להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

מסופר על אחד מגדולי ישראל לפני כמאתיים שנה, רבי ישעיהו פיק ברלין [1725-1799], שהיה גאון גדול בתורה ושימש בין השאר כרבה של העיר ברסלאו לאחר שלחצו עליו למשמש ברבנות כי ידעו והכירו את עצמתו התורנית. לפני שהסכים רבי ישעיהו להיות רבה של העיר בהיותו בגיל שבעים, שימש אב"ד ופוסק נחשב. רבי ישעיהו נודע בעיקר בגלל הגהותיו על הבבלי שנוספו למסורת הש"ס, אך היה עוד דבר מיוחד שלא כל כך מצוי בימינו, וזה שהרוויח את לחמו במסחר של עורות בשותפות עם גוי. עסק זה הפך אותו לאדם עשיר ועתיר נכסים ורבי ישעיהו לא הסתיר זאת וביתו היה בית מפואר, גדול ומרווח.

מדוע אני מספר זאת כפתיחה למאמרנו?

משום שיש לא מעט אנשים תלמידי חכמים, ההופכים את העניות לאידיאולוגיה ומביאים ציטוטים ממקורות שונים וביניהם את דרשת חז"ל בגמרא (ברכות דף ס"ג:) על הפסוק בפרשתנו –

"זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (פרק י"ט, פסוק י"ד) –  "הסכת ושמע ישראל – כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכן יש המביאים את  דברי המשנה (אבות ו', ד') –

"כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

האם ניתן ללמוד ממקורות אלו ומקורות נוספים, שאכן 'לכתחילה' יש לחיות חיי צער ועניות?

לפני שנסביר את דעתנו נמשיך לומר, שאכן גדולי ישראל ויהודים צדיקים מן השורה ראו בזה תנאי להצלחה בלימוד תורה.

וכהמשך לסיפור שבו פתחנו על הרב ישעיהו, מסופר שהגיע לביתו אחד מגאוני התקופה ההיא, שהיה ידוע כעני מרוד, ושמו רבי אריה-לייב בר אשר גינצבורג, הידוע בעולם הישיבות בשם ה'שאגת אריה' וכן בעל 'טורי אבן', על שם ספריו העמוקים שכתב. בגיל שבעים התמנה ה'שאגת אריה' לרבה של העיר מץ בצרפת ושימש ברבנות עשרים שנה עד גיל תשעים – כפי שהבטיח להם בדרשתו הראשונה בעיר, כתשובה לאלו שהרימו גבה והתנגדו למנות רב בן שבעים…

טרם שהתמנה לתפקיד היה נוהג רבי אריה-לייב לערוך גלות מעיר לעיר, כדי לקיים בעצמו 'פת במלח'. באחת הפעמים, הגיע לביתו המפואר של רבי ישעיהו פיק כאורח עני ואכן הכניסו אותו לביתו, מבלי שידעו במי מדובר, משום שנהג ללבוש בגדים פשוטים עם כובע מצחיה. הייתה לו רק בקשה אחת – לבשל לו כמה גריסים שהביא עמו בתוך סיר שלו [-מעבר לזה שהיה עני מרוד, בקשתו הייתה  משום  שלדעתו חל איסור 'חדש' גם בחו"ל ולכן הביא עמו את הגריסים וגם את הסיר]. לרבנית פיק היה נראה לה אותו אורח כאדם מוזר ושאלה את בעלה הרב מה עושים עם איש מוזר כזה. רבי ישעיהו הבין מיד שכנראה מדובר באדם מיוחד והתחיל לשוחח עמו גם בדברי תורה ותוך כדי שיחה שאל ה'שאגת אריה' את מארחו שאלה קשה ועמוקה כדרכו, ורבי ישעיהו ענה תשובה נפלאה ואז בעל ה'שאגת אריה' אמר לו: "ממש פלא בעיניי! אדם גאון וגדול בתורה כמוך יכול להיות גם עשיר!".

