מסופר על שניים שבאו לדין תורה אצל רבי יוסף באב"ד [=ר"ת: בןאב בית דין – בנו של רב ששימש אב"ד, חי בגליציה בשנים 1800-1874, מחבר הספר החשוב 'מנחת חינוך']. שני האנשים הללו היו תושבי עיירה, שם שימש הרב באב"ד קודם לכן כרבה של המקום. שניהם הזכירו לו, שבהיותו רבם בעבר, רכשו לו כבוד רב והיו מידידיו הקרובים ואף כשהתגלע בתוך הקהילה סכסוך מורכב ובעייתי "כנהוג", הם היו לצדו של הרב ועתה באו אליו לדין תורה. כששמע זאת בעל ה'מנחת חינוך', הודיע להם חד-משמעית שאינו מתכוון לדון בתיק הזה ולתדהמתם אמר להם, שהרי כך גם נהגו בנות צלפחד. השניים לא הבינו את כוונתו ומה הקשר לבנות צלפחד, או-אז אמר להם רבי יוסף: "בנות צלפחד, כשבאו לבקש נחלה בארץ, הזכירו למשה רבנו שאביהם לא היה בעדת קורח ולא עם המרגלים, במילים אחרות הוא היה מנאמני משה. משה רבנו חש שבמילים אלו יש כמין שוחד ולכן הביא את בקשתם לדיון לפני הקב"ה".

נקרא את הפסוקים:

"ותִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵ֗דָה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְקֹוָ֖ק בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֥וּ לֽוֹ: לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אחֵ֥י אָבִֽינוּ: וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן…".

אחד-עשר פסוקים מקדישה התורה להלכה בודדת של דיני 'ירושת הבת' ובמקום לסכם זאת בפסוק אחד, מביאה לנו התורה הלכה זו באריכות רבה, באמצעות סיפורן של חמש אחיות, העומדות מול מנהיגי הדור והאומה ומביעות את דעתן באומץ ועל ידי כך נולדה ההלכה הזו.

לשם מה נקטה התורה דרך זו? ומה חשוב כל כך ללמד הלכה זו דרך סיפור האירוע?  

בסיפור שפתחנו את מאמרנו ישנה נקודה חשובה, אך אין ספק שאיננה עיקרית וחז"ל אף מצאו סיבה שונה לחלוטין להעברת שאלתם לפני משה, זאת כמין עונש למשה רבנו אשר התבטא במילים "כל הדבר הקשה יביאון אלי" וכדברי הספרי על ספר דברים –

"…'הדבר אשר יקשה מכם', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אתה דן דין קשה, חייך שאני מודיעך, שאי אתה דן דין קשה אני מביא עליך דין שתלמיד תלמידך יכול לשמעו ואתה אי אתה יכול לשמעו. ואיזה זה? זה דינן של בנות צלפחד, וכן הוא אומר [במדבר כז ה] 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'…" (דברים פיסקא י"ז).

אין ספק, שהתורה רצתה שנלמד מעניין זה מספר דברים נוספים וחשובים על מעמדן של נשות ישראל, על כוחן והשפעתן ומכאן יש לתת מקום של כבוד לבנות ישראל בכל הדורות.

לצערנו השיח הציבורי השטחי כיום לגבי מה שנקרא 'הדרת נשים' ביהדות לוקה בבורות ובחוסר הבנה עמוקה לתפקידה וכוחה של האישה במשפחה היהודית. אין בכוונת מאמר זה לדון בכל הנושא הרחב הזה, אלא רק במה שקשור לפרשתנו ואידך זיל גמור.

וזאת לדעת, שחז"ל העריכו מאוד את אומץ ליבן של חמשת בנות צלפחד ללכת 'נגד הזרם' ונגד האווירה הקשה שהייתה במדבר. דרישתן התקיפה לקבל נחלה בארץ ישראל הייתה כנגד כל האווירה ששרה אז. הן הלכו נגד הזרם שקרא לחזור למצרים. נקרא את הדברים מתוך המדרש:

"…כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולו, נח עמד בדור המבול זכה ליטול שכר כולו. אברהם עמד בדור הפלגה זכה ליטול שכר כולו. לוט עמד בדור סדום זכה ליטול שכר כולו. אלו [בנות צלפחד] עמדו בדור המדבר זכו ליטול שכר כולו וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה? – בשעה שאמרו ישראל למשה 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) אמר להן משה: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ? אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ…" (ספרי זוטא פרק כ"ז פסוק א').

