פירוט המסעות לשם מה – לפרשת מסעי

השבת נסיים אי"ה את ספר 'במדבר' ושם הפרשה החותמת את הספר מדבר בעד עצמו – "מסעי". למעשה, כל ספר 'במדבר' הינו סיפור המסע לארץ ישראל, מסע שהיה אמור להימשך מספר ימים מצומצם ובפועל נמשך ארבעים שנה. פרשתנו חותמת את סיפורו המיוחד של עם ישראל במסע הארוך לארץ המובטחת.

ספק רב, אם דורנו המפונק היה נאלץ לעבור את המסע הארוך והמפרך הזה במדבר, היה מצליח לשרוד אותו. ברור אמנם, שגם דור המדבר שרד אותו בזכות הניסים הגדולים שהיו להם ואעפ"כ אין הדבר פשוט וקל כל עיקר.

שאלת השאלות בפרשתנו מוצגת כבר בתחילתה על ידי רש"י בפסוק הראשון ומנוסחת בקצרה –

"למה נכתבו המסעות הללו?

ניתן לומר, שרש"י שאל את השאלה בעדינות רבה. אם יורשה לי, הייתי מוסיף הסבר לשאלתו – הרי התורה חסה על מילותיה ומכל קוצו של יו"ד אנו דורשים תילי-תילים של הלכות, ואילו כאן, התורה מנדבת 44 פסוקים לספר את המסעות בפרוטרוט, מאין בדיוק נסעו והיכן חנו וכו' . יתרה מזו, נראה לכאורה חסר חשיבות להביא את כל הרשימה, שהרי היה ניתן להסתפק בשניים-שלושה מקומות, או לחילופין, ניתן היה לציין באופן כללי, שבני ישראל נסעו במדבר כך וכך שנים וכך וכך מסעות ותו לא. אריכות זו על שום מה?!

רש"י עונה שתי תשובות חשובות מאוד:

א] פירוט המסעות חשוב, כדי שלא יתקבל הרושם, שהואיל והיו כל-כך הרבה מסעות, אז למעשה הקב"ה כביכול העניש את עם ישראל  פעמיים –  האחת, שהשאיר אותם במדבר למשך תקופה כה ארוכה, ושנית – שהיינו טועים לומר ח"ו, שהקב"ה 'טרטר' אותם באכזריות ללא הפסקות במהלך כל ארבעים השנים. לכך, דאגה התורה לספר לנו בפירוט רב, שבמשך שלושים-ושמונה שנים חוו רק עשרים מסעות, בשנה הראשונה לפני חטא המרגלים נעו ב- י"ד מסעות ועוד שמונה מסעות היו לאחר מיתת אהרון, בשנת הארבעים לצאתם ממצרים. כמובן, שהסבר זה אינו בא להמעיט מהקושי, אך נותן לנו פרופורציות אחרות לתקופת המסעות.

ב] בפירושו השני, אומר רש"י, שסיבת פרוט כל המסעות, כדי ללמדנו ערך מאוד מרכזי וחשוב ביהדות והוא "הכרת הטוב". ורש"י מביא משל: "למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק כדי לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך…". וביאור המשל, שלאבא המלך היה חשוב מאוד לעבור שוב ממקום למקום, כדי לתזכר את בנו, שהדבר לא היה פשוט וכמה מאמצים נדרשו ממנו כאב בזמן המסע לרפואתו,  והאב מצפה, שהבן יבין עד כמה הוא, האבא, השקיע והשתדל עבורו. כך גם כאן רצתה התורה ללמדנו, שבכל מקום שמוזכר נדע, שהיה "סיפור" ורצה הקב"ה שנפתח את רגש 'הכרת הטוב' על כל המהלך הגדול הזה שנקרא המסע לארץ ישראל.