לפני שנבאר ונרחיב בנושא, למדנו מסיפור זה שתפיסת עולם זאת רווחת לא רק במקורות שונים בחז"ל בעבר, אלא 'הלכה למעשה' בחיי לא מעט גדולי עולם, שהעדיפו אז וגם היום לכתחילה לחיות חיי צער ועוני, מתוך מחשבה שחיים טובים ונוחים פוגמים בחיבור ללימוד תורה. אותם גדולי עולם למדו את דברי המשנה כפשטה, וכך גם כתב כפרשנים נוספים רבי רפאל עמנואל חי ריקי מאיטליה (1743-1688), שעלה לארץ ישראל וחיבר ספרים רבים בקבלה וכן פירוש נפלא על ששה סדרי משנה שקראו בתחילה 'דקדוקי עניות' ואז שינה ל'הון עשיר'. ועל משנתנו כתב, שחיי העניות היא הדרך לקניית תורה, וזה לשונו –

"כך היא דרכה של תורה. דרך העניות המלמדת המשנה להתנהג, הוא דרך התורה שבו באה לעולם הזה, כי ניתנה במדבר במקום שאין לחם ואין מים, ולפיכך גם אתה צריך להתנהג על פי דרכה אף כי עשיר אתה…ובתורה אתה עמל. התורה היתה חפצה בעניותך כדי שתהיה עמל בה, ואם אתה עושה כך. לחיות בדוחק אפילו בעודך עשיר, אשרך וטוב לך…".

לעומתו כותב רש"י על משנתנו –

"פת במלח תאכל. לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה אלא הכי קאמר אפי' אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר".

כמובן שלא נוכל להתייחס לכל המקורות הרבים, שבהם משתמשים אלה החושבים שהעניות היא כלי ללימוד תורה, אך נצטט כמה מהם ובמיוחד את 'הנשר הגדול', הלוא הוא הרמב"ם, המבאר בהלכות תלמוד תורה (פ"ג הי"ב) –

"אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו החכמים בדרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באוהלי, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו, באוהלי החכמים".

אם כן נשאל – טוב לחיות חיי עניות ולעסוק בתורה – או שאפשר ו'מותר' להיות עשיר ובעל נכסים??

ונענה על כך בדברים ברורים! לא מצאנו בתורה בצורה מפורשת, שיש אידאל להיות עני – ולהיפך, ראינו שהתורה מברכת בכמה מקומות שעם ישראל יזכה לחיי עושר כשכר על "אם בחוקותי תלכו" ועוד.

מצד שני, לא מצאנו בתורה שלהיות עשיר זה אידאל שכדאי לשאוף אליו. לעניות דעתי חז"ל וכן הפוסקים רוצים להעביר מסר, שבכל מצב שאדם נמצא, בין עשיר ובין עני, בין בריא ובין חולה, מחויב ללמוד תורה!

וידועה הגמרא (יומא ל"ה:) –

"תנו רבנן: עני ועשיר … באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו…".

וההמשך ידוע – שעלה לגג ביום מושלג וכו' ומצאוהו קפוא.

יוצא שלאדם אין טענה, שמפני שעני הוא, לא יכול ללמוד תורה, ואגב לא באים אליו בטענה ש'כך היא דרכה של תורה', אלא זו לא טענת פטור.

והמשך הגמרא שם לגבי עשיר –

"אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה".

מסיפור זה רואים לכאורה, שרבי אליעזר בן חרסום גזר על עצמו חיים פשוטים ומאידך גיסא לא כתוב שרצה להפטר מנכסיו, אלא דאג לכך שיהיו אנשים שינהלו את העסק כדי שיוכל ללמוד תורה. האם כל חייו התנתק מהעסק? – ברור שלא, אך דאג שעסק זה לא יפריע לו בלימוד תורה וכך מסקנת הגמרא –

"…נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, …..".

