כרע שכב כארי – לפרשת בלק

את אחת הנבואות של בלעם זוכים אנו בדור הגאולה לראות את התגשמותה באופן מדהים. הנבואה היא –

"כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר" (כ"ד, ט').

מה התכוון בלעם בדבריו? אכן במבט ראשוני אפשר לומר, שכוונתו הייתה לכניסה הראשונית לארץ-ישראל, אך למעשה דבריו תקפים גם לימינו, וזה לשון רש"י –

"כרע שכב כארי – כתרגומו, יתיישבו בארצם בכוח וגבורה".

מדרש אגדה טוען, שלא רק שיצליחו להתיישב בארץ, אלא –

"…שיפול כארי על כל העמים אחר שיכבשו את הארץ לא יבואו שאר עמים שיוציאו אותם מארצם".

לדעת המדרש, הדימוי ל'אריה' אינו רק עצם כיבוש הארץ, אלא מבטא גם את עצמת האריה, שאף אחד לא מנסה להוציאו ממקומו, או כפי שאומר 'תרגום יונתן' –

"נחים ושוכנים כארי וכלביא שכאשר ישן מי יקימנו" (כתר יונתן).

או בלשון הריב"ש בספרו 'בכור שור' –

"שהכל יראים להקימו פן יפגע בהם".

ולא רק שהם יפחדו ממנו, אך גם עם-ישראל לא יפחד וירגיש כמו שמרגיש האריה, כפי שמתאר זאת רבינו מיוחס –

"מי יקימנו. מי יוכל להחרידו לקום לפי שאינו ירא משום בריה אף זה כן".

בחז"ל מצאנו הארה נוספת בדימוי לאריה וללביא. הגמרא (ברכות י"ב:) מלמדת אותנו שהייתה מחשבה … –

"…לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור".

ומדוע הייתה מחשבה כזו? הגמרא אומרת הסברים שונים ודוחה אותם, ומגיעה למסקנה, שהטעם הוא בגלל הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".

הגמרא שואלת, איזה טורח ציבור יהיה, אם נאמר רק את החלק הזה של הפסוק? ועל כך עונה הגמרא, שישנה הלכה שלא מביאים חלקי פסוקים שמשה רבנו לא קבע זאת –

"גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו – פסקינן, דלא פסקה משה רבינו – לא פסקינן".

אך עדיין יש לשאול, מה החשיבות בפסוק זה, שאילולא החשש של טורח הציבור היינו מצרפים זאת לקריאת שמע, עד כדי כך?

ועל כך עונה רש"י במקום ואומר, משום שפסוק זה דומה למה שכתוב בקריאת שמע 'ובשכבך ובקומך', וזה לשונו –

"דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא".

רבי חיים בן עטר בפירושו 'אור החיים' על התורה מעצים עוד יותר את כוונת הכתוב לדמות 'אריה' ו'לביא', וזה לשונו –

"פירוש אפילו בזמן שכרע פירוש שאינו חוגר כלי זין ולא עומד למלחמה אלא כורע ויושב לו, ולא זה בלבד אלא אפילו שכב שאינו מרגיש בבאים עליו אף על פי כן אינו חושש כי מי הוא זה שיתקרב אליו להקימו…ואומר וכלביא כפל ההדרגות כנגד ב' כתות שבישראל זו למעלה מזו כמו שכתבנו למעלה שהם הצדיקים והבינונים".

יש לשים לב, שמצאנו כמה פסוקים לפני כן (בפרק כ"ג, פסוק כ"ד) נבואה של בלעם, וגם שם מזכיר את האריה ואת הלביא אך בסדר הפוך – קודם לביא ואחר אריה –

"הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה".

ומסביר רש"י את הדימוי –

"כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין".

למדנו מכאן, שבלעם הרשע הבין שהכוח שיש לעם ישראל הוא כוח הרצון וההתמדה בקיום המצוות –

"לא ישכב – בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים".

הערנו קודם, שהפעם הראשונה שמופיעים הצמד 'לביא' ו'אריה', מופיע הלביא קודם לאריה – ואילו בפעם השניה הסדר הוא הפוך – קודם אריה ואחר כך לביא. ומדוע שונה הסדר בשני המקומות? והרי ברור לנו שכל אות ומילה בתורתנו הקדושה, מיקומה הוא חשוב. ואכן, רבי יעקב בעל הטורים (כ"ד, ט') מנמק זאת וזה לשונו –

"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולמעלה (כג כד) הקדים לביא, כי כן דרך מתחילה יתגבר מעט כלביא ואחר כך יתנשא והולך כמו הארי שהוא מתגבר והולך".

