כאן וה' פקד את שרה, זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר. וכן הלשון בכל העקרות היולדות, ברחל ויזכור אלהים את רחל (להלן ל כב), ובחנה ויזכרה אלהים [ה'] (ש"א א יט)…".

נמצאנו למדים, שקריאה זו מפנה את מבטנו למשמעות של ראש השנה כיום זיכרון, כפי שנכתב בתורה (ויקרא, אמור כ"ג, כ"ד) –

"דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ".

ומפרש רש"י במקום –

"'זיכרון תרועה' – זכרון פסוקי זיכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל".

משמעות הזיכרון לפי רש"י היא, שהקב"ה יזכור אותנו לטובה בזכות עקדת יצחק וזיכרון זה יווצר על ידי תקיעת בשופר של אייל.

לדעת הרשב"ם, נכדו של רש"י, יום הזיכרון מטרתו להיזכר לפני הקב"ה, כפי שבן הרוצה שאבא ימחל לו ויחזיר אהבתו אליו, דואג להיראות לפניו ולהשמיע את קולו – ואז האבא מתמלא אהבה לבנו. כך אנו רוצים שהקב"ה פשוט יזכור אותנו ויעורר אהבה ישנה לעמו ששומר על אהבתו ונאמנותו לה' למרות כל מה שעבר ואף רבים מבני ישראל היו מוכנים למות על קידוש שמו יתברך.

וזה לשונו של הרשב"ם –

"על ידי התרועה תזכרו למקום. כדכתיב 'והריעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם'..".

וזה מה שאנו אומרים בפרק ה'זיכרונות' של תפילת מוסף מתוך דברי הנביא  ירמיהו –

"הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה" (ב', ב'). לא רק אנחנו זוכרים חסדי המקום אלא גם הקב"ה זוכר את לכתנו במדבר ואת מסירות נפשנו לשמור על יהדותנו .

וכן הפסוק העשירי לסיום תפילת הזיכרונות מהתורה –

"וְזָֽכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִֽאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִֽהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵֽאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה' " – ומסיימים "ברוך אתה ה' זוכר הברית".

למרות האמור לעיל עדיין יש לשאול – הרי אנו אומרים בתפילה במוסף שאין שכחה לפני הקב"ה, ואם כן אז מדוע אנו מבקשים להיזכר לפניו? הרי בוודאי שהוא זוכר! וכפי שנראה בנוסח התפילה מתוך סידורו של רב עמרם גאון –

"אתה זוכר מעשה עולם. ופוקד כל יצורי קדם. לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית. כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך…זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".

אלא, במונח 'זיכרון' כלפי האלוקים ישנה כוונה נוספת – אנו מתפללים להקב"ה שישרה עלינו רוח של זיכרון, שייטע בנו אהבתו בזה שנהיה בעלי זיכרון, כפי שכותב ה'שפת אמת' (פרשת שלח תרל"א), שלא נאמר על הזכרון "למען תזכרו את כל מצוותי ועשיתם אותם", אלא רק על העשייה נאמר "ועשיתם את כל מצוותי", ומהו זכרון אמיתי? –  שחיים את הדבר באופן מתמיד!

נסיים בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה –

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (רמב"ם הל תשובה ג ד).

מספרים על יהודי בשם ראובן שנקרא לדין בפני בית משפט של גויים, ואף כי ידע כי הוא חף מפשע פחד מאד פן יעלילו עליו אנשי בלייעל עלילות שווא והוא יורשע בדין. בצר לו פנה אל עורך דין וביקש ממנו עצה ותושייה כיצד יוכל להינצל ולצאת זכאי בדינו. השיב לו עורך הדין: "יש לי אומנם עצה טובה, אך עליך להתחייב לשלם לי סכום נכבד כתמורה". אמר לו ראובן: "אם אכן תועיל הצעתך ואצא זכאי בדין אתן לך ככל אשר תשית עלי". אמר לו עורך הדין: "הסכת ושמע, כאשר תעמוד בפני השופט והוא יחל לשאול מה שמך והיכן אתה גר וכו' אל תשיב לו, ובמקום תשובה לענין תתנהג כמשוגע ותצפצף בפיך צפצוף ארוך וממושך".

הגיע יום המשפט ובשעה היעודה התייצב ראובן בפני השופט. כאשר נשמעה השאלה הראשונה מפי השופט, נהג ראובן הנאשם על פי העצה, ובמקום להשיב תשובה צפצף והשמיע קולות מוזרים. כך עשה גם אחרי השאלה השניה והשלישית, עד שפקעה סבלנותו של השופט וישאל: החסר משוגעים אנוכי? וציווה לסלק את האיש מעל פניו מבלי לשופטו.

לאחר שיצא ראובן מבית המשפט שמח וטוב לב, פגש את עורך הדין. עורך הדין אמר לו: "שמעתי שיצאת זכאי בדין, האם נכון הדבר?". או-אז החל ראובן להשמיע מפיו קולות משונים במקום להשיב על השאלה. הוסיף עורך הדין ואמר: "הגיעה השעה שתשלם לי את שכרי!" שוב חזר האיש והתנהג בצורה מוזרה. התרגז עורך הדין ואמר לו: "נבל שכמותך, הלא את העצה הזו אני נתתי לך כדי להנצל מן הדין, ועכשיו הנך מנצל את העצה הטובה הזו לרעתי?!".

כך מלמדנו 'המגיד מדובנא' באמצעות משל ידוע זה, שהתורה פונה אלינו ואומרת "צור ילדך תשי" כלומר, הקב"ה נתן לאדם את כח השכחה כדי שישכח כל מיני צרות שעברו עליו ועל שאר בני אדם. אלמלא טבע זה היה האדם זוכר את כל המאורעות ועלול היה להשתגע מרוב צער ויגון. והנה באים בני אדם בטבע זה עצמו שחננם ה', לשכוח את ה'! זהו – "ותשכח אל מחוללך" והרי הקב"ה טבע בנו גם את יכולת הזיכרון ועלינו להשתמש בתכונה זו לזכור את כל החסד שעשה ועושה עמנו .!

ועל כך ימי ראש השנה הם ימי זכרון! להזכיר לנו מי אנחנו ומה חובתנו בעולם .

יהי רצון שיתקבלו תפילותינו ברצון לשנה טובה ומתוקה וניזכר לפני בורא עולם לחסד ולרחמים – לשנה טובה נכתב לחיים טובים כל בית הישיבה בתוך כלל עמו ישראל אכי"ר!