המסקנה היא, שהאדם צריך לעשות השתדלות כדי לפרנס את משפחתו, כפי שהתחייב בכתובה, ולצד לימודי תורה עליו להכשיר עצמו בלימודי תעודה ותואר כפי כישוריו שהקב"ה חנן אותו, כחלק מההשתדלות לגבי העתיד וכדי שיוכל לדאוג לעצמו ולמשפחתו.

גילוי נאות – אינני מתחבר ל'סיפורי מופתים', שבהם מציגים אנשים יראי-שמים שלא פירנסו את ילדיהם, הזניחו את בני משפחתם ולא עשו מה שמחויבים לעשות על פי דין ונזקקו לבריות, והתרחש להם נס והגיעו אליהם כספים באופן פלאי ולא כתוצאה מעמל והם כביכול מופת לצדקות. כמובן, שאדם שזכה לעושר צריך להיזהר שעושר הזה לא יהיה שמור לבעליו לרעתו, ושאל יבזבז את זמנו על תענוגות מיותרות. ואמנם מצאנו אצל חלק מהאדמורי"ם ורבנים חשובים, שהיו עשירים גדולים וזה לא מנע את גדולתם, כפי שידוע על התנא הקדוש רבי, שהיה בו "תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נ"ט), ברם הוא הצהיר טרם פטירתו שלא נהנה מכך לעבר מה שנצרך.

ואסיים במה ששמעתי ממורי ורבי הגאון הרב יעקב-חיים גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה'. באחד השיעורים סיפר, שהגיע לישיבה אדם עשיר מאוד וראש הישיבה ביקש ממנו לתרום לבניין פנימייה חדש, כך שיהיו תנאים טובים ונוחים לבחורי הישיבה. אותו עשיר היה אדם יודע ספר ושאל את ראש הישיבה – "הרי כתוב 'פת במלח תאכל ועל הארץ תישן' ואם כן, מדוע צריכים פנימייה יפה וחדשה המאובזרת במיטב הכלים החדשים?".

ראש הישיבה לא התבלבל ואמר לו: "כתוב בתורה, שאם אדם הלווה לשני אסור לו לבוא ולבקש ממנו את ההלוואה, ככתוב 'לא תהיה לו כנושה'. ומאידך חז"ל אומרים שהלווה משועבד למלווה כנאמר 'עבד לווה לאיש מלוה' – איך הדבר מסתדר?"

שאל ואף השיב –

"בחיים כל אחד צריך לדעת את הפסוק שלו. הלווה צריך לדעת שהוא משועבד למלווה ועד שלא מחזיר לו את ההלוואה הוא בבחינת 'עבד', ומצד שני המלווה צריך לדעת את הפסוק שלו, שהוא לא רשאי להציק ולבייש את הלווה".

ואז בחיוך אמר הרב גולדוויכט לאותו עשיר –

"דע לך, שתלמידי הישיבה צריכים לדעת את הפסוק שלהם, שיש ללמוד תורה בכל מצב, גם אם זה מחייב לאכול 'פת במלח', ואם צריך ישנים גם על הרצפה. אבל אתה, אדוני היקר, צריך לדעת את הפסוק שלך – 'מאן מלכי?- רבנן', מי הם המלכים האמיתיים? הם תלמידי חכמים, ויש לדאוג להם כמו שדואגים למלך. לכן כדי שיוכלו ללמוד מתוך הרחבת הדעת ולא מתוך מצוקה, אני מבקש ממך לבנות להם ארמון מלכים שהרי המלכים האמתיים הם תלמידי החכמים…".

אינני יודע האם אותו עשיר השתכנע, אבל אכן קמה פנימייה חדשה בישיבה שנקראה בפי התלמידים 'שרתון' ופנימייה נוספת שנקראה 'הילטון', לומר שתלמידי הישיבה העריכו את אשר נתנו להם וכל זה כדי שיוכלו ללמוד כראוי.

נתפלל שיתקיים בנו מאמר חז"ל 'כל הלומד התורה מעוני סופו ללמוד מעושר', (אבות דר"נ פ"ל).

שבת שלום וחודש טוב ובשורות טובות לעם ישראל!