אין כאן ענין כלכלי גרידא או רצון לשוויון סתמי, אלא הייתה כאן אמירה ברורה וחדה של אהבת הארץ, כפשוטה. יש כאן אומץ של נשים, המאמינות והולכות נגד האווירה האנטי ארץ-ישראלית ששררה אצל חלקים גדולים בעם.

מנין שאבו בנות צלפחד עוז ותעצומות נפש לעמוד מול כל המיינסטרים הגברי שזעק מול משה שנמאס לו מהמסע לארץ ישראל? מנין הייתה לחמשת בנות צלפחד היכולת להתעלם ממצוקות ההווה ולדבר על העתיד? ניתן להסביר ולומר, שהן היו בנות מאוד חכמות ומאוד מתוחכמות, כפי שחז"ל אמרו במדרש:

"חכמניות היו, צדקניות היו, דרשניות היו. חכמניות היו, שלא דברו אלא לשעת הצורך. צדקניות היו, שלא נישאו אלא להגון להם. דרשניות היו, שהיו אומרות למה יגרע שם אבינו".

חכמתן באה לידי ביטוי כאשר בחרו לדבר לפני משה ובית דינו בעיתוי הנכון, בזמן שעסקו בדיני ייבום. הן נחשבו כצדיקות, משום שהמתינו ולא התחתנו יחסית אלא רק בגיל מאוחר, מתוך שיקול קר ומחושב שיבטיח להן את נחלת אביהם. כל  זה עדיין לא מסביר את הליכתן נגד הציבור שרצה לסגת מהמדבר ולא רצה לעלות לארץ.

רש"י בשם חז"ל מגלה לנו, שזה קרה בעקבות החינוך שקיבלו מבית אבא ומבית סבא. רש"י למד זאת מכך, שהתורה מספרת לנו את כל הייחוס המשפחתי שלהן עד הסבא רבה רבה – יוסף, שלכאורה נראה כלא רלוונטי לסיפור עצמו – "ותִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף"  –  מלמדנו רש"י: "למה נאמר? והלא כבר נאמר 'בן מנשה'? – אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) 'והעליתם את עצמותי וגו' ', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) 'תנה לנו אחוזה', וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק.." (רש"י כ"ז, א').

התורה איננה מזכירה את יחסו של האדם רק בשביל האינפורמציה, אלא יש לזה כללים – פעמים לשבח ופעמים לגנאי.

אהבת הארץ של יוסף הושרשה במשפחה והועברה מדור לדור עד בנותיו של צלפחד.

לעניות דעתי, הספור כאן גדול יותר. אין כאן רק מדד לאהבת הארץ, לאומץ נשי לבוא בתביעה למנהיגים, או לימוד על חכמתם וצדקותם של בנות צלפחד, אלא יש כאן המשך של הצדעת התורה לבנות ישראל, שהובילו את הראיה הגדולה של היציאה ממצרים. אלה אותן נשים שעליהן חז"ל אמרו, שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכותן אנו עתידים להיגאל. היכולת של הנשים להתמודד עם קשיים זמניים והיכולת לשדר אופטימיות וחתירה למטרה, היא דבר מיוחד שאותו התורה רצתה שנספר ונלמד. הנרטיב הנשי הוא אי-נפילה כאשר יש קושי והוא המסר המרכזי של הסיפור. ידועה האמרה העממית, שאם היה מוטל על הגברים ללדת, אז לא היו ילדים בעולם….הסבל של ההריון והלידה הוא תהליך שהנשים מתמודדות בו בגבורה.

בנות צלפחד המוגדרות על ידי חז"ל כחכמות וצדיקות, לא באו לידי ביטוי רק באירוע הפרטי הזה של בקשת נחלה, אלא הוא ביטוי לאישיות הגדולה שהייתה טמונה בכל אחת ואחת מהן ובכל אחת מנשות ישראל שבאותה תקופה.

דברים אלו מתכתבים יפה עם מה שכתבנו לפני מספר שנים בקשר למקומם של הנשים בחג הפסח [עיין מאמרנו שם בכותרת 'האדרת נשים בפסח']. בפעם הראשונה בתורה, שמופיעה בריאת האדם נאמר: "ויִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה ברא אֹתָם" (בראשית פרק א'). הרב שמשון רפאל הירש בספרו "האישה היהודית" טוען, שהשוני בין יחיד לרבים בכתוב מעיד על שוויוניות מוחלטת בין האיש והאישה, ששניהם נבראו בצלם אלוקים. זכות הנשים במצרים החלה עם הגזרה שנגזרה על המיילדות העבריות להרוג את הזכרים, אך כידוע לא שעו המיילדות ל'פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס עליה' ונהגו באומץ-לב להתנגד למלך ולהחיות את הילדים. לא רק שלא פגעו בהם בזמן הלידה, אלא חז"ל מוסיפים [ורש"י מביא זאת על אתר], שדאגו להם גם לאחר לידתם וסיפקו להם מים ומזון כמאמר הכתוב: "ותחיינה את הילדים".

