ברוב קהילות ישראל נוהגים לומר לכוהנים לאחר שירדו מהדוכן וברכו את הקהל "ישר כח" או "חזק וברוך". יש אף שלוחצים את ידיהם להודות להם על ברכתם. בחו"ל, אצל רוב עדות, אשכנז נוהגים לעלות לדוכן רק במוסף של שלושת הרגלים וההתרגשות גדולה ואז כל הצבור יוצא מגדרו כדי להודות לכוהנים, ואילו מנהג רוב הספרדים, שאף בחו"ל הכוהנים עולים מדי יום לדוכן. ומסופר על ראש ישיבת "מרכז הרב" הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהיה פעם בארצות הברית ונסע מרחק גדול לבית הכנסת יוצאי עדות המזרח, כדי שיוכל לברך ברכת כוהנים בהיותו כהן ולא לבטל ברכה זו. ואף אנו, כשנוסעים במשלחת הישיבה לפולין ומתפללים במנין שלנו, תלמידנו הכוהנים אינם מבטלים מצוות-עשה זו ומברכים בכל יום. שואל בעל ספר תוספת ברכה, הרב ברוך הלוי עפשטיין זצ"ל (בעל ה"תורה תמימה", שזכה לאריכות ימים ונפטר בשיבה טובה בתקופת מלחמת העולם השניה בשנת 1942 למנינם ומקום מנוחתו בעיר קרלין), מה יש להודות לכוהנים? הרי בסך הכול הם ממלאים את תפקידם ומקיימים את מצוותם? שהרי למדנו בפרשתנו, שהכוהנים מצווים לברך את בני ישראל, ויתרה מכך, כהן שאינו עולה לדוכן ומברך, אומרת הגמרא [סוטה לח:] שכהן זה עובר ח"ו על שלש מצוות עשה שנאמרו בפרשתנו – "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ועונה על כך הרב עפשטיין זצ"ל שלש תשובות. הראשונה – מצאנו כבר נוהל כזה בתורה עצמה, המלמדת אותנו לנהוג כך גם במקרים אחרים. כאשר אומר הקב"ה למשה רבנו [בפרשת פנחס] "קח את יהושע וסמכת את ידך עליו", משה מקיים זאת, וחז"ל לומדים מאירוע זה [ב"ק צב:] את הפתגם העממי שהיה שגור בפיהם של אנשים – "חמרא למריה טיבותא לשקייה" ואכן אחרי ברכתו של משה כתוב "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל " ומסביר רש"י "חמרא למריה וטיבותא לשקייה – היין של מלך הוא- והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך" . רש"י מבאר לנו, שאנו למדים זאת מכך "שתלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא". כך גם ב'ברכת כוהנים', אנו למעשה מודים לקב"ה דרך הכוהנים, כשם שמודים למלצר במסעדה, על אף שלמעשה הוא רק מגיש את האוכל ולא בישל. ואמנם, הדברים מפורשים במדרש תנחומא [נשא סימן ח']: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע! לכוהנים אתה אומר שיברכו אותנו, אין אנו צריכין אלא לברכתך ולהיותנו מתברכין מפיך, שנא' 'השקיפה ממעון קדשך'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שאמרתי לכוהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם" וידיעה זו שבעצם הקב"ה הוא המברך באה לידי ביטוי באופן הברכה. וכך לשון המדרש שם בהמשך "לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו, וכן הוא אומר (שיר השירים ב) 'הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים', מה בין אצבעות של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטין כפיהם, לכך נאמר 'כה תברכו את בני ישראל' ".
|
תשובה שניה – התודה מגיעה לכהן, לא בגלל עצם הברכה, אלא משום שהרי הכהן יכול לברך את ברכת הכהנים במקום אחר ועל כך מודים לו שזיכה דווקא את מתפללי בית הכנסת הזה. תשובה שלישית – הרב עפשטיין זצ"ל מפנה אותנו לנוסח הברכה המיוחדת של הכוהנים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". וכבר דנו רבים, מנין לנו שהם מצווים לברך את עם ישראל 'באהבה'? והרי ה'אהבה' לא נכתבה בתורה? – אלא, המקור לכך בגמרא [סוטה לח:] "ואמר ריב"ל: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' – אל תיקרי 'יבורך' אלא 'יברך'". היות והסוגיא עוסקת שם בעניין 'ברכת כוהנים', סביר להניח שאכן הכהן צריך להיות 'טוב-עין' כדי לברך. ואכן, הדברים נכתבו במפורש בזוהר [במדבר קמ"ז]: "כל כהן דהוא לא רחים לעמא, או עמא לא חמין ליה, לא יפרוס ידיו לברכא לעמא, דכתיב 'טוב עין הוא יבורך' – אל תקרי 'הוא יבורך' אלא 'הוא יברך' – כהנא דבריך בעינא טבא ברכתיה אתקיים" ("כל כהן שאינו אוהב לעמו או העם אינו אוהב אותו, אסור לו לפרוס את כפיו, שנאמר "טוב עין הוא יבורך"… כהן שמברך בעין טובה, ברכתו מתקיימת". לפיכך, לדעת רבי ברוך עפשטיין, אנו מודים לכוהנים על כוונתם לברך את עם ישראל בטוב עין ובאהבה, שאין הם מברכים כלאחר יד כדי לצאת ידי חובה אלא באהבה. לענ"ד, ניתן להוסיף תשובה נוספת לשאלה, לשם מה אנו מודים לכוהנים, שהרי זה מתפקידם ואם לא יברכו הרי הם עוברים על שלש מצוות עשה. חושבני, שלשאלה זו אין מקום, משום שחובת 'הכרת-הטוב' איננה תלויה אם המטיב לנו עושה זאת משום שהוא רוצה לכבדנו, או משום שהוא מצווה ואין לו ברירה. חיוב 'הכרת-הטוב' הוא אף לדוממים, וכפי שאנו לומדים על כך ממשה רבנו, שלא היכה את היאור על אף שהיאור לא ירגיש במכת משה, וכן במכת כינים, כשמשה לא היכה את העפר, משום שעזר לו להטמין את המצרי בחול וכן כיו"ב. ידועים דברי ה'מכתב-מאליהו', ש'הכרת הטוב' היא חובת האדם כלפי עצמו וכדי לפתח בו את מידותיו הטובות. על כן, אנו מודים לכוהנים, גם אם הם עושים זאת רק מתוך צווי וגם אם כל כוונתם היא 'רק' לקיים את המצווה כ'מצוות אנשים מלומדה', אנו מודים להם, משום ש'הכרת-הטוב' לזולת הינה לא רק כדי להודות לאחר, אלא מטרת 'הכרת-הטוב' היא לפתח אצל האדם את היכולת להודות ולהתבונן מה האחר עשה לטובתו. נמצאנו למדים, שאנו מודים לכוהנים על עצם זה שבאו וטרחו לטובתנו, גם אם היו להם חשבונות אחרים. לא לחינם אומר הרב הוטנר זצ"ל, שהמילה 'מודה' מתפרשת לשני כיוונים – האחד, אני 'מודה' לך על מה שעשית עבורי, לשון 'תודה'. והמשמעות הנוספת – 'מודה' באשמה/בטעות, כי בזה שהאדם מודה לאחר, הוא גם מודה שהיה זקוק לו היות והיה לו חסרון שנזקק לשני. לכן, חובה לחנך את עצמנו לכל דבר טובה שעושים למעננו, כדי שנלמד שכל אדם צריך את האחר ואין זה משנה מהי כוונת השני בעניין.
שבת שלום לכל משפחת הישיבה! |