גירסא להדפסה

הסמל הרשמי של משרד התיירות במדינת ישראל מתאר את נשיאת אשכול הענבים של כלב ויהושע. 

אינני יודע מי החליט דווקא על הסמל הזה ומה הייתה כוונתם, אבל בשבילי התמונה הזו מבטאת את אהבת הארץ שהייתה ליהושע וכלב. שניהם לא הושפעו מדעת רוב המרגלים, על כך שאי אפשר לרשת את הארץ. אמירתו של כלב – "עלה נעלה" – מלווה את מדינת ישראל עד עצם היום הזה. דמותו של יהושע מוכרת לנו יותר ועל כן נקדיש מאמרנו זה לדמותו של כלב בן יפונה, אישיות מאוד חשובה במאבק על העלייה לארץ ישראל.

על אף שכלב השתיק את מוציאי דיבת הארץ רעה וזכה על כך לברכה, נכתבו עליו בתורה מספר פסוקים בודדים בלבד ועוד מספר פסוקים בספר יהושע, לאור בקשתו לקבל את סביבת חברון. נשתדל ללמוד במאמר קצר זה על דמותו הענקית של כלב בן יפונה.

ראשית, ההכרות שלנו עם כלב היא הידיעה, שהוא היה במעמד גבוה במיוחד כנשיא שבט יהודה, כפי שנאמר בתחילת פרשתנו ברשימת האנשים שנשלחו לרגל את הארץ –

"שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְקֹוָ֑ק כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה…לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה:"

הנשיא כלב היה בן ארבעים כשיצא למשימת הריגול שבקש ממנו משה רבנו. מאוד מרגש לשמוע את דבריו לאחר ארבעים וחמש שנים בהיותו בן שמונים וחמש שנים, כאשר בא עם בני שבטו לפני יהושע, כדי שימלא את הצוואה ואת השבועה שנשבע משה רבנו על כך שיקבל בירושת הארץ את העיר חברון.

כלב מצהיר, שלמרות גילו המופלג יכול לממש את ירושת הארץ ולהילחם במידת הצורך עם אותם כוחות פיזיים שהיו לו לפני ארבעים וחמש שנה. מדהים הקשר של כלב לחברון, שלמעשה הייתה אדמת טרשים.

נשאלת השאלה, מדוע אם כן בחר כלב ובקש  דווקא את אזור זה של חברון?

יש לנו לומר למעלה מכל ספק, שכל רצונו היה להתחבר עם מקום מנוחת האבות והאימהות, לכן בתחילת משימתו הלך להשתטח על קברי אבות, בעוד יהושע קיבל את כוחו ממורו ורבו משה רבנו. כלב קיבל את ההשראה מהאבות והאימהות הקדושים לעמידתו איתן מול מגמת שאר המרגלים, שניסו לצייר תמונה שחורה משחור על המצב בארץ ישראל. הקשר שלו אליהם הוא קשר עמוק ורוחני ולכן גם עמד על כך לקבל זאת כנחלה. כלב עמד באומץ ובגבורה כל השנים ולא נסוג מהקשר והאהבה שלו לארץ ישראל ככלל ולחברון בפרט. נקרא את הדברים כפי שהם מופיעים בספר יהושע (פרק י"ד) –

"וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת־ הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: בֶּן־אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־יְקֹוָ֥ק אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם־לְבָבִֽי:(ח) וְאַחַי֙ אֲשֶׁ֣ר עָל֣וּ עִמִּ֔י הִמְסִ֖יו אֶת־לֵ֣ב הָעָ֑ם וְאָנֹכִ֣י מִלֵּ֔אתִי אַחֲרֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהָֽי:(ט) וַיִּשָּׁבַ֣ע מֹשֶׁ֗ה בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמֹר֒ אִם־לֹ֗א הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֨ר דָּרְכָ֤ה רַגְלְךָ֙ בָּ֔הּ לְךָ֨ תִֽהְיֶ֧ה לְנַחֲלָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָ֑ם כִּ֣י מִלֵּ֔אתָ אַחֲרֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהָֽי: וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה יְקֹוָ֣ק׀ אוֹתִי֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֜ק אֶת־ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן־חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה:עוֹדֶ֨נִּי הַיּ֜וֹם חָזָ֗ק כַּֽאֲשֶׁר֙ בְּי֨וֹם שְׁלֹ֤חַ אוֹתִי֙ מֹשֶׁ֔ה כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה וְלָצֵ֥את וְלָבֽוֹא: וְעַתָּ֗ה תְּנָה־לִּי֙ אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה־שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי־עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְקֹוָ֤ק אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְקֹוָֽק: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת־חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: עַל־כֵּ֣ן הָיְתָֽה־חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן־יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:"

