להדפסת דבר התורה לחצו כאן

מאז קום המדינה, אחת הסוגיות שיש עליה מחלוקת גדולה ופער גדול בין צדדים שונים בחברה הישראלית היא שאלת גיוסם של לומדי התורה לצבא.

בדרך כלל, נושא זה נכנס תחת המשבצת של 'שוויון בנטל', כאשר אלה הטוענים שצריך לגייס את תלמידי הישיבות סוברים, שבאופן עקרוני לא יכול להיות שבמדינת ישראל יהיו צעירים שישקיעו את מיטב שנותיהם בצבא ואחרים פטורים מכך.

נמצאים אנו בשנת מלחמה, הנמשכת כבר למעלה משמונה חודשים, מאז הטבח הנורא שקרה בשמחת-תורה, אותו ביצעו כידוע מחבלי ורוצחי החמאס והג'יהאד  האסלמי, ונושא גיוס בני הישיבות קיבל משמעות אחרת וצורך אחר. השיח היום בנושא זה קיבל משנה תוקף לאור הצורך הדחוף בלוחמים, עקב כך שאלפים רבים יצאו ממעגל השרות, אלו שלצערנו נפלו כחללים כשנפלו בקרבות ואלפי הפצועים שיצאו ממעגל הלחימה. הצורך בצבא גדול לצורך המשימות הרבות העלה את שאלת גיוסם של לומדי התורה שמוגדרים כ'תורתם אומנתם', לא רק כעניין עקרוני-תאורטי , אלא צורך ממשי של צרכי הביטחון, כדי למלא את שורות הצבא בלוחמים. יש אף המגדירים את המצב כיום 'פיקוח נפש' של המדינה כולה.

כל המומחים שטענו בעבר שדי לנו ב'צבא קטן וחכם' מבינים היום שזו הייתה טעות קשה וכיום אנחנו צריכים וזקוקים לצבא גדול חכם וחזק.

אין מאמר זה מתכוון להקיף את הנושא החשוב מכל היבטיו, מפאת קוצר היריעה, אלא אבקש להתייחס לנושא מתוך פרשת השבוע שלנו וככל שיותיר לנו הנייר נרחיב מעבר לפרשה עצמה.

כבר מתחילת הפרשה אנו רואים את חשיבות הצבא בכניסה לארץ ישראל. התורה מצווה על משה-רבנו לערוך מפקד בשנה השנייה ליציאת בני ישראל  ממצרים עם תאריך מדויק של ראש חודש אייר.  וזה לשון הכתוב –

"וַיְדַבֵּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן".

הרשב"ם מפרש כפשוטו את הנאמר בפסוקים אלו כך, שכל המפקד נעשה אך ורק כדי להתכונן למלחמה על ארץ ישראל אליה אמורים להיכנס. וזה לשונו –

"שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה".

הרשב"ם עושה חשבון פשוט, על פי הנאמר בפרשת בהעלותך שבעשרים לחודש אייר נעלה הענן ושם כתוב שנוסעים אל ארץ-ישראל והמפקד שנזכר בפרשתנו נערך בראש חודש אייר, עשרים יום קודם לכן, כדי להתכונן לכניסה לארץ-ישראל שוודאי יזדקקו להילחם עליה.

הרשב"ם אינו יחידי מבין הראשונים שרואה במפקד הכנה לקראת כיבוש הארץ בדרך של מלחמה. הרמב"ן שואל על הכתוב (א, מ"ה) שמסכם את מספר בני ישראל במפקד – מדוע צריך לדעת את המספר הכולל? ועל כך עונה –

"…כי נצטווה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם".

אולם, אחרי שלא נחה דעתו ועדיין שואל מדוע צריך את המספר הכולל, עונה על כך –

"…אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים".

אחרי סדרת שאלות ותשובות מגוונות בנושא המפקד וחשיבותו ומטרתו [כדאי מאוד לעיין שם] כותב הרמב"ן, כי הסיבה למפקד הוא באופן הזה –

"…כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה".

הראשונים הנ"ל מסתמכים בין השאר על המדרשים, שאכן מדברים על צבא למלחמה. וזה לשון המדרש הגדול (א', ג') על המילים בפסוק "כל יצא צבא" – "להוציא הזקנים והחיגרים והסומין שאינן ראויין למלחמה".

יש המפרשים אחרת את המונח 'יוצא צבא', כך שאינו מדבר על צבא שנלחם – ואדרבה, הפעם הראשונה שמופיעה בתורה המילה 'צבא' היא בהקשר אחר לחלוטין, למרות שגם הם מודים שיש כאן גם אלמנט של צבא כגוף מלחמתי. אחד מהפרשנים האלו הוא רש"ר הירש, אשר מגדיר את המונח 'צבא' כמקום של פקודות אבל לאו-דווקא בהקשרם הצבאי והמלחמתי. וזה לשונו –

"…המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל – או עבודה הנעשית על ידי המון זה".

