פרשת חוקת – גאווה יהודית

"אני חייב להגיד, שהמחשבה השמרנית אומרת: 'אל תמציא משהו חדש, אם יש כבר פתרון יפה וזמין שמישהו אחר כבר המציא'. ובעיקרון – היהודים כבר המציאו בערך הכל…אז אל תבזבזו את זמנכם. פשוט – שתהיה לכם הענווה. למיטב ידיעתי, אין לי טיפת דם יהודי בגופי, אבל לחלוטין היה זה לכבוד ולעונג לי, אם כך היה".

את הדברים הללו אמר לפני חמש שנים עיתונאי וכתב טלוויזיה בשם רוס קמרון, ששימש כמנחה של תחנת הטלוויזיה 'סקיי ניוז' באוסטרליה. רוס קמרון, שאינו יהודי, המשיך ופנה אל הערבים ואמר: "אני רק רוצה להגיד לעולם הערבי: אצלכם חיים כ-350 מיליון ערבים ב-22 מדינות. אתם מתגאים, הבדואים למשל מתגאים, בהכנסת האורחים שלהם. רציתי להגיד לכם שאני לא חושב שהמדיניות שלכם להתעמת עם היהודים, היא לטובתכם הגדולה".

רוס המשיך: "אני חושב שאם תשבו רגע ותגידו: בסדר. יש לנו את אבן החן הנדירה הזו, של 6.5 מיליון יהודים במדינת ישראל הכוללת 8 מיליון בני אדם. זה אחד מהדברים הטובים ביותר שקורים במזרח התיכון…אז איפה שלא תהיו בעולם, אם יש לכם שכן יהודי, ברכו אותו. כשאתה רואה יהודי הולך ברחוב, אתם צריכים להכיר בצאצא של דוד המלך. ולומר: זהו סיפור ההישרדות הנפלא ביותר שאי פעם נכתב".

האמת הפשוטה הזו, שעם ישראל צריך להיות גאה בעצמו ובשורשיו, עם ישראל עצמו ביטא זאת בשירה ששר, בלי שמשה נטל בה חלק ואירגן אותה –

"אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ(יח) בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה" .

ונשאל – מי הם אותם 'שרים שחפרו את הבאר' ומהי המשמעות של אותה חפירה? ומי הם 'נדיבי העם' ומה פירוש המילה 'במחוקק' וכו'?

רש"י על אתר מפרש  –

"באר חפרוה – זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן 'במשענותם '- במטה".

מאידך גיסא, טוען 'המדרש הגדול', שהכל התחיל לפני כן ומדובר באבות האומה, כלומר שהבאר ניתנה להן בזכות האבות.

וביתר ביאור אומר ה'תרגום יונתן', כפי שמובא ב'כתר יונתן' –

"באר שחפרו אותה אבות עולם אברהם יצחק ויעקב השׂרים שמלפנים חפרו אותה. משה ואהרן סופריהם של ישׂראל משכו אותה במטותיהם ומִמִדבר ניתנה להם למתנה".

דברים נפלאים כתב כאן ה'תרגום יהונתן', שהבאר הזאת נמשכת בשרשרת הדורות החל מהאבות דרך משה ואהרון ועד ימינו אנו.

ומבאר המדרש –

"דבר אחר באר זו תורה, שנאמר מעין גנים באר מים חיים (שה"ש ד, טו), ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א)".

יש במדרש המרחיבים את המעגל של השרים ונדיבי העם – המלכים, אנשי כנסת הגדולה ונביאים אחרונים – ואף מוצאים הסבר באיזה 'מטה' ו'משענת' מדובר כאן, וזה לשון המדרש –

"שרים. אלו משה ושבעים הזקנים. נדיבי העם. כגון דוד ושלמה ודניאל ומרדכי ועזרא הסופר. במחקק. זה משה שחקק כל אותיות התורה באצבע ידו. במשענתם. אלו נביאים שהן מחיין את המתים, כגון אליהו ואלישע ויחזקאל, כענין שנאמר ושמת משענתי על פני הנער (מלכים – ב ד, כט)".

