גירסא להדפסה

פרשת נשא מסתיימת בפסוק הנראה לכאורה כאינו קשור לנאמר קודם לכן, ולא לפרשה הבאה אחריו, פרשת בהעלותך. וכך שואל האלשיך הקדוש, אך לפני שנראה את לשונו, נקרא את הפסוק האחרון של הפרשה –

"וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו" (במדבר ז).

שואל רבי משה אלשיך, שלכאורה אין קשר לנאמר לפני כן – העיסוק בקרבנות הנשיאים – וכן לפרשת בהעלותך שלאחריו, וכך דבריו:

"הנה, פסוק זה יראה בלתי מקושר עם הקודם ועם המאוחר…ועוד, כי אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא בהעלותך ה) על סמיכות פרשת בהעלותך אל חנוכת המזבח. ואמרו, שהיה אהרן מהרהר ומצטער, הנה כל השבטים הביאו חנוכת המזבח, ואני לא הבאתי מצד שבט לוי. ואמר לו הקדוש ברוך הוא, שלך גדול משלהם, כי בהעלותך את הנרות וכו'. והלא לפי זה לא היה ראוי להפסיק בפסוק ובבא משה וכו' בינתיים…".

עונה האלשיך הקדוש תשובה אחת לשתי השאלות, שאכן הפסוק בסוף פרשת נשא מחבר אותנו לחנוכת המזבח ולפרשת הדלקת הנרות של אהרון, שאמנם גם משה וגם אהרון לא זכו להקריב בחנוכת המזבח, אך משה זכה להתקרב להקב"ה שדיבר איתו מבין הכרובים וזו מעלה גדולה יותר מהקרבת הקרבנות, וכן אהרון זכה בהדלקת הנרות. ולכן, פסוק זה מקשר בין חנוכת המזבח להדלקת הנרות, כי שניהם זכו בדבר יותר משמעותי.

ולפני שנביא את תשובתו בלשונו הזהב, מאיר האלשיך את עינינו שמשה רבנו מרוב ענוותנותו חיכה עד שה' פניו אליו –

"…ואחשבה, בשום לב אל אומרו אחר כך וידבר אליו. כי הנה בא לספר מעלת משה. כי בבואו לדבר אל השם יתברך רעד והיה בוש להתחיל. והיה צריך רשות, כדרך המלך שצריך תחלה רשות לדבר. אמר, כי הוא יתברך היה מתחיל, להורות כי חפץ בו לדבר אתו. וזה לא היה על ידי מלאך, רק היה שומע את הקול כמתדבר אליו דרך הקבלה טובה. ואחר כך וידבר אליו לנוכח אתו, כאשר ידבר איש אל רעהו. אך לא מתחלה. כי מה שהוא הכנה אל הדבור, אין ראוי להעשות לנוכח. ודבר גדול היה להעשות על ידי עצמו, וטרם יתחנן משה לפניו, כי אם היה הוא יתברך היה מתחיל…".

ולאחר הקדמה זו עונה האלשיך על מיקומו של הפסוק –

"…ונבא אל הסמיכות, והוא, כי הנה כאשר היה מהרהר אהרן, על שלא היה מחנך המזבח על שבט הלוי, הנה גם משה היה יכול להרהר על זה. לכן באה תורה ואמרה, הנה משה אין לו תלונה, כי מה לו יותר על השגתו והתקרבו אליו יתברך. כי ובבא משה וכו', שטרם יתחנן אל ה' ידבר אתו, מתחיל הוא יתברך, ועושה לו הקבלה אחרת וידבר אליו. ועל אהרן גם כן לא יהרהר, כי הנה וידבר וכו', בהעלותך את הנרות וכו' כמו שאמרו ז"ל (תנחומא שם) שלך גדול משלהם…".

מצאנו התייחסות מעניינת ומקורית בספר 'פנים יפות' מרבה של העיר פרנקפורט דמיין, הרב פנחס הלוי איש הורוויץ [1731-1805] מחבר ספר 'הפלאה' הידוע בעולם הישיבות. הרב מתייחס בספרו על המיקום של הפסוק האחרון בפרשה וסמיכותו למה שנאמר לפני כן בקרבנות הנשיאים. בעל ה'הפלאה' מבאר, שלמעשה הקב"ה עונה ישר למשה רבנו שיקבל את קרבנות הנשיאים, משום שמשה לא ידע אם לקבל, כפי ששאל מה לעשות בבקשת בנות צלפחד ועוד. ולכן כאן באופן מיידי כשנכנס לאהל מועד, הקב"ה דיבר ואישר לו לפני שהספיק לשאול. ונראה את לשונו –

"לפי פשוטו יש לפרש סמיכתו לפי שנאמר למעלה כשהביאו הנשיאים את העגלות ויאמר ה' אל משה קח מאתם, וכן בקרבנותיהם ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום ולא כתיב מה ששאל משה כמ"ש במדרש [ילק"ש תשי"ג] שלא רצה לקבל מאתם עד שישאל את הש"י, כמ"ש בסיני [שמות יט, ח] וישב משה את דברי העם אל ה', וכן כתיב גבי בנות צלפחד [לקמן כז, ה] ויקרב משה את משפטן לפני ה', וע"ז אמר הכתוב שהיה חביב קרבנות ישראל לה', ולא המתין עד שישאל משה אלא מיד שבא משה אל אוהל מועד שמע את הקול מדבר אליו".