לדעתו, המילה 'צבא' אינה מתייחסת בהכרח לצבא שעשוי מחיילים לוחמים, אלא כפי שמסביר –

"…'צבא' איננו רק חיל מלחמה או שירות מלחמה; אף אין זו ההוראה הראשונה של התיבה (ראה פי' בראשית ב, א). דבר זה ברור ממקומות שונים; והשווה: "כל – בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (להלן ד, ג) "לצבא צבא לעבד" וגו' (שם כג) – וכן מקומות אחרים שם, שהתיבה מורה בהם על עבודת הלויים באהל מועד …וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה אומר: אדם, שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו; הרי זה כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה. ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל".

גם הגיל מעיד, לדעת המדרש והראשונים, שהגיוס לצבא הוא חיוני בגיל שאדם יכול להילחם וזה כשהוא צעיר, וכן כותב ה'חזקוני' –

"מבן עשרים שנה ומעלה לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף. כל יוצא צבא בישראל להוציא ערב רב".

יש מהראשונים, כמו ה'מושב זקנים' מבעלי התוס', שמוסיפים שלגיל הלוחמים יש משמעות נוספת מעבר לכושר הגופני וזה –

"…בעבור שבן עשרים יש לו מצות הרבה, בן ה' למקרא בן עשר למשנה בן י"ג למצוות בן ט"ו לתלמוד ואח"כ בן עשרים לרדוף אחרי שיש לו מצות הרבה יכול בטוב לרדוף למלחמה".

ויש המפרשים כ'אלשיך' ועוד, שהמספרים במפקד באו ליצור השראת השכינה וכעין מלכותא דשמיא, אך אנו אין לנו אלא 'פשוטו של מקרא'.

רבי אפרים מלונצי'ץ, ה'כלי יקר', הביא גם הוא את הפירושים העוסקים ב'עולם הסוד', אך מתייחס כמו בעלי התוס' ל'פשוטו של מקרא', שהגיל קשור בנוסף ליכולת הגופנית גם לרמה הרוחנית של הלוחם והזכות שיש בכך להצליח במלחמה . וזה לשונו –

"ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה, כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואף על פי שלפעמים יש בן חיל בפחות מעשרים שנה מכל מקום לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן עשרים מצד היותו בר עונשין בבית דין של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכויות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן עשרים מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכויות שיכריעו על חובותיו".

מעניין מה שכותב רבי יעקב מקלנבורג, מרבני גרמניה שנלחם רבות ברפורמים [1785-1865] בספרו 'הכתב והקבלה' ועל ידי כך נותן לנו ראיה רחבה ומגוונת לכל אריכות התיאור של המפקד, המנין הכולל והמנין של כל שבט ושבט. יוצא מדבריו, שלמלחמה יצא צבא שהוא 'כשר' ואין בו תערובת של זרים, וזה לשונו –

"כל יוצא צבא. טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיה כ"ב) ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י"ז ו'), צבא כמו צבאות גוים (ירמיה ג' י"ט)… והמכוון בזה להודיע שהתייחסותם לבית אבותם …היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם….לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה." …ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם".

וכן, המנין לכל שבט היה נצרך כצבא שמתארגן על ידי מפקדים לכל קבוצת אנשים וראוי שמבחינת כושרם וניהול המלחמה יהא בדרך הטבע, וכך מתאר זאת המלבי"ם –

"…שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכת למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו ותחת שרי אלפים ושרי מאות היה צריך מנין אחר לדעת מי הראוי לצאת בצבא ולתכלית זה מנו מבן עשרים שנה כל יוצא צבא, היינו שראו אם הוא גיבור חיל ראוי לצאת לצבא ואם אינו בע"מ וחלש, והגם שאז היו כולם אנשי חיל שלמים וגבורים שכל ב"מ נתרפאו בעת מ"ת כמ"ש חז"ל זה היה ענין נסיי, והעברת המנין היה כפי הטבע שנצטוו להשגיח ע"ז אם כ"א ראוי לצאת לצבא".