במדרש אגדה אחר טוענים, שמשה ואהרון נכנסו לתמונה לאחר מות מרים ומדובר פה על 'מים' ממש, וזו גם המתנה שקיבלו – להוציא להם מים במקום יובש כמו ערבה. וזה לשון המדרש –

"כרוה נדיבי העם. זה משה ואהרן כשמתה מרים, שנאמר קח את המטה והקהל את (העם) [העדה] וגו' (במדבר כ ח), במחוקק. זה משה, ועל ידי משה היו הדברים שנקרא מחוקק, שנא' כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל"ג כ"א): במשענותם. זה המטה שהי' למשה ולאהרן, ומנין שהי' של אהרן, שנאמר אמור אל אהרן קח מטך (שמות ז' י"ט), ואומר נטה את מטך והך את עפר הארץ (שם ח' י"ב): וממדבר מתנה. מתנה שנתן להם בארץ ערבה ושוחה מקום שהיה צמאון אשר אין להם מים והוציא להם מים מצור החלמיש:"

יש דעה במדרש, שהכוונה למטות של שבטי ישראל, שהיו עומדים בפתח הבאר וכל אחד מושך את המים בדרך ניסית עד ביתו ובעזרת המים האלו היו נוטעים נטיעות.

הריב"ש בספרו 'בכור שור' מבקש שנשים לב, שאין הבאר הזאת באר רגילה, שהרי לא חפרו אותה פועלים או עבדים, כפי שהיה אצל יצחק שאת הבארות חפרו עבדיו, אלא השרים, וזה לשונו –

"באר חפרוה שרים. כלומר אין באר זה כשאר בארות שחופרים אותן עבדים, כדכתיב "ויחפרו עבדי יצחק בנחל", כי זו באר מכובדת היא שחפרוה שרים, כרוה נדיבי העם כלומר משה ואהרן וזקני ישראל".

ומבקש הריב"ש שנשים לב, שלא חפרו אותה כרגיל עם כלי חפירה, אלא בעזרת המטה שבידם, וזה לשונו –

"במחוקק במשענותם כלומר לא חפרוה במרא ופסל כשאר בארות אלא שחקקו בסלע במשענת השררות שבידם, במטה האלהים…וממדבר מתנה, כלומר חשיבות גדול באותה באר, כי ממדבר וממקום צימאון נתנה להם מתנה ושמחו ונתענגו בה, כי ארץ ערבה ושוחה, ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים ולאפיקי גאיות".

נהנים אנו תמיד מניסוחו של הרש"ר הירש לאותה הבחנה שלמדנו לעיל מהריב"ש –

"באר חפרוה. הן זו היא באר שלא נחפרה בכלי מלאכה על ידי בעלי מלאכה, אלא שרים, נדיבי העם – משה וזקני ישראל (ראה פי' שמות יז, ה – ו) – כרוה בחרט הרוחני של מטה המחוקק. היא ניתנה להם מחורב, מהר התורה".

פירוש מקורי העלה המלבי"ם והבדיל בין 'לחפור באר' או 'לכרות באר'. היות והכתוב משתמש בשתי המילים, מפרש המלבי"ם שבתחילה חשבו 'לחפור' וזה לעומק כדי למצוא מים, אבל בסוף בדרך ניסית רק 'כרו' את העפר, שזו שכבה עליונה בלבד, וזה לשונו –