ידועים דברי חז"ל:

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה…" (מסכת סוטה דף י"א.).

בזמן גלות מצרים, הייאוש קנה לו שביתה אצל הגברים כתוצאה מהגזירות הקשות וההשפלה הנוראה שחשו בהיותם עבדים גרמה להם לחוסר מוטיבציה להוליד דור נוסף לעבדות ולשעבוד. המצב היה מדורדר עד כדי כך שהייאוש כרסם אצל גדולי ישראל ומשם חלחל למטה. וכך ממשיכה הגמרא לספר על עמרם גדול הדור, שגירש את אשתו כדי להימנע מלהביא צאצאים לעולם. במציאות זו, היו אלו הנשים, אשר אזרו כוחות נפש ודאגו לכך שבעליהן ישנו את דעתם וירגישו בעלי ערך ולמרות היותם מושפלים ומדוכאים על ידי המצרים, הם זכו להערכה רבה אצל נשותיהם.

גדולת הנשים במצרים באה לידי ביטוי, לא רק בשפרה ופועה המנהיגות, ולא רק עם מרים בת עמרם שאמרה לאביה 'פרעה גזר על הבנים ואילו אתה גוזר גם על הבנות והלך והחזיר את אשתו' ובכך שימש דוגמא לכל המשפחות האחרות,  אלא מצאנו גבורת נשים בודדות לכל אורך ההיסטוריה – אסתר בחג הפורים, חנה ויהודית בחג החנוכה ועוד, אךהמיוחד בחג הפסח הוא, שאומץ הלב והראייה לטווח ארוך אפיינו את כלל בנות ישראל.

אנו מבטאים את הערכתנו לגבורת הנשים ולאומץ רוחם בין השאר באכילת החרוסת העשויה כטיט , כאשר בטעימה אחת אנו מתחברים גם לעבודה הקשה בחומר ולבנים ובאותה טעימה של התפוח שבחרוסת [תחת התפוח עוררתיך] המזכיר לנו את  הרוח הגדולה והאופטימיות של נשות ישראל.

מדרש בלתי ידוע בספר "קב ישר" (פרק פ"ב) מונה את ארבע הסיבות לגאולת ישראל במצרים ובין השאר אומר, שלעתיד לבוא הגאולה האחרונה תהיה כראשונה, שגם אז יתכן שאם יהיה קושי בתהליך הגאולה, יהיו אלו הנשים אשר יובילו למימוש הרצון האלוקי והם אשר יצילו את עם ישראל – בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכות נשים צדקניות נגאל .

חמש בנות צלפחד, שחז"ל מעידים עליהן שהיו שוות בגדולתן, מבטאות בצורה מוחשית את הביטחון והאמונה בירושת הארץ למרות כל אווירת הנכאים ששדרו הגברים. נשות ישראל לא היו שותפות לחטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה ולא היו שותפות לחטא העגל שהיה תוצאה של חוסר סבלנות לחכות למשה  והן אשר הובילו את עם ישראל לרשת את הארץ.

המדרש שוזר את כל האירועים, בהם באה לידי ביטוי עוצמת האמונה של הנשים שהיו בדור יציאת מצרים –

"ותקרבנה בנות צלפחד – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין. שכך אתה מוצא: שאמר להם אהרן "פרקו נזמי הזהב" ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" , והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישובו "וילנו עליו [את] כל העדה" …אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין, 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש', -ולא אשה, על מה שלא רצו להיכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, …שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים (אוצר המדרשים, עמ' תעד, ד"ה 'מבן שלשים').

נסיים בתיאור הנהגה מופלא, המבטא את יחסם של גדולי ישראל לנשות ישראל. מסופר על האדמו"ר רבי אהרון רוקח מבעלז זצ"ל, שהנהיג בשולחן הסדר, שאשתו הרבנית תגביה את הקערה ולא האדמו"ר עצמו, למרות שתפקיד זה שמור לעורך הסדר. והסביר, שרצה לתת בליל הסדר ביטוי מוחשי למאמר חז"ל: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים".

בברכת שבת שלום ומבורכת

לכל האימהות של תלמידינו, לנשות הרמי"ם, למורות ולכל בית הישיבה!