גירסא להדפסה

השבוע התקיימה בישיבתנו מסיבת הסיום המרגשת של כתות י"ב. האירוע התקיים 'ברוב עם הדרת מלך', בסעודת-מצווה חגיגית, בה סיימו שני בוגרים מסכתות בבית המדרש שהיה מלא מפה לפה בכארבע-מאות אורחים – הורים, סבים וסבתות וכמובן בוגרי מחזור מ"ד. רווינו נחת, כאשר רוב בוגרי המחזור סיפרו על המשך דרכם במסלולים תורניים – כתה י"ג שב'מכון לב', ישיבות הסדר או ישיבות גבוהות ברוח הציונות הדתית ומיעוטם למכינות קדם-צבאיות ולצבא ההגנה לישראל.

בדברים שנשאתי בפני הבוגרים ומשפחותיהם, הבאתי את דברי התוספות דיבור-המתחיל "כל מצווה התלויה בארץ" (קידושין ל"ו:), מתוך המסכת שנלמדה השנה בישיבה. שואלים בעלי התוספות לגבי דין 'עורלה', אם אדם מבריך את הענף ותוך שנה-שנתיים צומח עץ חדש, הרי חייבים בעורלה, ואם כן איך אנו אוכלים פירות מהכרמים שעובדי כוכבים מבריכין אותן? וגם אם אין יודעים, הרי שיש ללכת אחרי הרוב ולאסור?

נראה את השאלה בלשונו של תוס' –

"וקשה דהא אמרינן במסכת [ר"ה (דף ט:) לענין] ערלה, אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה, ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הווה לנו לילך אחר הרוב".

ועונה תוס' בשם רבי שמשון, שכל זמן שהזמורה יונקת מן העץ שממנה נחתכה, הרי הוא פטור מן העורלה, זאת על פי הירושלמי בפרק ראשון של מסכת עורלה. הטעם הוא, שהזמורה החדשה חלק מהעץ הקודם [זקנה בלשון תוס'] –

"…ואומר רבינו שמשון, ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו, שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ"ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה".

ממשיך תוס' ואומר – אם יש לנו ספק האם הזמורה החדשה מחוברת עדיין לזקנה או צומחת עצמאית לחלוטין אפשר לדעת על פי כוון העלים. אם הם כלפי חוץ, סימן שהיא מחוברת לזקנה ואם העלים כלפי העץ הזקנה, הרי הם נחתכו ממנה –

"ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין [לצד אחר] וכשפוסק עליהן נוטין לצד [זקנה] וסימניך דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה".

מה הטעם, שאם הצעירה קשורה לזקנה עדיין העלים נוטים כלפי חוץ ואילו כשהיא התנתקה מהזקנה הרי העלים מכוונים כלפי הזקנה?

אפשר לומר כרעיון כללי, לאו דווקא לגבי דין ערלה, שהיונק מהשורשים הרי יש  בו כוח להפנות את מבטו כלפי חוץ ולתת מכוחו לאחרים, שהרי הוא מחובר לשורש אשר נותן לו כוח. ואילו כאשר מתנתקים מהשורשים ומפתחים חיים עצמאיים, הרי זקוקים להפנות את המבט כלפי היסודות והבסיס ממנו יצאו כדי לשאוב כוחות להמשיך להיות עצמאיים.

בדבריי לבוגרים ולמשפחותיהם, קישרתי את הדברים שכל זמן שיונקים מבית ההורים ומבית הישיבה, אפשר להפנות מבט החוצה ולתרום את חלקם לחברה ולעם-ישראל כולו, אך כשמתנתקים מהשורשים חייבים מדי פעם להעיף מבט ולקבל כוחות מהשורשים בהם התחנכו.

רעיון דומה מצאנו במסכת בבא בתרא (כ"ג:-כ"ד.) לגבי יונה שנמצאה מחוץ לשובך. אומרת המשנה, שאם הגוזל נמצא בתוך חמישים אמה מהשובך הרי הוא של בעל השובך ואם נמצא חוץ מחמישים אמה הוא של מוצאו.

הגמרא דנה בשאלה, מדוע בהלכה לגבי שייכותו של הגוזל לא לקחו בחשבון שאולי הגוזל הגיע ממקום אחר שיש בו עוד קינים ויש למעשה רוב נגד האפשרות שהגוזל הגיע דווקא מהקן הקרוב אליו וההלכה היא ש'רוב וקרוב הולכים אחרי הרוב'. והגמרא מתרצת, שמדובר במשנה בגוזל פצוע שמדדה ואינו יכול לעוף ועל כן בתוך חמישים אמה בוודאי הגיע מהשובך הקרוב, משום שהמדדה לא מדדה יותר מחמישים אמה, ולכן, אם נמצא חוץ לחמישים אמה הוא של מוצאו, משום שמעבר לחמישים אמה הגוזל כל הזמן מעיף מבט לאחור לראות את קינו ולא יתכן שבא משובך רחוק, כי הרי לא יכול לראות את השובך ממנו יצא, שהרי ישנם כרמים שמפריעים לראות את השובך ממנו יצא ולכן אנו מניחים שיתכן שנפל לאדם שעבר שם. ובלשון הגמרא שם –

"כיון דמידדי לא מצי אתי, דכל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה – מידדי, ואי לא – לא מידד".

