תורה מול עבודה – לחג השבועות ופרשת נשא

לצערנו הרב, גלשה החברה הישראלית בחודשים האחרונים ל'מלחמת דת ותרבות', כאשר הציבור החרדי מותקף על ידי מיעוט קטן, שעובר את גבולות הטעם הטוב של ביקורת לגיטימית ופצח במסע פוגעני הגובל לצערנו הרב בנימות אנטישמיות, ואף בציורים עם מוטיבים אנטישמיים, שבהם השתמשו בתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו. והדבר מדאיג מאוד!

מאידך, האם זה פותר את החברה החרדית מלהתייחס לגופו של ענין ולגופה של ביקורת, גם אם נאמרת ממניעים פוליטיים או מקנאה ובורות ושנאה שאין לה הסבר.

כל אדם שאינו נגוע בשנאה ובדעות קדומות, יודע להוקיר את החברה החרדית על איכויותיה הרבות. מדובר על קהילות שלמות, החיות בצמצום ובהסתפקות במועט, ורוב הציבור הוא איכותי, נאמן ובעל חסד, שמשקיע את כל כספו והונו בחינוך הילדים ובלימוד תורה, ממעט בבילויים ורואה בכך אידאל.

כמובן שעלינו לציין אף את ארגוני החסד הרבים בכל התחומים, שמהם נהנים כל אזרחי המדינה – יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים ללא הבדל גזע ומין – והכל במאור פנים. אין היום אדם במדינת ישראל שלא פגש מקרוב את אחד הארגונים, כ'יד-שרה', 'עזר מציון', 'איחוד הצלה', 'עזרה למרפא' ועוד ועוד, כך שהפגיעה בציבור החרדי כולו והצגתו כ'אוכלי חינם' חלילה וכ'פרזיטים' עושה עוול חמור ומעוות את המציאות. כמובן שיש המבקרים את אי שותפותם בצה"ל וכן באי הענקת השכלה כללית שלטענת המבקרים פוגעת בציבור החרדי בפרט ובכלכלה הארצית.

בלי להיכנס לביקורת זו, שגם היא אינה כל כך מדויקת ונכונה, רק נציין שאחוז הנשים החרדיות העובדות גבוה בהרבה מהאוכלוסייה הכללית, זאת מתוך אידאל שהבעל יישב וילמד וכן יש רבים בציבור החרדי שמתגייסים לצבא ולמעלה ממחצית הגברים החרדים עובדים, ולכן הצגתם בצורה קיצונית ממש גובל בעלילה.

לא נכחיש, שיש לנו מחלוקת אידאולוגית כיצד מתייחסים לשיבת ציון בימינו, האם ההשתלבות בעשיה הכללית היא 'בדיעבד' או 'לכתחילה' ומה מקום התורה בישוב ארץ ישראל.

בהשקפתנו הכללית אנו טוענים, שברגע שהגענו לארץ ישראל, משהו צריך להשתנות בצורת החיים שלנו ועל כך אני מבקש להעלות דברים שכתבנו לפני שנים והוא גם אקטואלי לימינו.

ראש ישיבת וולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) בספרו "העמק דבר" מביא בפתיחה לספר 'במדבר' את דעת חז"ל, שהחומש הרביעי נקרא 'חומש הפקודים'. ודבר זה הוא פלא גדול, הרי כל ענין מנין הפקודים בספר במדבר הוא שולי, ואם כן מדוע חז"ל העדיפו לקרוא לחומש על שם אירוע לכאורה צדדי, לעומת עשרות אירועים הרבה יותר מרכזיים ומשמעותיים שיש בספרנו, כגון: חטא המרגלים, פרשת קורח ועדתו ועוד.

עונה הנצי"ב וזה לשונו:

"…משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת…שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים…".

תשובתו של הנצי"ב היא, שלמעשה שני המפקדים מבטאים שתי תקופות בעם ישראל – תקופת המדבר, בה הייתה הנהגת הקב"ה עם ישראל בהנהגה ניסית מעל הטבע, בסיפוק כל צרכיהם במדבר, לחם ובשר מן השמים, מעיין שהיה צמוד אליהם כל תקופת ההליכה במדבר וכן ענני כבוד שליוו אותם. כך ראו כולם את השגחת הקב"ה על עם ישראל באופן הברור ביותר.

המפקד השני מבטא כבר את שלב הכניסה לארץ, בה מתחילה הנהגה אחרת כלפי עם ישראל וזו הנהגה שבדרך הטבע. לא עוד מן ושליו מן השמים.

מתי מתחיל השינוי הזה? טוען הנצי"ב –

"וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח…" (שם).