הרש"ר הירש בדרכו המיוחדת טוען, שסיום פרשת נשא מעביר לנו מסר מאוד משמעותי מנין שואב המנהיג את כוחו. בתיאור חנוכת המזבח בפרק האחרון של הפרשה אנו חווים את האווירה החגיגית המרשימה, כאשר נציגי כל השבטים זוכים להביא קרבן לחנוך את המזבח וכולם מביאים את אותו הקורבן בדיוק, ולמרות כן התורה חוזרת ומפרטת אצל כל שבט ושבט, כדי לתת כבוד לכולם כדעת הרמב"ן, ולדעת המדרש כל אחד כיוון כוונה אחרת לפי מהות שבטו – מי לעניין המלוכה כמו יהודה ומי לעניין התורה כמו יששכר, למרות שחיצונית היה נראה שאין הבדל בין שבט לשבט.

ברם, נשאלת השאלה – במעמד חגיגי זה לכאורה היה מקום שהמנהיג האולטימטיבי משה רבנו יהיה ראש המקריבים וראש החונכים, אך אנו רואים שאין זכר לדבר כזה ומשה לא זוכה להקריב ולחנוך את המשכן יחד עם כל עם ישראל…במקום זה, בסיום החגיגה התורה מסיימת בפסוק שמספר על דיבור משה עם ה' מבין הכרובים, ולשאלתנו מה עושה הפסוק הזה כאן, עונה הרש"ר הירש (שמות כ"ה, כ"ב), שהמעמד של משה רבנו בא מכוחו של עם-ישראל וכך ראוי לסיים את החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן, ואלו הם דבריו (שם) –

"… דבר ה' מגיע אל אוזני משה – לא בשל יחס פרטי מיוחד של משה אל ה', אלא רק בשל קירבת – הברית של ה' אל ישראל, בשל השראת שכינתו בקרב העם השומר את תורתו: … תדע שהתגלות ה' אל משה היתה תלויה במידה שהעם מצא חן בעיני ה', שכן מצינו במכילתא (שמות יב, א): "רבי עקיבא אומר, לאמר – צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל (מחטא המרגלים ועד שנת הארבעים) לא היה מדבר עמו, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, יח)". (עיין בבא בתרא קכא ע"א – ע"ב, בעניין חמשה – עשר באב שהיה יום – טוב לישראל לזכר חידוש דיבור ה' אל משה)".

הרש"ר הירש ממשיך בכיוון זה גם בפרשתנו ומוסיף על מה שכתב בספר שמות, שעם ישראל קיבל על עצמו שמקדש התורה יהיה המקדש שלהם ויבטא את הלאומיות שלהם. ולכן זכה משה לדיבור של ה' מבין הכרובים, וזה לשונו –

"…פסוק זה סמוך לחנוכת המזבח של נשיאי ישראל; חנוכה זו ביטאה, ששבטי ישראל הסכימו בלב אחד שמקדש התורה יהיה מקדש התורה שלהם, והם קיבלו על עצמם שמקדש זה ינהיג וינהל את ישותם הלאומית. ובהקבלה לכך מוסיף עתה הפסוק: ובבא משה אל – אהל מועד לדבר אתו וישמע את – הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על – ארן העדת מבין שני הכרבים. כי כבר אמרנו שם: אין ה' מדבר עם משה מחמת היחס המיוחד שבין ה' לבין משה, אלא קירבת הברית שבין ה' לבין ישראל – כפי שבאה לידי ביטוי בארון ובכפורת – היא המביאה את דבר ה' אל משה; ה' שולח את דברו אל משה, משום שהוא שוכן בקרב העם השומר את תורתו".

דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש בדבר כוחו של המנהיג הנובע מהעם, מתכתבים יפה עם מה שאמר רבי נפתלי-צבי הורביץ מרופשיץ (1760-1827) בעת הכתרתו כרבה של קהילת רופשיץ. גם הוא הדגיש, שמעמדו ודרגתו ועוצמתו של המנהיג הם לפי כוחו ועוצמתו של העם. ברם, לפי דרכו תמיד עשה זאת בצורה מבדחת כפי שהייתה דרכו בכל הנהגתו, וזה מה שנכתב על מצבתו –  שלבושיו היו לבוש של שמחה לבוש הניגונים לבוש הריקודים ולבוש הבדיחה.

