המשנה במסכת תענית (דף כ"ו) אומרת –
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב…בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה…".
המשנה מציינת שהתאריך של תשעה באב הוא סמל וקביעה שאין מדובר באירוע חד פעמי, אלא יום זה מועד לפורענות מאז הבכי של דור המדבר בתאריך זה ועוד למדנו שלא מדובר ביום אחד אלא מרגע כניסתו של חודש אב חל שינוי באטמוספירה היהודית ובמזלם של ישראל .
כד הוינא טליא בילדותי בתל אביב בבית הכנסת הגדול בשיכון 'הפועל המזרחי' בתל אביב, שרוב מתפלליו היו שורדי שואה צעירים בשנות השלושים לחייהם וביניהם אבי היקר ז"ל, שאיבדו את כל משפחתם בשואה ובתשעה באב הייתה אוירה קודרת בשכונה באופן מיוחד בבית הכנסת הגדול, פניהם של האנשים היו עצובות ואבלות, דממה שררה בשכונה שבדרך כלל הייתה שוקקת חיים, בית הכנסת היה שרוי באפלולית וקצתו היה מואר באורות של נרות קטנים שהיו משרים אווירת קדרות והיו גם מנורות רגילות שהאירו במקצת. כששאלתי את אבא ז"ל כילד בתמימותי הרבה, למרות שידעתי שהוא נשאר בודד אחרי השואה ועבר את כל מדורי הגיהנום, מדוע אנשים כל כך עצובים ביום הזה, הרי בית המקדש נשרף לפני המון זמן, לפני למעלה מאלף תשע מאות שנה, אבא בחכמתו הרבה ענה לי: "ראה בני! אנחנו אבלים על בית המקדש שחרב, אך גם על כל מה שעברנו מאז, כולל השואה, שם איבדתי את כל משפחתי וכך כולם כאן מרגישים בבית הכנסת, ותשעה באב זו הזדמנות בשבילנו להתאבל גם על האסון הגדול שפקד אותנו בשואה" – אמר ולא יסף.
כמובן שכאשר בגרתי ושאלתי מפורשות מדוע בבית הכנסת דווקא מורגש אבל נוראי, ואז הבנתי לראשונה שאמנם האבל על השואה מצוין בעשרה בטבת וביום השואה והגבורה, ברם לאבא וכל בני דורו שעברו כמוהו את טרגדיית השואה, בשבילם תשעה באב מסמל ביתר עוצמה את סיבת הצרות של עם ישראל במשך הדורות.
מעניין שדון יצחק אברבנאל בחלקה הראשון של ההקדמה לפירושו לחומש דברים, מתאר את הגירושים ממקום מולדתם שעברה יהדות ספרד ופורטוגל ושאר הצרות שפקדו אותם. ונשאלת השאלה מדוע לא כתב זאת בכרך הראשון על ספר בראשית בתחילת פירושו?
בשאר ההקדמות התייחס האברבנאל בעיקר למיקומו של הספר וחשיבותו, ואילו כאן עשה זאת אחרי שתיאר את הקשיים והאתגרים שהיו חלק ממסלול חייו האישיים וחיי הקהילה.
לענ"ד הסיבה הפשוטה היא, משום שפרשתנו פרשת דברים נקראת לפני ט' באב ונקראת 'שבת חזון' על שם ההפטרה ובפרשה עצמה קוראים את הפסוק "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" במנגינה של 'מגילת איכה', כדי לבטא את החיבור בין הפרשה ומגילת איכה. כפי שנראה בהמשך, לענ"ד סבר האברבנאל, שסיפור החורבן איננו רק אירוע נקודתי אלא הוא אבן הראשה לאסונות שפקדו את עמנו בכל ההיסטוריה ולכן חיכה עד חומש דברים לספר את הסיפור שלו במחובר לתחילת ספר דברים, למרות שניתן להבין קצת מדבריו, שפירושו לפרשת דברים נעשה בזמן הגירושים והגלויות, אך נראה לי שזאת לא הסיבה העיקרית.
ידוע ומפורסם, שראש ממשלת ישראל מר מנחם בגין ז"ל ניסה להעביר בחוק שיום השואה יתקיים שנה בשנה ביום תשעה באב. את הרעיון התניע מר בגין בפגישה שקיים עם הרב דב יוסף סולביצ'יק זצ"ל בעת ביקורו בארצות הברית. ואכן, הרב סולובייצ'יק תמך ברעיון והחיבור לתשעה באב נראה לו הכי מתאים והכי מביע את הרציפות של מה שקרה בתשעה באב עם יציאתנו לגלות. ואכן בגין הביע את דעתו בציבור באמירה מאוד ברורה –
"לא רק יום אחד בשנה אלא בכל יום ויום בכל שעה חייב כל אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא ניצל מהשואה".
