הרב אברהם הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, היה נוהג לברך את מתפללי בית הכנסת של רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים בכל חג ומועד בברכת "חג שמח". בראש השנה שינה הרב ממנהגו ובירך את הקהל בברכת "חג מבורך". הטעם ששינה ממנהגו כרוך באופן שבו הדריך נחמיה בראש השנה את שבי ציון ועל כך בהמשך מאמרנו בע"ה.
איזכור המילה "תיאטרון" בימינו לציבור אנ"ש עלול לעורר אי נוחות וחשש מפני תכנים לא ראויים שלצערנו אינם עולים תמיד בקנה אחד עם תורת-ישראל. אך מסתבר, שהמחזה הראשון שהועלה בעברית כאן בארץ-ישראל ותורגם מיידיש, היה המחזה 'זרובבל', מחזה היסטורי שכתב משה-לייב ליליינבלום על תקופת עזרא ונחמיה, שיבת ציון וראשית ימי בית שני, והוצג על ידי תלמידי בית הספר 'למל' בירושלים בחול-המועד סוכות תרמ"ט. המחזה הפך ללהיט, ובמשך כ- 18 שנה הועלה בשמונה ביצועים שונים על ידי מורים ותלמידים ברחבי הארץ.
וכך תיאר סופר עיתון "המגיד" את ההתרגשות בהצגה הראשונה:
"לשמחתם לא היה קץ וגבול וימחאו כף וצעקו 'שנית' ו'חזק' ויקראו את שמות עורכי החיזיון כי יבוא להיראות עוד פעם על הבמה…המשתתפים לא מיהרו לעלות שנית מרוב ענוותנותם, אך הצעירים עמדו על דעתם ולא נחו ולא שקטו עד כי עלו שניהם הבמתה, ויקראו הצעירים: 'חזק! חזק!', אחרים קראו 'בראבו' – אבל אליעזר בן יהודה (שנכח באולם) קרא בפעם הראשונה 'הידד' וכל הקהל אחריו 'הידד, הידד'. כך חדרה מילה תנ"כית נוספת לשפת הדיבור".
"זרובבל" זכתה להצלחה לא מבוטלת יחסית לאותם ימים ולתנאים ששררו בארץ ישראל. מירושלים ירדה ההצגה למושבות יהודה, השומרון והגליל והוצגה פעמים רבות. בזיכרון יעקב אף הוצגה פעמיים לכבוד ביקור הברון רוטשילד והוא לא נשאר אדיש: "וישמח הנדיב מאוד והרבה פעמים מחא כף", דיווח עיתון "הצבי".
ואכן, מרתק לקרוא על ימי ראש-השנה לפני כאלפיים וחמש-מאות שנה בירושלים, שייזכרו לעד בהיסטוריה היהודית כימים מאוד משמעותיים, כפי המסופר ומתואר בספר נחמיה פרק ח'.
ביום הראשון לחודש השביעי, הווי אומר ביום ראש השנה עצמו, התכנסו עולי בבל לקריאת תורה מרגשת על ידי עזרא הסופר ובאירוע זה השתתפו אנשים נשים וטף. עזרא הסופר עמד על בימת עץ וקרא מתוך התורה עצמה. אירוע מרגש זה התרחש בתחילת שיבת ציון אחרי חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל. המעמד הזה, בו קראו את התורה, גרם להרהורי תשובה בעם, אשר התנתק מדרך אבותיו כתוצאה מהגלות ולמעשה רחקו מאוד מקיום תורה ומצוות. נלמד מתוך הכתוב בנחמיה (שם):
"וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי: וַיִּקְרָא־בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר׀ לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמַּ֗יִם מִן־הָאוֹר֙ עַד־מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה: וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒… וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל־הָעָ֔ם כִּֽי־מֵעַ֥ל כָּל־הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם: וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת־יְקֹוָ֥ק הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֜ם אָמֵ֤ן׀ אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ֛ לַיקֹוָ֖ק אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה: … וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל־עָמְדָֽם: וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא: וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ..וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה: וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְקֹוָ֖ק הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם: וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכָל־הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל־תֵּעָצֵֽבוּ: וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם".
למחרת ההתכנסות, כינס עזרא פעם נוספת את כל ראשי העם והכוהנים והלווים וקרא שוב בספר התורה. כשהגיע חג הסוכות, חגגו את החג בשמחה גדולה וכפי שמתאר זאת הכתוב, שמאז יהושע בן נון לא הייתה שמחה כה גדולה. לאחר חג הסוכות, בכ"ד בתשרי, התכנסו פעם נוספת וקיימו טקס חידוש הברית והוא כריתת "אֲמָנָה" בין עם ישראל והקב"ה. בכתב אמנה זה הייתה התחייבות בחתימה ובשבועה לשמור ולקיים את כל התורה וכן לא לשאת נשים נוכריות, תופעה שהייתה קיימת בזמן גלות בבל והיה חשש שהרגל זה יימשך. חתימה נוספת חשובה הייתה בטקס האמנה, בזה שהייתה התחייבות להפסיק את המסחר בשבת וסגירת החנויות ביום המנוחה (לתשומת לב כמה מפלגות שרוצות לחדש פתיחת מסחר בשבתות…) ועוד כללים והתחייבויות הנוגעות לעבודת בית המקדש [ועיין בכתוב בנחמיה פרק י'].
