ה'מה' וה'איך' בקיום המצוות – לפרשת פנחס

פרשת פנחס מסתיימת בפסוק אחד שונה בתכלית מכל מה שאנו מכירים עד כה, ויותר מכך, נראה שזה הפסוק היחידי בכל התורה שכתוב בסגנון זה. כוונתי לפסוק האחרון בפרק ל', פסוק א' –

"וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה".

הקושי בפסוק זה בולט מאוד – וכי יעלה על דעתנו שמשה לא יעביר לעם ישראל את כל מה שהקב"ה ציווה אותו?

אמנם, רש"י עצמו לא כתב את השאלה, אך בעל ה'שפתי חכמים', הרב שבתי משורר בַּס, שיום הזיכרון לפטירתו יחול בשבוע הבא, כ"ב בתמוז (נפטר בשנת ה'תע"ח, 1718) העלה את התמיהה בפסוק, שלדעתו עמדה בפני רש"י.

מה הייתה השאלה? נראה בלשונו של בעל 'שפתי חכמים' –

"קשה לי פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא !!! ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל?".

לדעתו, רש"י בדבריו עונה על שאלות אלו בכך שהפסוק הזה נכתב כהקדמה לפרשת נדרים שמופיעה בתחילת הפרשה הבאה, והפסוק אצלנו הוא פסוק א' של פרק ל' – לומר שפרשת נדרים הם דיבורו של משה. וזה לשון רש"י –

"להפסיק העניין… לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו".

הרמב"ן, לאחר שמביא את פירושו של רש"י, כותב שלש מילים לא כל כך שגרתיות לגבי יחסו לפירושי רש"י – "ולא הבינותי זה" – שהרי לשון כזו נמצאת בעוד מקומות בתורה, והרמב"ן מביא מספר דוגמאות –

"שכך נאמר – וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" (ויקרא כא כד) בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות (שם כג מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

ולכן, לדעת הרמב"ן הסיבה שהתורה מציינת שמשה מצווה את בני ישראל, משום שעוסקים בפרשה זו בתורת הקורבנות והיינו מצפים שפרשה זו תהיה מכוונת מטרה לאהרון ובניו, כמו שמצינו בספר ויקרא. ברם, פרשת 'קרבנות המועדים' מיועדת לכלל ישראל, משום שמצוות אלו נאמרו שקיומם יהיה לאחר כניסתם לארץ וזה שייך לכלל ישראל, וזה לשון הרמב"ן –

"…אבל כפי פשוטו, בא הכתוב לומר כי אף על פי שהפרשה הזו בתורת הקרבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדיו ככל אשר צוה ה' את משה – בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין ובנדרים ונדבות, כי כן נאמר לו (לעיל כח ב) צו את בני ישראל. והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ, והיא אזהרה לישראל כלם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות".

ועוד מוסיף הרמב"ן, שסגנון זה מצאנו גם ב'תורת כהנים' בפרשת המועדות, ואין סגנון זה חריג בתורה כפי שחשבנו  וזה לשונו בהמשך –

"…כי עיקר המצווה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת העבודה. והפרשה הזו שוה עם פרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג), שם נאמר בתחלה דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, ובכאן ככה בתחלה צו את בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'. ולא הזכיר "מועדי ה'", בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי ה', כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים".

הסבר שונה לחלוטין אומר 'המדרש הגדול', ולדעתו הפסוק האחרון בפרשתנו הוא אכן אמירה בפני עצמה, שבאה לומר לעם-ישראל, שיהיו עוסקים שלושים יום לפני החג בהלכות החג, וזה לשון המדרש –

"ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה. מלמד שציוה משה את ישראל שיהו עוסקין בהלכות החג בחג, ובהלכות הפסח בפסח, ובהלכות עצרת בעצרת, ושיהו זהירין בקרבנותיהן, שהקרבנות הן מביאין לידי זכרון ולידי ישועה, וכן הוא אומר כי רוצה ה' בעמו יפאר ענווים בישועה (תהלים קמט, ד)".

חשיבות גדולה יש בפירושו של הרש"ר הירש, וכדרכו נותן הסבר נפלא מדוע הפסוק האחרון נכתב בסגנון שונה, או כלשונו –

"אם אין אנחנו טועים, הרי לשון הכתוב הזה הוא יחידאי. התורה מספרת במקומות שונים שמשה מסר לעם מצוה מיוחדת שנאמרה לו, אך בשום מקום אין דבר זה מנוסח בלשון "ויאמר וגו' ככל וגו'…".

ההסבר של הרב הירש הוא כפי שנראה להלן , שלמעשה בפרשת פנחס מסתיימות עיקר מצוות התורה ולאחריה דיני נדרים שהם כללים שהאדם מקבל על עצמו ולכן התורה קוטעת בין מצוות התורה שהקב"ה ציווה לבין נדרים שאדם קיבל על עצמו ויש להם חשיבות עצומה בקביעת הבסיס לתקנות ומנהגי הקהילות, וזה לשונו –

"פרשת קרבנות המועדים מסיימת את עיקר מצוות התורה. לאחריה באה רק פרשת נדרים, אך פרשה זו דנה בנדרים שאדם מקבל על עצמו מרצונו, והיא מייפה ומגבילה את כוחו להעמיד לעצמו מצוות שלא נקבעו בידי ה' אלא בידי האדם. עקרונות הפרק הזה הם גם הבסיס לתקנות ומנהגים של הקהילות, והללו באים להסדיר ולהבטיח את קיום מצוות ה' על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקום ומקום. משום כך נראה לנו שהפסוק ויאמר משה אל – בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה הוא משפט מסכם הסוקר את כל מצוות התורה".