בפעם הראשונה "הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י…" הקדים את הלביא שהוא צעיר ובנם של האריה והלביאה, משום שמדובר בתהליך שאדם לומד להתגבר עד שנעשה כארי. ובפעם השנייה, שבו הארי מקדים את הלביא, אפשר לומר בהתאם שהכוונה לכיבוש וההתבססות בארץ, שהשלב הראשון חייב להיות בעוצמה – כארי, ולאחר מכן אפשר לבסס את הביטחון בארץ ברמה פחותה יותר – כלביא. לדעת בעל הטורים, רומז כאן הכתוב על משהו גדול יותר, בהבדל שבין תקופת משה לתקופת יהושע –

"כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ – וכאן הקדים ארי ללביא, שרמז גם כן שכב כארי בימי משה וכלביא בימי יהושע, שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה א)".

מצאנו בפירושו של רבי משה אלשיך, שנבואה זו היא ארוכת טווח ומתייחסת לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, שלמרות החורבן יש בדימוי לכריעת ולשכיבה של הארי משמעות מעודדת עם תקוה, שאין זו נפילה מוחלטת, אלא בבית שני עם ישראל מחכה שהקב"ה יקים אותנו. ומביא האלשיך על כך משל נפלא וזה לשונו –

"אמר, גם שתראה שיחרבו פעמים, חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. כי ייפול לא יוטל, כי אם כרע בבית ראשון ושכב בבית שני. כי האחד קם מיד אחר שבעים שנה, והשני הארוך מתייחס לשוכב. אינה נפילה נשברת, כי אם האחד הוא כארי הכורע, והשני כלביא החלש מארי. אך הצד השוה שבהם כי גבורת אריה בהם לקום ולהתגבר, כי גם בנפלם גבורתם אתם לקום כגבור. ומה ששוכב בשני אינו שאין כח לקום חלילה, רק עד המתין מי יקימנו. והוא ענין מאמר ספר הזוהר (ח"א דף רלז ע"ב) על פסוק נפלה לא תוסיף קום כו' (עמוס ה ב). למטרונא שסרחה וגרשה המלך מהיכלו, ובשוב אפו שלח אחריה ובאה. שב לימים ושלחה מביתו. אז נשבעה שלא תשוב מאליה עד יקימנה המלך בעצמו. וזהו לא תוסיף קום, כלומר מאליה".

דרך נוספת נפלאה להסבר הדימוי של התורה הוא, שישועתן של ישראל תלויה בישועתו של הקב"ה –

"…או יאמר, במה שידענו מרבותינו ז"ל (ויקרא רבה ט ג) כי ישועתן של ישראל תלויה בישועתו של הקדוש ברוך הוא. והוא, כי שכינה כנסת ישראל בגלות, והיא אשר תקום במהרה בימינו ותקימנו. וידוע כי בחורבן ראשון לא נתייחס גלותה לנפילה עד חרבן שני, שעליו נאמר עליה סוכת דוד הנופלת. כי נתוספה הדרגה על הגלות הראשון. באופן שאם הגלות הראשון היתה כארי הרובץ, בחורבן בית שני היתה כלביא הרובץ".

יש לשים לב לדברי הרש"ר הירש, שתולה את השקט והשלווה והיראה של אומות העולם בניצחון הצבאי של ישראל, כך שיצרו הרתעה לאויבנו, וזה לשונו –

"ואחרי שניצח את האומות ושוכן בקרבו בשלום, הרי כולו אומר כבוד ואין איש מעיז לתקוף אותו".

למדנו במאמרנו משני הפסוקים הללו, שמדמים את עם-ישראל ל'אריה' ול'לביא', שישנם שני גורמים מרכזיים בהגעה לשלום ושלוה בארץ ישראל – האחד הוא ניצחון צבאי המהווה גורם הרתעה לאויבים הקרובים וגם לרחוקים, כפי שמציין הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר', ולדברי הפרשנים האויבים לא יעזו לגעת בעם ישראל והוא ישכב וירבץ כארי עם בטחון מלא. והגורם הנוסף הוא מסירות נפש לתפילה ולתורה, ולהתגבר כארי על הגורמים המפריעים.