בעת שהתקבל כרב הקהילה ברוּפּשִיץ, נשא רבי נפתלי דרשה לפני הקהל. הוא פתח במדרש שהיה חביב עליו, ולפיו הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הדורות העתידיים ואת מי שינהיגו אותם – "דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו." לאחר שהביא את המדרש, שאל רבי נפתלי מדוע צריך היה הקב"ה להראות לאדם הראשון גם את הדור ולא הסתפק במנהיג? ומדוע הקדים להראות את הדור לפני שהראה לו את המנהיג?" – ותשובתו היתה אמנם מבודחת אבל עם מסר חשוב, וכה אמר: "אילו היה רואה אדם הראשון אותי, את נפתלי 'מלמד התינוקות', עומד ומנהיג את הציבור, היה הוא נדהם ומתעלף. וכי כיצד ייתכן שזהו רבי הראוי להנהיג את הדור? ולכן הראה לו הקב"ה קודם את הדור, כלומר – אתכם. עבור דור שכזה, נוּ, אפילו נפתלי נחשב לאדם גדול".

זה בדיוק הרעיון שכתב הרש"ר הירש – המנהיג מייצג את הציבור ומעמדו נקבע לפי הציבור ולכן הוא נקרא שליח ציבור.

נקודה נוספת שלומדים הפרשנים השונים מהביטוי שבפסוק האחרון של פרשת נשא – וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו – מדוע הכתוב מדגיש שהדיבור היה מעל הכפורת? ועל כן לומד מכך רבי מנחם רקאנטי [1250-1310] –

"כבר ידעת סוד נבואת משה רבינו ע"ה, ועל כן האריך הכתוב מעל הכפורת אשר על ארון העדות וכו', כי הכפורת רומז למדת רחמים והוא על ארון העדות".

ועוד שואל רבי מנחם ראקנטי, מה בא ללמדנו שהדיבור יצא מבין שני הכרובים? –

"…להגיד מה שאמרו שהיה הקול בא מן השמים אל מעל הכפורת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, …ונועדתי לך שם לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי יהיה שם בית מועד לדיבור".

רבי יעקב בעל הטורים לומד בראשי תיבות כדרכו, שהכתוב מלמד איזו דרגה גבוהה הייתה למשה רבנו וזה על ידי ציון מקום הדיבור של הקב"ה עמו, וזה לשונו –

" 'מבין שני הכרבים'. ראשי תיבות "משה" – לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה".

רבי עובדיה ספורנו [1468-1550], מראשי קהילת רומא ובולוניה שבאיטליה, רב ורופא ופרשן חשוב, טוען שהפסוק בא לציין, שלמרות שהדיבור לא היה לעתים מזומנות כל כך ופחות ממה שהיה בחנוכת הבית אצל שלמה, אבל המיוחד היה כאן, שלא היה בבית ראשון ולא בבית שני, שנביא קיבל נבואה באופן מידי עם כניסתו למשכן, וזה לשונו –

"…ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה, מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי הייתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה".

נסיים בדברי הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר', שמחדש שהמעמד הזה במשכן שהקב"ה ומשה מדברים יחדיו, כפי שמשמע מהפסוקים, הוא יסוד התורה שבע"פ שהועברה למשה באותם דיבורים באהל מועד, וזה לשונו –

"ובבא משה וגו' לדבר אתו. לשון איתו משמעו שניהם מדברים כדאיתא בשמות רבה  פרשה מ"א על הפסוק 'ככלתו לדבר אתו', שהוא תורה שבעל פה שהיה משה שואל והקב"ה משיב, או שהיה משה למד בשפע רוח הקודש מן השמים, ואמר הכתוב שהיה משה רגיל בכל יום לבא לאהל מועד לתורה שבעל פה שאין לה תכלה וקץ, והגיע כמה פעמים אשר וישמע את הקול מדבר אליו. דבור מפורש שמשה היה שומע ושותק".

נוסף לכך, היו דיבורים הנצרכים לאותה תקופה וגם זה היה שם במעמד, כפי שלמד הנצי"ב מלשון הכתוב. ונראה את דבריו בהמשך שם –

"וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם, הא' פרשיות שבתורה מיד ולדורות, השני לצורך שעה, והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים: וגם וידבר אליו, דברות לצורך השעה, ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו, אלא מכל הכפורת".

למדנו אם כן על כוחו של משה רבנו כמנהיג קדוש ומרומם, שידע להוביל את עם ישראל בשעותיו הקשות ביציאת מצרים ודרך המדבר עד לכניסתם לארץ ישראל, והכל מתוך עוונה ותחושת שליחות עליונה.

בשעה ששורות אלו נכתבות, נמשכת עדיין הלחימה במסגרת מבצע 'שומר החומות', נמשיך ונתפלל לשלום חיילינו ושוטרינו ולשלום כל אזרחי המדינה ובע"ה הקב"ה ייתן עצה טובה לראשי המדינה ולמנהיגיה להוביל את עם ישראל בבטחה ומתוך אמונה גדולה וסייעתא דשמיא אל-עבר חיים של שלום ושלווה, השקט ובטח.

שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל – אמן!