וכבר תמהו ראשונים, על מה ולמה נעצבו העם במעמד ההיסטורי הזה? ומדוע היו צריכים הלויים לזרז אותם ללכת לאכול ולשתות?
על שאלה זו עונה רש"י על אתר ועונה –
"בוכים כל העם – מפני שלא קיימו התורה כראוי".
הסבר נפלא נוסף לבכי של העם, מצאתי בספר 'כמוצא שלל רב', שבה מלוקטים פנינים יפות אותם ליקט הרב דב רוזנטל, שם שואל המחבר על הפסוק מתהילים (פרק פ"ט), אותו נוהגים לומר מיד אחרי התקיעות בראש השנה –
"אשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה…בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כָּל־הַיּ֑וֹם…"
ולכאורה מה הקשר בין ידיעת התרועה לבין זה שכל היום יגילו?
ומפרש הרב דב רוזנטל בשם ר' שמואל מאיר, על פי תירוצו של הגר"א מווילנא, על השאלה ששאלו הראשונים ושהובאה לעיל. הגר"א עונה, שכאשר הקריא עזרא את התורה, בו במקום תרגמו את התורה לארמית שהייתה שגורה על לשונם, כפי שאומרת הגמרא (נדרים ל"ז:) וכשתרגמו את המילה "יום תרועה" תרגם המתרגם "יום יבבא" והבינו כולם שהכוונה שביום זה צריכים לבכות וחשבו שזו מצוות היום לבכות מאימת הדין. כך הייתה תמימותם הגדולה, עד שהובהר להם שמצוות היום בתרועת השופר ומצווה נוספת לאכול ולשתות ולשמוח. וזה פשר הכתוב "אשרי העם יודעי תרועה" – שמבינים שהתרועה רק באה לעורר לתשובה ועל כן אפשר לשמוח ואפשר לאכול ולשתות ועד שלא נאמר להם במפורש הם חשבו שאסור.
ואכן כך נפסק להלכה בשו"ע, שמותר לאכול ולשתות בראש השנה, למרות שזה יום הדין –
"אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם" (שולחן ערוך אורח חיים, הלכות ראש השנה סימן תקצ"ז).
ומסביר המשנה ברורה (שם):
"אוכלים ושותים ושמחים – ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם".
הפסוקים מספר נחמיה מהווים כר שלם לבחינת מהותו של ראש השנה. מצד אחד – "הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם" – וקדושה לא באה לידי ביטוי באכילה ושתיה, אלא בלימוד ובתפילה. ולכן מוסיף נחמיה, שראש השנה הינו 'חג מורכב' – מצד אחד אסור להתאבל ולבכות בו אע"פ שזה יום הדין – אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־ דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה – ומאידך, לא רק שאסור להתאבל, אלא זה יום שיש בו גם אכילה ושתיה – "וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים".
וכעת נבין את ברכתו של הראי"ה קוק שבו פתחנו את מאמרנו. הרב נריה זצ"ל מביא בספרו 'מועדי הראיה' (עמ' עב) את דברי הרב קוק על מחלוקת הגאונים, שחלקם נהגו לומר בראש השנה בתפילה "ותיתן לנו ה' אלוקינו מועדים לשמחה" וכו' – ואילו רב האי גאון סבר, שאין לומר "מועדים לשמחה", למרות שנחמיה אמר לשבי ציון "לכו אכלו משמנים כי חדות ה' היא מעוזכם" וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפ"ב סעיף ח'):
"אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון".
ומסביר בספר 'עטרת צבי' –
"לפי שראש השנה ויום כפורים אינו מקרי מועד".
ברם, הרב קוק זצ"ל נימק את ההלכה הזו בשיחתו לפני התקיעות, שכוונת נחמיה הייתה לחדווה פנימית עצורה. כל ההנהגה של ראש השנה צריכה להיות רצינית מתוך יראת ה' מפני יום הדין, כפי שנאמר בפסוקים "כי קדוש היום לאדוננו" וזו הסיבה שאמר "חג מבורך" ולא "חג שמח".
ויש תוספת מיוחדת למצוות היום – משלוח מנות כמו בפורים – הרי בראש השנה יש לתת במיוחד למי שאין לו, לעומת פורים שבו אפשר לתת גם למי שיש לו – "וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְקֹוָ֖ק הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם".
לסיום נביא סיפור מתוק על כוונות בתקיעת שופר .פעם אחת, לפני ראש השנה, חיפש הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל תוקע הגון וראוי שיתקע בבית מדרשו. הגיעו אליו הרבה בעלי תקיעה שהשתוקקו לזכות בזכות הזאת. כל אחד מהם הראה את כוחו בידיעת כוונות וסודות התקיעה לפי הקבלה, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיני ר' לוי יצחק.
יום אחד בא בעל תוקע לפניו, ורבי לוי יצחק שאל אותו מה הוא מכוון בשעת התקיעות. ענה האיש: "רבנו! יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות יש לי שהגיעו לפרקן, ואני מתכוון בתקיעות: ריבונו של עולם, הריני עושה רצונך, מקיים את מצוותך ותוקע בשופר. אף אתה עשה רצוני ועזור לי להשיא את בנותיי". עמד ר' לוי יצחק ואמר: "אתה תתקע בשופר בבית מדרשי!".
ונסיים בדברי הנחמה של ישעיהו – נתפלל שיתקיימו בנו דברי נבואתו של ישעיהו – "וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֘ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיקֹוָ֛ק בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם" (ישעיה כ"ז).
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית הישיבה ולכל בית ישראל!