את העוצמות האלו של גבורה ומסירות נפש העביר כלב בירושה בד.נ.א לבנו חור, אשר נולד לו מאשתו מרים, אחות משה. חור מסר את נפשו וניסה בכל כוחו למנוע את חטא העגל ועל כך שילם בחייו . בימינו היינו מגדירים את כלב כאדם שיש לו 'אופי'. מצד אחד היו לו יכולות ליצור תקשורת טובה עם האנשים סביבו וכן ליצור אמון בחברה בה הוא נמצא ולהיות חלק ממנה  ומצד שני לא להיות מושפע מהלך הרוח הקיים אצלם. ברם, גם אדם שיש לו אופי צריך לעבוד ולחזק את עצמו כך שלא להיות מושפע מהחברה בה הוא נמצא.

כיצד התמודד כלב מול המרגלים האחרים שדברו כל הזמן בגנותה של הארץ? באיזה כלים השתמש כדי לא להיסחף אחריהם?

חז"ל שמו לב לשינוי הלשוני באמצע הפסוק עצמו בין יחיד לרבים –

"וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽתו ויַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם".

חז"ל למדו מכך מספר תובנות, כפי שכותב ה'אבן-עזרא', שכאשר הגיעו שנים-עשר המרגלים לארץ, כל אחד פנה לכיוון אחר, כנראה כדי שלא לעורר תשומת לב מיותרת –

"אמרו חז"ל, כי טעם ויבא – על כלב בן יפנה, כי כל אחד הלך לצד אחר..".

ברם, כלב היה היחידי שפנה למערת המכפלה כדי להתפלל בקברי אבות, כדי  שלא יושפע מעצת המרגלים האחרים וכפי שרש"י מביא בשם חז"ל –

"ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון".

המקור של רש"י הוא דברי רבא במסכת סוטה (ל"ד:):

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון – ויבואו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע, יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב: ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' ".

כאן המקום לשאול, וכי מנין ידעו חז"ל שזה שפנה לחברון היה כלב?

כנראה, אומרים הפרשנים השונים, חז"ל ידעו שכלב הוא אשר הלך לחברון, היות והוא אשר דרש [כפי שהובא לעיל בספר יהושע] את חברון כנחלה כהבטחת משה וזאת עקב הקשר הרוחני המיוחד שהיה לו למערת המכפלה.

הרשב"ם כותב גם, שעיקר פשוטו של מקרא הוא, שכל המרגלים באו לחברון, אבל מצד שני מקבל את דברי חז"ל כאן, שמדובר על כלב לבדו. הרשב"ם מסכים שפירושם ודרשתם יכולים להיות גם פשט הכתוב. נראה את לשונו –

"האגדה [על כלב שהלך להתפלל] נראית פשט [הפסוק] שעל כלב אמר הכתוב, שנאמר 'ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה'. לפיכך 'ויבא עד חברון', הוא כלב, ונשתטח על קבורת אבות ונתפלל שינצל מעצת מרגלים. ומצינו ביהושע שנתן לכלב את חברון, כדכתיב 'ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו'. ומכל מקום, לפי עיקר פשוטו 'ויבא' – כל אחד ואחד עד חברון, שהרי אמרו 'וגם בני הענקים ראינו שם' – בחברון. וכת' 'ושם ראינו את הנפילים בני ענק'…".