וברור לכל בן-דעת, שצבא שצריך להילחם אינו יכול להיות כצבא של יחידים, כיחידה של גרילה, אלא כיחידה צבאית מאורגנת, וזה מה שכותב הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' –

"כל יוצא צבא בישראל. כל אדם יש לו צבא עלי ארץ, אבל יש אשר צבא שלו רק בביתו על בניו, באומנתו וכדומה, ובלוויים כתיב גם כן כל הבא לצבא, שזה היה עסק שלו לשאת משא הקודש, אבל משונה הוא צבא איש מלחמה בשני דברים, חדא שאינו יכול לשמור צבאו באופן שיהא רק בעירו, דמוכרח הוא לצאת אל המקום אשר רוח הענין נושאו …שנית שאינו יכול לשמור צבאו כי אם בצרוף חברים הרבה, דאפילו הגיבור כל זמן שהוא בעצמו אינו יכול לעמוד במלחמה אם לא בדרך פלא כמו שמשון, והיינו שביאר הכתוב שלא נמנו אלא אנשים שהיו יוצאי צבא, היינו צבא מלחמה, ..ומי שלא מצא בעצמו שהוא מזורז למלחמה ביציאה עם אחיו לא היה נמנה והיה בכלל טפלים, ומשום הכי היה הצווי שיהיו מבן עשרים שנה ומעלה, דבן כ' לרדוף [אבות פ"ה], היינו מלבד כחו יכול לרדוף בזריזות ובקלות, וזה נדרש למלחמה".

הרב אריה-לייב שטיינמן זצ"ל, בן דורנו, כתב בספרו 'איילת השחר' –

"והנה אף על פי שכיבוש א"י הי' עם הרבה ניסים, והיו צריכים להיות צדיקים להצליח במלחמה ולאו דווקא גיבורים, ובמלחמת מדין הלכו י"ב אלפי אנשים והצליחו, מ"מ הרמב"ן כתב (להלן פסוק מ"ה) שנמנו לצורך המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

אם נסכם את הנאמר לעיל, יש הבנה לחשיבות של הקמת צבא בארץ-ישראל, כדי שיהיה כוח מגן וגם כלי לכיבוש הארץ ויש בזה קיום מצוות ירושת הארץ.

ברם, ריש לקיש טוען (בבא בתרא ז'.), כי חכמים לא צריכים שמירה – "רבנן לא צריכי ניטרותא" – וזה לשון הגמרא שם –

"רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן, אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב: "אספרם מחול ירבון", אספרם למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו: כחול אשר על שפת הים, צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר: אספרם למעשיהם של צדיקים – מחול ירבון, וק"ו: ומה חול שמועט – מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים -לא כל שכן שמגינים עליהם."

גם רבי יוחנן שחולק עליו, איננו חולק על העיקרון אלא על מקורו של ריש לקיש, וזה לשון המשך הגמרא שם –

"כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה, מאי טעמא לא תימא ליה מהא: אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה – זו תורה, ושדי כמגדלות – אלו ת"ח? ור"ל סבר לה כדדרש רבא: אני חומה – זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות"

ועיין שם עוד בגמרא מקורות נוספים לפטור של תלמידי חכמים משמירה. נזכיר רק עוד מקור אחד בגמרא (שם, ח'.) –

"אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, [=שערי העיר ] אפילו מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא".

כפי שכתבנו, נושא זה ארוך ואי"ה נכתוב עליו בפעם אחרת, רק נאמר שכל הנאמר לעיל מדובר על פטור מתשלומים עבור החומה, אבל אם יש סכנה שהאויב יכול לפגוע בנו אין שום פטור וזו מלחמת מצווה של ישראל מיד צר. וכן כתב החת"ם סופר בחידושיו על מסכת בבא בתרא (שם) –

"דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל וכדמשמע מקרא כל קדושיו בידיך אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם תלמיד חכם  חייב".

בעתיד נתייחס אי"ה בהרחבה גם לפסיקתו של הרמב"ם הידוע (סוף הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה י"ב), שלכאורה יש פטור, וזה לשונו –

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

וכבר כתב הראי"ה קוק זצ"ל (שבת הארץ חלק א' עמ' 254-255), 'שאין עורכין מלחמה כשאר ישראל ' הכוונה  כשאר השבטים מלחמה פרטית של השבט, אבל מלחמה של כלל ישראל אין להם שום פטור .

לסיום, אין אני נכנס לסוגיה מה יהיה על לימוד התורה בעם-ישראל אם כולם יהיו חייבים גיוס ומה ההסדרים שצריך לעשות כדי שלא תשכח תורה מישראל, אלא רק התייחסתי למחויבות הבסיסית של כל אדם מישראל לצאת למלחמה ולהיות שותף בעול, כפי שאמר משה רבנו – "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה".

שבת שלום לכל בית הישיבה ושנתבשר רק בשורות טובות ונזכה שיתקיים בנו הכתוב "וכתתו חרבותם לאתים" וכו'.

חודש טוב וחג שבועות שמח ומלא וגדוש בתורה!