בגין חיבר בין השואה לט' באב כחלק מהרצף ההיסטורי, שהאסונות שפקדו את העם היהודי מאז חורבן בית המקדש והממלכה היהודית הם תוצאה של אותו חורבן, וכה טען בכנסת ובכמה מקומות נוספים:
"מבחינה היסטורית זו הייתה תחילתו של הסבל של העם שלנו. עם שפוזר, הושפל, ובסופו של דבר, לפני דור אחד, כמעט ונמחק מבחינה פיזית…אם נזכור בתשעה באב את השואה, את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות; זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו אלא גם בדורות הבאים… רק אז באמת נאחד את העם כולו סביב יום השואה, סביב זיכרון השואה".
עקב התנגדות של ארגוני שואה שונים וכן רבנים מסוימים ההצעה לא התקבלה. מנחם בגין הרגיש כל כולו כיהודי לפני היותו ישראלי ובאותו ביקור בארה"ב התראיין בטלוויזיה האמריקאית ונשאל איך הוא מסכם את פגישתו עם הנשיא האמריקאי [קרטר]. אמר בגין למראיין: "לפני שאני עונה על שאלתך הרשה לי לפתוח ולציין, שהיום הוא יום מיוחד לעמי. לפני כך וכך שנים חרב בית המקדש הראשון, ולפני כך וכך שנים חרב בית המקדש השני ולכן היום הוא יום אבל ויום צום – תשעה באב".
מבחינה עובדתית, ביום ט' באב הגרמנים ימח שמם הוציאו יהודים להשמדה, ביודעם היטב את משמעות המועדים והחגים בעם ישראל והשתדלו מאוד לפגוע בהם.
אחד התיאורים המרגשים נמצאים ביומן שכתב ד"ר הלל זיידמן, סופר ועיתונאי, בהיותו בגטו ורשה וניצל בנסי ניסים. אחרי השואה השתקע בניו יורק ושם נפטר בשנת 1995. וכה סיפר ביומנו:
בט' באב 1942 ריכזו הגרמנים את אלפי יהודי ורשה והוא ביניהם באומשלג פלאץ [=כיכר המשלוחים] הידוע לשמצה שמשם יצאו רכבות המוות שהיו מיועדות להוביל בקר ושם נדחסו בכח ובצפיפות נוראה בחום הכבד אלפי היהודים והובלו למחנה ההשמדה בטרבלינקה במרחק 85 ק"מ מורשה . יום ט' באב היה היום הראשון למשלוחים שיצאו מורשה למחנה המוות בטרבלינקה בלי שידעו לאן נוסעים. בהמתנה היו מוקפים אוקראינים עם כלבי אימה ונשקים שלופים כל מי שהעז להתקרב לחומת הגטו נורה מיד.
ד"ר זיידמן עצמו הצליח להימלט, אך אלפי יהודים הובלו למוות לטרבלינקה, שם בסופו של דבר נספו למעלה מ-שמונה מאות אלף יהודים.
לאחר החוייה הנוראה ממה שראה ד"ר זיידמן, הוא מתאר:
"עם רדת הלילה הגעתי הביתה סוף סוף, ראשי מתפקע ממחשבות מייסרות… כשחציתי את החצר שלנו ראיתי בית כנסת קטן… כעשרים איש יושבים על ספסליו ההפוכים – ליל תשעה באב הלילה! שני נרות מרצדים במקום התפילה הארעי, שולחים אורות עמומים על הראשים הכפופים, שעיניהם בוהות למרחקים, ואותה מנגינה קורעת לב פורצת ועולה: 'איכה ישבה בדד….כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים… כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. כמה נכון. כמה אמיתיים פסוקי מגילת איכה העתיקים האלה; כמה הם מתאימים לתיאור האסון שאנו עוברים.
אנחנו, יהודי ורשה, בני הגלויות האלה, יושבים על הארץ לקונן על חורבננו האישי, חורבנה של קהילה גדולה – הגדולה והתוססת באירופה… אנחנו מבכים את מר גורלנו, אומה בלי ארץ, נתונה בזרועותיו הלופתות של המר באויבים, ונידונה למוות. אנחנו מתאבלים הן על אובדן בית המקדש, והן על אובדן חיינו…" (תורגם מתוך יומני גטו ורשה ע' 55-56).