"באר חפרוה. שעור הכתוב באר חפרוה שרים במחוקק, כרוה נדיבי העם במשענותם, כי כבר הבדלתי  שיש הבדל בין חפר ובין כרה, שהחופר הוא החופר בעומק והכורה הוא שכורה מעט ולא בעומק, והם חשבו שיצטרכו לחפור בעומק עד שימצאו מים והעמידו פועלים לחפור בעמקו במחוקק שהוא כלי החפירה החוקקים באדמה בעומק, ועל הפועלים השכירים לזה יעמדו שרי העם שהם יכריחו את החופרים שלא להתעצל במלאכתם ועז"א חפרוה שרים במחוקק, אבל תיכף שהתחילו לחפור התחיל הבאר לנבוע עד שלא היה צריך לא מחוקק לחפור בעומק ולא שרים שישגיחו על הפועלים ולא חפירה בעומק רק כרוה שהיא התחלת החפירה, ולא ע"י פועלים רק נדיבי העם במשענותם, שתיכף בצבצו המים מן העפר שלמעלה והוציאו המים במטה אשר בידם שבו הסירו העפר התחוח שלמעלה ויצאו המים".

לסיום, נדגיש שאחת המשימות החשובות בחינוך בני הנוער הנפלאים שלנו היא 'גאוות יחידה' על הזכות להיות צאצא של אבותינו הקדושים, החל מראשית האומה, האבות והאמהות ועד ימינו.

השבוע אנו חוגגים את מסיבת הסיום של כיתות י"ב והדברים שנכתבו כאן יובאו גם בפני הבוגרים. אני בטוח שבוגרי ישיבתנו היקרים מרגישים גאוות יחידה על היותם שייכים לחבורת קודש, הרואה שאיפה להיות חלק משמעותי ממדינת ישראל ולתרום את חלקם גם להגברת השייכות והזהות עם העבר וההיסטוריה המיוחדת של עמנו ולחברה לשרשרת דורות העתיד. בנוסף לתעודת גמר הלימודים שמקבלים בוגרינו, הם נדרשים ל'תעודה' נוספת…כפי שמבאר הראי"ה זצ"ל –

"כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל־דְּבַר תְּעוּדַת יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, מִיָּד אָנוּ בָּאִים לְהַהַכָּרָה שֶׁל הָעֵדוּת עַל גֵּאוּת ד', שֶׁבָּאָה עַל־יְדֵי כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הַמְבָרֶרֶת בִּמְצִיאוּתָהּ אֶת הַיְסוֹד הָאֱלוֹהִי שֶׁל הַנְהָגַת הָעַמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת, וּמִמֵּילָא שֶׁל כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, – וּמִזֶּה אָנוּ בָּאִים לִידֵי תְּבִיעַת הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂים וּבַחַיִּים הָעִיּוּנִיִּים" (אורות ישראל, ט"ו).

בשולי דברינו חשוב לחדד, שכמובן אין בזכות הזו של היותנו יהודים היתר להתייחס לנכרים בזלזול חלילה, אלא אדרבה חלק מקידוש ה' הוא להתייחס לנוכרי בצורה מכובדת, כפי שמספרת הגמרא על רבי יוחנן בן זכאי (ברכות י"ז.) –

"מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק."

בספר 'רבי יעקב' על רבי יעקב קמינצקי ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארצות הברית (עמ' 327), מסופר שנזירה אחת סיפרה, שכל התושבים ליד המנזר משתדלים לעבור לצד השני ואילו רב ישיש אחד – הרב קמינצקי – הקפיד תמיד לקדם את פניה בחיוך ובברכה ידידותית. ועיין שם סיפורים רבים ביחס שלו לנכרים, וזה לא רק שלא סותר גאווה-יהודית, אלא אדרבה זה קידוש ה' אמיתי. כמובן שאין גם מקום לקריאות גזעניות כלפי נכרים וכפי ששמענו השבוע שנהגו כך כלפי שחקן כדורגל של נבחרת ישראל מהציבור הערבי, שהשתתף בנבחרת וגאה להיות שחקן הנבחרת. לא זו דרכה של תורה.

נזכה בע"ה ללכת עם ראש מורם, להיות בנים לה' אלוקינו ובנים לזרע קודש אברהם יצחק ויעקב, ושרשרת הדורות תמשיך איתנו עד לביאת גואל צדק בב"א.

שבת שלום לכל בית הישיבה!