למדנו גם כאן, שהגוזל כדי לכוון את דרכו זקוק לחיבור של השובך ממנו יצא ולכן לא מרחיק לכת אם לא רואה את המקור ממנו יצא וקיבל את כוחותיו.

רעיון זה אנו מוצאים גם בפרשתנו. לאחר העונש הכבד שנגזר על קורח ועדתו, הצטווה משה להורות לכל שבט להוציא את מטהו, כדי להוכיח לא רק דרך ענישה שהקב"ה בחר באהרון דווקא [ועיין מאמרנו 'על פרחים ושקדים'] –

"וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים:.. וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה".

משה התבקש להשאיר את מקל השקד הפלאי הזה למזכרת נצח בארון ברית ה'. מה משה הניח שם?

לדעת 'זקנים מבעלי התוספות' (י"ז, כ"ג) ע"פ הגמרא (יומא נ"ב:), הפרח נשאר גם אחרי הופעת הפרי ועל כן מה שנגנז זה המקל שעליו גם פרי השקד וגם הפרח, למרות שבדרך הטבע אחרי הופעת הפרי הפרח נושר. וזה לשונו:

"…'והנה פרח מטה אהרן'. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא [נ"ב:] ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים".

מהי המשמעות הרעיונית של השארות הפרח גם אחרי הופעת הפרי?

הוא אשר דברנו, היות וכל מטרת הנס הזה של הופעת השקדים והפרחים על מטהו של אהרון, כדי לחנך את העם שכל מה שעשה משה היה על פי ה' ועל כן הקב"ה לא הסתפק רק בענישה הקשה שכל תומכי קורח נבלעו באדמה, אלא גם שיראו בדרך חיובית את הנהגתו של הקב"ה בעולם. השארת הפרחים גם לאחר הופעת הפרי מלמדת אותנו, שגם לאחר שהפרי החינוכי התפתח והגיע לבשלות, הרי יש מקום לתהליך, לדרך ולמורי הדרך שזה הבית, ההורים והישיבה עד שצמח הפרי. ולכן השארות הפרחים מלמדת אותנו, שבחינוך, במסורת ובאמונה לא מתעלמים מהדרך ומהיסודות והפרח שמסמל את ההתחלה – את היסודות – נשאר גם לאחר השגת המטרה.

המושג 'פרחי כהונה', 'פרחי טיס', 'פרחי רפואה' וכדו' בא לומר, שזה שלב ראשוני בלבד, אך לאור דברינו, לא מדובר רק בשלב ראשוני בלבד, אלא היסודות עליו נשען כל בניינו הרוחני והאמוני של החניך.

מורי ורבי הגאון הרב חיים-יעקב גולדויכט זצ"ל אמר פעם על הפסוק "כי האדם עץ השדה", כפי שעץ גם כשהוא גדל צריך לגזום את ענפיו, צריך להשקותו וצריך לפעמים לפזר חומר רעיל להשמיד את החרקים שרוצים לפגוע בגזעו ובפירותיו, כך גם האדם – יש האומרים שכאשר הילד קטן צריך לחנכו, אבל כשהוא גדול אין צורך שהרי בוגר הוא – טוען ראש הישיבה זצ"ל, שגם כשהנער כבר בוגר יש מקום להדרכת הוריו ורבותיו, יש מקום לייעץ לו ולא לומר 'הוא כבר גדול, שיעשה מה שהוא מבין…'.

נסיים בסיפור פיקנטי מתקופת השלטון התורכי בארץ-ישראל. כאשר הפחה היה אמור להגיע לביקור בתל-אביב, נתן ראש העיר מר דיזנגוף הוראה להוריד עצים מכל הכפרים והשכונות בסביבה ולשים אותם לאורך הכביש וכך דמה הרחוב לשדרה. הפחה התרשם מן המראה היפה והביקור עבר בהצלחה. כעבור מספר שנים התחלף השלטון ואז הנציב הבריטי היה אמור להגיע לביקור. רצה מר דיזנגוף לחזור על אותה פעולה ושוב כרתו עצים והעמידו אותם בשורה לאורך הרחוב אך הפעם מישהו נשען על אחד העצים. העץ קרס ואז כל העצים נפלו כמו שורה של אבני דומינו. אמר הנציב הבריטי לדיזנגוף: "רק עץ עם שורשים יכול להחזיק מעמד". 

נאחל לבוגרינו היקרים דרך צלחה בדרכם החדשה, איש איש לדרכו, ואנו צוות הישיבה נהיה תמיד פנויים לשמוע, להקשיב, לייעץ ולשמוח בשמחתם בע"ה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!