גזירת ההשמדה, מה שקרוי 'הפתרון הסופי' של היהודים על ידי הגרמנים ימ"ש, גם הוא נחתם על ידי הצורר הגרמני הרמן גרינג ב31 ביולי 1941 שהיה ערב ט' באב.
לא נמנה כאן את כל האסונות הגדולים שאירעו לעמנו בתשעה באב, אך נביא עוד שני אירועים שקדמו לשואה וזה גירוש יהודי אנגליה בשנת 1920 וכן גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 ששני אלו התרחשו בט' באב.
לקראת סיום נביא סיפור מיוחד על גלגולו של ספר קינות אחד בשואה, המבטא את עוצמת הכאב על חורבן ירושלים וחורבן המקדש ומתאר את ההשלכות של החורבן. המדובר בספר קינות שיצא לאור בגרמניה בשנת 1836. כתובת על הספר ביידיש משנות השלושים מגלה לנו, ששם הבעלים המקוריים של הספר הוא היינץ אשוואג. היינץ הצעיר לקח את הספר עמו, כשנאלץ לברוח עם אחיו אלפרד מעיר הולדתם מנהיים שבגרמניה מאימת הכיבוש הנאצי.
מיד לאחר המלחמה, הועמד ספר הקינות למכירה בשוק בבריסל. את הספר קנה אדם פליט-שואה, שנתן זאת לבנו שהוחבא בשואה אצל משפחה נוצרית ואביו רצה שייחשף לספר הקינות. לבן קראו שמואל רוזנברג, שלימים היגר לברזיל שם סיים את לימודי הרפואה והיה לדמות חשובה בקהילה היהודית בריו דז'נרו.
ב-2005, עם שובו מתפילות תשעה באב, החליט רוזנברג לנסות ולברר מי היה היינץ אשוואג בעל ספר הקינות שבידיו. חיפוש במאגר השמות המרכזי ב'יד ושם' העלה כי ב-1990 הגיש אלפרד, אחיו של היינץ, דף עד לזכרו. מופתע ונרגש החליט רוזנברג ליצור קשר עם אלפרד המתגורר בניו יורק. באמצעותו גילה רוזנברג לבסוף מה עלה בגורלם של הבעלים המקוריים של ספר הקינות.
לאחר המלחמה עלה בידו של האח אלפרד לברר פרטים מדויקים על גורלו הטרגי של אחיו. היינץ נשלח בטרנספורט 24 לאושוויץ. ב-29 בינואר מת היינץ בצעדת המוות. רוזנברג העביר את הספר לידי אחיו של היינץ בהתרגשות גדולה, שסוף סוף הספר מצא את מקומו הראוי בבית אחיו של בעל הספר.
אלפרד התרגש עד דמעות כשקיבל את הספר ששלח לו רוזנברג. "נותרתי ללא מילים", הוא נזכר, "הספר הוא החפץ המוחשי היחיד שנותר לי מאחי". במכתב אלקטרוני נרגש ששלח לרוזנברג, כתב אשוואג: "ספר התפילות של היינץ יקר לי מעל ומעבר לכל רכוש שיש ברשותי. אני מודה לך בשנית, מעומק לבי. לעתים רחוקות פוגשים באנשים נדיבים כמוך".
אלפרד אשוואג העביר בעת האחרונה ל'יד ושם' תמונה של אחיו שהוא קיבל מניצול שואה אחר. התמונה צורפה לדף העד, ובכך הושלמו מאמציו לשמר את זכר אחיו היינץ שאת פתיל חייו גדעה בגיל צעיר אכזריות הנאצים.
ולסיום ממש חשוב לנו לומר, שלמרות שאנו בדורנו זכינו ל'אתחלתא דגאולה' של קיבוץ גלויות של שלטון יהודי בארץ ישראל ונשמעים מדי פעם קולות שיש לשנות חלילה מעוצמת האבל של ט' באב, אך מי שטוען כך צריך לומר לו שחורבן המקדש והממלכה היהודית גרמה לכל הצרות עד ימינו אנו ויום זה נועד לתשובה לזיכרון, לקירוב לבבות ולבניה מחודשת של ארץ ישראל על ידי אהבת חינם ולכן עד שבית המקדש לא יעמוד על תילו אנו מתחברים לעצמת היום הזה, כפי כתבנו במאמרנו, לכל הדורות ולכל האסונות שקרו לעם ישראל ובפרט בתשעה באב.
בברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים" נתנחם – שבת שלום לכל בית הישיבה ונזכה שצום החמישי ייהפך ליום של שמחה ומועד אכי"ר!