אם תשאל אדם ממוצע בימינו, הוא יענה לך שחשוב לחנך לעצמאות. האם השקפה זו נכונה? האם כולם מסכימים לכך? התשובה היא חד משמעית – לא! 
רבי אליהו דסלר בעל ה"מכתב מאליהו"    שולל   את    החינוך 
לעצמאות.  לדעתו,   הדבר   מסוכן ביותר ומחנך לחוצפה. הוא כותב מילים קשות על אלה המחנכים בכיוון זה,  וכך  לשונו:  "…הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח, אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאווה ורציחה, אבל  ללמד לו כי אני ואפסי עוד, זוהי תורת אדום תורת הרציחה והגזילה…" [מאמר חנוך הבנים חלק ג' עמ' 360]. 
ברם, דעת רבים מגדולי ישראל היא, שאכן יש לפתח בילדים ונערים את ההנהגה והחשיבה העצמאית, תוך הקפדה על דרך ארץ וכבוד הורים. 
יודגש, שחינוך לעצמאות הוא מתן כלים לילד להיות בעתיד בוגר, עצמאי ולדעת לקבל החלטות לבד, תוך הדרכה כיצד להתמודד עם דילמה בצורה אמיתית וכיצד ללמוד להביט במציאות מכמה זוויות. חינוך לעצמאות אינו בא לתת לילדים צעירים ומתבגרים לעשות ככל העולה על רוחם, כי אכן זה עלול לפתח נער גאותן וחצוף. יש לייצר תהליך מתמשך של חינוך לבגרות ושל יכולת לקבל החלטות חשובות בחיים. 
הדברים באים לידי ביטוי גם בהלכה היהודית, בבחירת בת או בן זוג וכן בבחירת מקום של לימוד תורה. רק לאחר שהבוגר עבר תהליך חינוכי, יש לתת לו להחליט מה טוב עבורו, גם אם זה בניגוד לדעת הוריו [יו"ד, סימן ר"מ סעיף כ"ה]. 
את הגישה החינוכית, התומכת בחינוך הנער לעצמאות, ניתן להוכיח מפרשתינו. התורה מתארת לנו את השירה שפרצה בעם ישראל כשהבאר  עלתה  מתוך  הנחל – "אז  ישיר  ישראל 
את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק…". נשאלת השאלה איפה היה משה רבנו? מדוע הוא לא מוזכר כפי שהוזכר בשירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת"? חסרונו של משה כל כך בולט על רקע שירת הים. 
על שאלה זו עונה המדרש: 
"א"ר אבין הלוי: בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים, לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עימו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עימהם שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל' – כנער העונה אחר רבו, לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן שנאמר 'אז ישיר ישראל' " [ילקוט שמעוני חוקת רמז תשסד]. 
נמצאנו למדים, שמשה "נעלם" משירת הבאר, משום שרצה שעם ישראל ישיר בעצמו, לעומת השירה לאחר קריעת ים סוף בה היו זקוקים להדרכתו הצמודה של משה רבנו. לאחר ארבעים שנה הגיע הזמן, בו הפנימו את ערך הכרת הטוב עד כדי שירה והודאה לבורא עולם . 
מסופר על רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, שביקר בגן ילדים ומארחיו התגאו בפניו על כך שהילדים נותנים צדקה בכל יום שישי מכספי הוריהם כשהמטרה לחנכם למצוות צדקה. רבי יעקב לא כל כך התלהב מהעניין,  משום שלדעתו, אם רוצים להטמיע ערכים חינוכיים שבעתיד יצמיחו בוגר שעושה מצוות בצורה עצמאית, יש לחנכו בצורה אמיתית. כשילד מביא מטבע שהוריו נתנו לו כדי שישים בקופת צדקה, לא חש הילד תחושה אמיתית של נתינה, משום שזה לא מכספו שלו. רק  כאשר יפריש  מדמי הכיס שלו לקופת הצדקה – או אז יפנים את המצווה. במילים אחרות, תנאי בסיסי בחינוך לעצמאות הוא שהתהליך יהיה אמיתי וכך יחוש החניך את הדילמות והאחריות שעצמאות מבטאת. 
כולנו תפילה שנצליח בחינוך בנינו ובנותינו לתורה ולמעשים טובים בשמחה ובטוב לבב אכי"ר.