השינוי באופן הנהגת ה' ניכר מאוד באופן עריכת שני המפקדים. בעוד שבמפקד הראשון – "היה על פי סדר הדגלים…והי' אפרים ראש הדגל וקודם למנשה…", הנצי"ב שם לב, שבכל תיאור השבטים האחרים במפקד נכתב 'החונים', למשל: "דגל מחנה ראובן…והחונים עליו מטה שמעון ..", אך רק אצל אפרים נכתב "דגל מחנה אפרים…ועליו מטה מנשה" ולא מוזכר 'החונים'. מסביר הנצי"ב – "…משונה הלשון כאן, ויש נפקא מינה במשמעות, דהחונים עליו משמע כקטן הנסמך על הגדול, וחנייתו במילוי צרכיו תלוי בדעת מי שגדול ממנו, מה שאין כן משמעות ועליו, להיפך, דעת הגדול על הקטן והוא מנהיגו. והיינו דאף על גב דאפרים היה ראש הדגל היינו משום שהנהגת המדבר היה נסית ובזה גדול כוח אפרים, אבל מכל מקום מה שנדרשו להליכות העולם היה מנשה גדול מאפרים".

ובאמת, בפרשת 'פנחס' טרם כניסתם לארץ, שם מופיע מנשה לפני אפרים – "…משום דכניסתם לארץ היה יותר נוטה להליכות הטבע ובזה מנשה קודם…משום הכי כתיב גם כאן ועליו, דמנשה הנהיגו לאפרים בהליכות העולם" (פרק ב', פסוק כ').

הנצי"ב (בפרשת חוקת) שם לב, שכל השנים שהלכו עם-ישראל במדבר, לא התלוננו על התנאים ורק בשנת הארבעים ממש סמוך לכניסה לארץ התרעמו. מה קרה אז?

"…הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות, והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת, ולמה זה התרעמו עתה?" – ועל כך עונה הנצי"ב – "אבל ראוי לדעת, דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה', ועתה היו עומדים ליכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה', על כן התנהג הקדוש ברוך הוא עמם בשנה זו בדרך הממוצע, וכמו אומנת ילד היונק העומד להיגמל מחלב, כבר איזה משך לפני היגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת, כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע…והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר, אלא כדי להרגילם לחיים טבעיים…משום הכי המן לא נפסק שהרי אי אפשר לחיות בלי מאכל אף לגדולי הדור" (פרק כ', פסוק ה').

אם כן, איזו הנהגה עדיפה? מהו האידאל האלוקי? האם ההנהגה הניסית היא ההנהגה האידאלית ואילו הנהגה טבעית זו ירידה בדרגת ההשגחה האלוקית?

לכאורה מתוך דברי המדרש כפי שהבין אותו הנצי"ב, אכן הנהגת הניסית במדבר עדיפה:

" אמר ר' סימון חמש פעמים כתיב 'אור' כנגד ספרי תורתו, ויאמר אלקים יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא עולמו…ויבדל אלקים בין האור כנגד ספר וידבר [=במדבר] שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ".

על המדרש הזה אומר הנצי"ב –

"דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. משא"כ בהליכות באי הארץ הי' ההשגחה מכוסה. ורק המביט בעין יפה הי' מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה. או רק לפרקים הי' נרגש ההשגחה לעין כל. כמו אור הברק המאיר חשכת לילה".

הגדרת ההשגחה האלוקית בארץ ישראל כחושך, יכולה להטעות ולהיות מובנת כדבר לא רצוי, אבל יתכן לעניות דעתי להבין את דברי המדרש ואולי זו כוונתו של הנצי"ב – שחושך הוא סוג של הנהגה נסתרת, אך היא ההנהגה האידאלית, שהרי הכניסה לארץ ישראל היא הייתה היעד ולא יתכן שהקב"ה יביאם למקום שהוא לכתחילה הנהגה נמוכה יותר, אלא אדרבה זה האידאל של התורה, שנחיה חיים טבעיים על פי התורה וכל הנהגת הקב"ה תהיה על דרך הטבע.

מצאנו דברים אלו מפורשים אצל רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' (שמות פרק י"ג, פסוק ח') על הפסוק "בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם" ומפרש רש"י "בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו".

על זה אומר ה'משך חכמה':

"אף כי נצטוו ישראל תיכף בפסח ומצה, אין זה עיקר התכלית אשר ישמרו את מצוות השם יתברך בעוד המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן, ואוכלים מן ושותים מי באר. רק כאשר יבואו אל הארץ, ו"בחודש הזה", עת הקציר, תשמור את החג הזה, אז תראה כי כדאי היו הנסים והנפלאות אשר עשיתי בעת הוציאי אותך ממצרים. וזה, "בעבור זה" – שאתה עמל וזורע וקוצר ושומר מצות ה' – "עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

דברים מפורשים ונחרצים אומר רבי מאיר שמחה, שמטרת התורה היא לחיות חיים טבעיים אבל על פי התורה. עלינו לזרוע, לחרוש, להקים תעשיית הייטק, משטרה יהודית, צבא, בתי חולים ועוד. רבי מאיר שמחה מביא על זה משל – "על דרך צחות יש לפרש: לאחד שהשיא בתו לעלם בעדי עדיים, בדירה נאה וכל מחסורו עליו. ושמחה אשתו – אם הבת – כי בתה מצאה מנוחה בית אישה. ויאמר לה בעלה, לא כן, כי מה יעשה הבן עתה שיחטא לאשתו?! אימתי אני רואה כי עמלי היה לתועלת ובתי מצאה אוהב נאמן, כי ידאג לפרנסתה ובנפשו יביא לחמה, אז אבין כי כדאי היה עמלי עליו".