על כוחות הנפש הגדולים הללו, התורה וחז"ל מצפים לראות אצל כל אחד מאתנו, ויש לנו מודלים רבים לחיקוי, ונביא הפעם את אחד מהם מגדולי הדורות, רבי יוסף חיים דוד אזולאי, מרן החיד"א.

החיד"א נולד בירושלים לפני כשלוש-מאות שנה ונפטר כבן שמונים-ושתיים ומקום קבורתו בהר המנוחות בירושלים. במהלך חייו שימש כפוסק הלכה, מקובל ושד"ר, וזכה לחבר כמאה ושלושים ספרים (!!).

בן עשרים ושבע היה החיד"א כשיצא בפעם הראשונה מחוץ לארץ ישראל לשליחותו כשד"ר, שלוחא דרבנן. במסירות קודש שאין לתאר מילא את השליחות שהטילו עליו חכמי ירושלים וחברון, כדי לאסוף תרומות לאחזקת היישוב היהודי בארץ ישראל. הואיל ושמו נודע כתלמיד חכם ואישיות מופלאה, לכל המקומות אליהם הגיע ביקשו את קרבתו והתחממו לאורו, אך החיד"א עצמו חש שלא בנוח מההערצה הרבה סביבו. ענוותן ושפל ברך היה, אינו מחזיק טובה לעצמו ולא חפץ שיפארו את שמו,  ובספרו "מעגל טוב", מתאר החיד"א גם בזיונות וייסורים לאין ספור שאפפוהו בנדודיו הרבים, אך איתם הרגיש נח יותר. עם הכבוד – הרבה פחות…

פעם אחת הגיע החיד"א לעיר וורמס, עיר גדולה במובנים גשמיים ורוחניים, ובתוכה ישב אחד מגדולי הדור בפולין בעת ההיא: רבי יעקב יהושע פולק, המפורסם יותר על שם חיבורו על הש"ס – "פני יהושע". ה"פני יהושע" ניהל בעיר ישיבה גדולה ואיכותית של בחורים שלמדו תורה מתוך שקיעות מוחלטת בה. כאשר הגיע החיד"א לעיר, לא שש להראות את כוחו הגדול בתורה, או לחשוף את ידיעותיו. לכן הצטנע תחת כובעו כשד"ר מארץ ישראל.

עד תום איסוף הכספים בעיר, הוזמן השליח מארץ ישראל להתאכסן בביתו של ה"פני יהושע". שבוע שלם היה החיד"א בביתו, כאשר על כך הוא כותב בספרו של הגדולים: "ואני הצעיר [=החיד"א] זכיתי לקבל פני שכינה [=ה"פני יהושע"] איזה [=כמה] ימים ומראהו כמראה מלאך האלוקים, ונתן לי במתנה ספר "פני יהושע" על סדר מועד".

שעות ספורות לאחר שעזב החיד"א את העיר, הגיע לבית מדרשו של ה"פני יהושע" עגלון יהודי. בידו אחז נרתיק ובו טלית ותפילין, ספרי רישום חשבונות ומסמכים שונים שמצא אך אינו יודע למי להשיבם. בחורי הישיבה הביטו בחפצים והבינו מיד ששייכים הם לשד"ר מארץ ישראל ואבדו לו. בעיון בפנקסי החשבונות שלו נדהמו לראות את גודל זהירותו המופלגת בכל פרוטה ופרוטה שהגיעה לידו. אבל מה שריגש אותם היה ספרו של רבם שהיה בין החפצים. לילה אחד בלבד היה הספר, הגדוש בחידושים עמוקים על מסכתות רבות בש"ס, ברשותו של החיד"א. והנה הוא לפניהם מלא בהערות רבות ובהגהות קצרות ועמוקות על כל אחד משולי דפיו… סיפרו זאת לרבם ה"פני יהושע", וזה האחרון הבין שאחד מגאוני א"י הצטנע בביתו ולא סיפר מי הוא. זאת ראה מהגהותיו העמוקות והחשובות.

תיכף ומיד ציוה לשלוח אחריו עגלון מהיר שישיגהו וימסור לו את חפציו, עליהם צירפו הרב ותלמידיו עוד תרומה הגונה לעניי ירושלים, וכרך חדש מכרכי ה"פני יהושע" במקום זה המלא בהערות שנותר ברשותו של הרב להתבסם מתורתו של החיד"א.

שנזכה!

שבת שלום לכל בית הישיבה!