הסבר נפלא מצאנו אצל רבינו בחיי, שבו מסביר שסיבת תיאור המסעות הוא כדי להוציא מלבם של אנשים קטני אמונה שאין במסע זה שום דבר מיוחד בלא השגחה ניסית אלוקית, אלא מסע מדברי רגיל ומקובל. ולכן, מטרת פירוט המסעות ללמדנו, שכל המסע הזה היה כרוך בהשגחה פרטית מיוחדת ומלווה בניסים גלויים ונסתרים, כי מדרך הטבע אי אפשר היה לשרוד. וזה לשונו של רבינו בחיי –

"האדם קרוב שיסתפק [=שיהיה לו ספק] מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמור בנסי המדבר שהם היו עניינים טבעיים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם שיחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם…או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד. וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם, באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו, כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות…ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה…ולא היה שם מים כלל…ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד, כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה…וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בסיפורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור…ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון, איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענן ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן".

ממש באותו כיוון כתב הרמב"ן בשם ה'מורה נבוכים', שפירוט המסעות בא להתמודד עם החשש, שלאחר שיחלוף זמן רב מהאירוע אנשים יפקפקו בדבר      אמיתות האירוע של השהייה במדבר, וזה לשון הרמב"ן –

"והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון…וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו…".

ה'אברבנאל' לוקח אותנו לעתיד ומוצא בסיפור המסעות רמז לעתיד לבוא וזה לשונו –

"אלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם".

הרש"ר הירש כדרכו מעצים את ההבנה, מדוע התורה מצאה לנכון לפרט את המסעות ולדעתו התורה מתארת את המסעות מתוך תודעה היסטורית ולתת רק רמזים היכן הלכו אבותינו, ויותר מכך – לאפשר לדורות הבאים לשחזר ולראות במו עיניהם את המסלול שעשו אבותינו, ומתוך כך יבינו כמה הדבר היה כרוך בניסיונות ובמסירות נפש ממש, וזה לשונו –

"סיבות שונות יכלו להביא לידי כך שהתורה תכלול את הרשימה הזאת של המסעות ומקומות החניה במדבר. שורה שלימה של מאורעות וחוויות היתה קשורה לאותם המסעות ומקומות החניה. היו אלה מאורעות שעברו על המשפחות ועל השבטים, וראוי היה שבני המשפחות והבאים אחריהם יזכרו את מה שאירע לאבותיהם. אולם מאורעות אלה אינם רשומים בתורה הפונה אל כלל האומה, והם מסורים אפוא במסורת שבעל פה. ורשימה זו כללה סימנים ורמזים לזכור על ידם אותה מסורת. זאת ועוד: אפשר שעקבות נדודי אבותינו במדבר נשתמרו במקומות אלה בתקופה הקרובה והרחוקה יותר, וכך ניתנה הזדמנות לבנים ולנכדים לבקר את המקומות האלה, כי שם נתגלה ה' בפלא הנהגתו במדבר, ושם נודע שה' שוכן בארץ. עובדה זו נתגלתה בדברי ימי האבות, והבנים יכלו לשוות אותה לנגדם במקום ההתגלות עצמה. עצם מראה הישימון הזה שאין בו לא לחם ולא מים, והוא גדול עד שגם שיירה חייבת לכלכל את מעשיה בזהירות, ועליה למנות את הימים שתספיק לה הצידה לדרך – והנה עם שלם, הכולל לפחות שנים וחצי מליון נפש, חי שם ארבעים שנה – עצם מראה המקומות האלה במדבר היה בו כדי להעיד על המהות האלוהית של דברי ימי ייסוד ישראל!".

לכאורה אפשר להקשות, האם הקב"ה לא יכול היה להענישם בדרך אחרת חוץ מאשר 'לטרטר' אותם במדבר ארבעים שנה?

לכן אומר המלבי"ם דברים נפלאים, שכל המסעות הללו באו להכין את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל, אחרי מאות שנים של חיים במצרים, עם כל התועבות שראו וחוו. ולענ"ד, זו גם הסיבה שיש פירוט של המסעות כדי שנחוש ונבין את המהלך האלוקי, וזה לשון המלבי"ם –

"כבר ביארתי…שהטעם מה שהניע הקדוש ברוך הוא את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לא"י תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו [=שקעו] מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להיטהר ממנה, כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, וע"כ הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפו צירוף אחר צירוף עד שהטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמ"ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר למען תדעון כי אני ה' אלוקיכם".