לסיום, נביא את פירושו של רבנו מיוחס. מצאנו משפט קצר להסבר פסוקנו שיש בו אמירה מאוד חשובה, ולפני שנביא את דבריו נספר בכמה מילים על פרשן זה שנחשב קדמון ולא ידוע עליו הרבה. מתוך רמזים בפירושו נראה, שהוא חי ביוון, ויש המקדימים את תקופת חייו למאה הי"ב ויש מאחרים אותה עד למאה הט"ו. המחבר המאוחר ביותר שהוא מזכיר הוא ר"א אבן עזרא, והמפרש הראשון שמזכיר אותו הוא רבי אליהו מזרחי מקושטא שנפטר בשנת רפ"ו (1526). נותר ממנו כתב יד יחיד עם פירושיו על התורה, בפירושיו הוא משלב פשט ודרש וענייני לשון.

על פסוקנו כותב רבנו מיוחס –

"ויאמר משה. מלמד שפירש לישראל כל דבר ודבר כפי מה שקיבל".

לדעתו, פסוק זה החותם בעצם את עיקר המצוות בא לומר, שמשה רבנו לא העביר את התורה כמו שהיא, אלא דאג לפרש ולבאר לעם ישראל את פרטי המצוות ודקדוקיהן.

דומה, שרש"ר הירש בהמשך דבריו שאב את רעיונו מהמשפט הקצר של רבנו מיוחס שחי הרבה לפניו, אם כי לא ידוע האם הכיר את כתביו. בכל אופן, רש"ר הירש מרחיב את העיקרון, שפסוק זה בא לומר שמשה רבנו דאג ללמד ולהסביר כל מצוה ומצוה באופן יסודי ומפורט, וזה לשונו –

"אופייני הדבר שנאמר כאן "ויאמר", שמשמעו בדרך כלל: הוא פירש דבר שעיקרו כבר נודע. ובייחוד אופייני שנאמר כאן "ככל"; לשון זה מורה שלא מסר להם רק את מאמר המצווה גרידא, אלא הוא מסר להם גם את ה"איך", הוא פירש להם את האופנים השונים כיצד להבין את המאמר. משום כך אין ביטוי זה מצוי עוד אלא בסיפור על קיום מצוה כגון: "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את – משה כן עשו" (לעיל א, נד ועוד במקומות רבים). ביטוי זה מורה שלא קיימו את המצוה רק בדרך כלל, אלא קיימו אותה בכל פרטיה ודקדוקיה – באופן שהיא ראויה להתקיים בו. נמצא זה פירושו המילולי של הפסוק: משה פירש לבני ישראל את ה"איך" של כל אשר צוה ה' את משה. ולמדנו מכאן בסוף כל מתן המצוות שעד כה: לא נמסרו לעם רק פסוקי התורה שבכתב המנסחים את המצוה בקיצור לשון, אלא משה פירש להם כל מצוה על כל האופנים השונים של תוכנה".

ידוע מה שמסופר על אדם אחד ששלח לרב הודעת מייל, ובה שאל למה צריך להקפיד כל כך על כל פרטי המצוות, הרי לכאורה העיקר הכוונה. לאחר שחלף זמן רב ולא קיבל תשובה, ניגש אל הרב ושאל מדוע אינו עונה לו. השיב הרב: "דווקא שלחתי לך הודעה עם תשובה, אבל במקום לכתוב moshegross@gmail.com, כתבתי moshegross@gmailcom . הרי מה זה כל כך משנה אם מוסיפים נקודה כזו קטנה או לא? העיקר הכוונה!"…

ההקפדה על כל פרט יכולה להיות קריטית וחיונית. שאלו מתכנת מחשבים למה יכולה לגרום שגיאה של ספרה אחת בשורת קוד, שאלו רופא מה יכול לקרות אם נותנים לחולה כמה מיליגרמים עודפים של תרופה מסוימת, או שאלו מהנדס של נאס"א מה יקרה לחללית שבנו אותה "בערך" לפי ההוראות. אם משק כנפיו של פרפר ברגע מסוים ובמקום מסוים יכול לחולל סערה, אפשר רק לדמיין מה יכולות לחולל מצוות כאשר הן נעשות בצורת המדויקת, לפי הוראות ההלכה.

אם כן, למדנו גם מפסוק קצר זה על גדולתו של משה רבנו, שלא הסתפק בללמד את ה'מה לעשות' ולהישאר ב'כותרות' – אלא גם ובעיקר 'איך לעשות' ולהגיע לפרטים הקטנים בקיום המצוות!

שבת שלום לכל בית הישיבה!