בפרשת נשא שנקרא אי"ה לאחר חג השבועות, אנו מוצאים שברכת כוהנים אכן מכוונת למצב הטבעי שבו יהיה שרוי עמנו בארצו ולכן בתחילה יש ברכה כללית – "יברכך ה' ", שזו ברכה שכוללת את הכל, כל אחד לפי תפקידו.

מסביר בעל 'העמק דבר':

"נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך…הברכה תהא לפי הברכה שנתברך עד כה, לעוסק בתורה בלימודו, ולעוסק במסחור בסחורתו, כך נכלל בזו הברכה הכללית יברכך ה' תוספת לכל אדם במה שיש לו…"וישמרך" – דכל ברכה בעי שמירה שלא יהפכו לרועץ ח"ו. בעל תורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה, וכמשמעו שלא ישכח, בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו כמו בקרח ונבות היזרעאלי וכדומה, וכמשמעו שמירה כל ענין הטעון ברכה, נדרש לשמירה מן הגורם לצער" (במדבר ו', כ"ד).

וידועים דברי החת"ם סופר, על חשיבות עבודת האדמה בארץ ישראל –

"…אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה 'ואספת דגנך' " (חידושים, סוכה ל"ו.)

והנה, כשנקרא את מגילת רות, נקרא שוב על גדול הדור, בועז, שהיה גם שופט. ומה גדול הדור עושה בלילה?? – "…הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה" (רות פרק ג', פסוק ב'). אין לגדול הדור מה לעשות??

אלא, עונה החת"ם סופר, שאכן גדול הדור רצה לעסוק בעבודת אדמת ארץ ישראל, שזו מצווה בפני עצמה. ומסיים החת"ם סופר במשפט  שהדהים את העולם היהודי –

"וכאילו תאמר, לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה, הכי נמי [כך גם כן] לא יאמר, לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם ישוב הארץ הכל בכלל מצווה".

חג השבועות נמצא כבר בפתח ואנו רואים שילוב יוצא מן הכלל, שמצד אחד בתפילה אנו מדגישים את היותו חג מתן תורה, אולם בתורה אנו מוצאים ששמו של החג ומצוותו העיקרית זו 'מצוות הביכורים', שמסכת שלמה נכתבה אודות מצווה זו.

לפי דברינו, אין הדבר במקרה שדווקא ביום מתן תורה יש מצוות הבאת ביכורים – לומר לנו כי עבודת האדמה בארץ-ישראל יש בה קדושה. כל המצוות התלויות בארץ קשורות לאדמת ארץ-ישראל, לכן ההשגחה האלוקית הטבעית בארץ-ישראל היא האידאל המושלם ולזה משה התאווה להיכנס לארץ, כפי שאומרת הגמרא (סוטה דף יד.):

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".

וכבר מצאנו במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ט"ז):

"וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י".

ומצאנו את הסברו הנפלא של ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" במדבר פרשת מסעי "…ואף העוסקים בעבודת הקרקע גם כן זוכים בשבת לסחור מסחר תורה שבעל פה ובימי העבודה זוכים ללבושי מצוות ומעשים טובים התלויים בעבודת קרקע…".

חסידים מספרים כי פעם אחת בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה-עשר בשבט, ביקש ר' מנחם מנדל מקוצק מתלמידו, ר' יצחק מאיר…לדרוש [לפרש] מענייני דיומא [ט"ו בשבט]. פתח ר' יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן. שאל ותירץ, הקשה ופירק. אמר לו ר' מנחם מנדל: לוּ היינו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו.

תורת ארץ ישראל היא תורה, המשתלבת עם מציאות החיים הטבעיים ונותן את הכיוון ואת המנגינה לחיים המעשיים. אין זו תורה המנותקת מחיי המעשה, כפי שהיה בגלות או במדבר, אלא תורה חיה ונושמת שיש לה מה לומר בכל שטחי החיים – "בכל דרכך דעהו" – בכל אורחות החיים יש לתורה מה לומר לנו.

התורה היא נצחית, כי האדם ושאיפותיו לא השתנו במשך אלפי שנה. מה שהשתנה הם החפצים והכלים, שהם היום יותר משוכללים אך מאידך גם מאתגרים ומסוכנים יותר, כגון כלי נשק, אינטרנט ותקשורת ועוד. התורה שעוסקת בנפש האדם היא המענה לכל המציאות האופפת את האדם ולכן התורה בארץ ישראל היא הנקראת "וזהב הארץ".

נרגיש את השליחות הגדולה ללמוד את התורה הגדולה בארץ ישראל בחג מתן תורה – חג הביכורים הבא עלינו לטובה ולברכה.

חג שמח לכל בית הישיבה!