המלבי"ם מביא משל נפלא, שמסביר מדוע היה צורך בהכנה כזו ארוכה ומטרטרת, הרי לכאורה היה אפשר לעשות את הניתוק מתרבות מצרים במסע אחד או שנים? – ולכן ממשיל זאת, לאדם שצריך לעבור מקו המשוה הדרומי לצפוני וזה לשונו –

"ונהג ה' עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשווה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצוהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה הענין בעצמו היה הסבה למסעות האלה".

ומדייק המלבי"ם מלשון הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – ולא 'אשר נסעו לארץ ישראל', שהרי בדרך כלל מציינים את יעד הנסיעה ולא את המקום שיצאו ממנו… –

"…שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, ר"ל שהעתיקו א"ע מגלולי מצרים, וז"ש אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ע"י המסעות האלה מארץ מצרים, ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתיחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתיחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לז"א כי המסעות האלה היו עפ"י ה' רופא הנפשות אשר סדר את המסעות האלה ביד משה ואהרן, ועז"א".

לסיום נביא מספר שורות מהמסקנות שמלמד אותנו הרב שטיינמן זצ"ל בספרו 'אילת השחר' –

"התורה מלמדת בזה דהנה אנשים רבים עברו בימי חייהם מסעות רבות, ואם נשאל אותם איזה לימוד הם למדו במסעותיהם בכל מדינה ומדינה, איזה דרך או השקפה הם קיבלו שע"י זה התעלו או הבינו יותר, לא ידעו מה לענות. וכאן לימדונו חז"ל בביאור הכתוב שאדם לא יאמר מה שעבר עבר, אלא אם עבר האדם בכמה מקומות, ובמקומות ההם הוא עמד במצבים שונים, מוטל עליו ללמוד מזה ולהוציא תועלת".

הרב שטיינמן כותב זאת על פי הפירוש השני של רש"י, במשל המלך שחזר עם בנו לאותם מקומות שיצא איתו לדרכו –

"…וחז"ל המשילו את הדבר למלך שמונה מסעותיו את מה שהרגיש בכל מקום, דהיינו שמשתדל לקבל תועלת מכל מסע, וכמו כן כיון שהיו מ"ב מסעות, הרי שבכל מסע הי' ענין מיוחד וצריך לחזור על זה וללמוד מזה. תדע כי כאן חששת את ראשך, ועליך ללמוד מזה לא להגיע שוב למצב כזה של חולשה, שהרי אין כוונת המשל לחשש ראש שבא במקרה ע"י מכה, אלא שהוחלש עד שחשש בראשו, והנמשל שהיו חלשים ברוחניות עד שבאו לידי חטא, וצריך ללמוד מזה להתבונן מה היו הסיבות, ולהוציא מסקנות ליהזהר שלא להגיע שוב לידי כך" [ממליץ לראות בספרו את דבריו הנפלאים גם על הפירוש הראשון ברש"י].

אין יותר מתאים לסיים את ספר במדבר בסיפור המסעות של עם ישראל, לפרט אותם ולדבר בהם, ולטעמי זה מעט מדי לניסיון הגדול והעצום שחוו במסעותיהם, שכל אחד ממסעות אלה היא התמודדות בפני עצמה ובמיוחד חוסר הוודאות מתי יוצאים ומתי נחים.

נתפלל להקב"ה, שהניסיון הקשה שעובר עלינו עתה, של ריב אחים קשה עד כדי סכנת מלחמת אחים יסתיים בקרוב, נמשיך לגלות אחדות עצומה ואהבה לכל יהודי באשר הוא יהודי גם בעתות שלום ונזכה להפוך את ימי 'בין המצרים' לימים של ששון ושמחה, אכי"ר!