דברים מיוחדים כתב הרש"ר הירש, בו משלב בצורה נפלאה את פשט הכתובים שכל המרגלים באו לשם, לבין דרשת הגמרא בסוטה שכלב היחידי שהתפלל על קברי אבות. נראה את לשונו הברורה והסינטזה הנפלאה שעושה בין הפשט לבין דרשת רבא –

"ויעלו וגו' ויבא וגו'. לשון היחיד של "ויבא" מעורר תמיהה. על פי האמור במסכת סוטה לד ע"ב רגילים לייחס אותו לכלב, שהלך שם לבדו ונשתטח על קברי אבות וביקש רחמים שיינצל מעצת חבריו. סיוע לפירוש זה מוצאים בכך שנאמר על כלב: "ולו – אתן את – הארץ אשר דרך – בה" (דברים א, לו); ואכן ניתנה לו חברון לנחלה, שנאמר: "ויתנו לכלב את – חברון כאשר דבר משה" [שופטים]".

עד כאן הרש"ר הירש כותב כדעת כל המפרשים הקלאסיים, אבל מה שמפריע לרש"ר הירש שמכתובים אחרים משמע שכולם היו בחברון ודווקא הענקים הם אשר הפחידו את העם. ועוד, הרי מהמילה 'ויבוא' אי אפשר להוכיח שזה היה כלב. ונראה את המשך דבריו –

"אולם, השליחים סיפרו בשובם: 'וגם ילידי הענק ראינו שם' (פסוק כח), ולפי זה לא כלב לבדו בא אל מולדת הענקים. הן דווקא חבריו מספרים שם על ילידי הענק והם המתארים את הרושם העז שמראה הענקים עשה עליהם (פסוק לג).!!!..גדולה מזו, בדברים [א, כח] נאמר, שדווקא תיאור הענקים המס את לבב העם, עד שלא קמה בו רוח מפניהם. ובלאו הכי, הדברים האמורים לפני הפסוק שלנו אין בהם כל אסמכתא לכך שהנושא של 'ויבא' הוא כלב – או יחיד כל שהוא; וגם הטעמים מחברים את 'ויבא' אל 'ויעלו', ומכאן שנושא אחד משותף לשניהם".

לאור האמור לעיל, מסביר בצורה מאוד מעניינת ומיוחדת ליישב את העניין וזה לשונו שם:

"משום כך נראה לנו, ששני הפעלים האלה – 'ויעלו' וגם 'ויבא' – מתייחסים אל כל השליחים כאחד. אלא שהכתוב אומר 'ויבא' בלשון יחיד, וכך הוא רומז לנו שהם הלכו יחד והגיעו עד חברון – כאיש אחד בלב אחד. הם עלו בנגב ובאחדות דעים הגיעו לחברון. אך שם ראו את ילידי הענק, ומראה הענקים – וכפי שנראה לקמן, כל הזרות והממדים הענקיים של הבנייה בעיר – עשו עליהם רושם עז; באותה שעה נהפך לבבם ודעתם החלה להשתנות. אפשר לאחד תפיסה זו עם פירוש חז"ל שהובא לעיל ממסכת סוטה. השפעתו הגדולה של כלב הייתה ניכרת בחבריו, והיא ליכדה אותם עד שהגיעו לחברון. ושם התגלע הניגוד; הוא שגרם לכלב שיבקש רחמים בקברי האבות כדי שיינצל מעצת מרגלים. והואיל ונאמנות כלב הוכחה בחברון – בניגוד למעל חבריו – ניתנה לו אחר כך חברון לנחלה; וכלב הוא שזכה לנצח את הענקים שעצם מראיהם המס את לבב אחיו (יהושע טו, יד)".

מה שלמדנו מפרושו של הרש"ר הירש, שכלב היה חלק מחברת המרגלים עד הדקה התשעים, בניגוד ליהושע שהוא כל הזמן הביע דעתו בצורה מפורשת ולא היה חלק מהם. ולכן משה הוסיף לו אות בשמו, כדי שלא יפגעו בו פיזית. כלב ויהושע פעלו כל אחד בדרך שונה וכל אחד פעל לפי כוחותיו. יהושע ידע, שאם יהיה חלק מהם הוא באמת עלול להיות מושפע, מה שאין כן כלב שהיה בעל אופי חזק יותר וידע להתמודד [חפץ חיים על התורה].

אין ספק, שכלב היה יותר מתוחכם וידע להפעיל טקטיקות חכמות וכך עשה כאשר כולם חשבו שגם הוא הולך לדבר בגנות העלייה לארץ וחז"ל הטיבו לתאר זאת על המילים בפסוק "ויהס כלב" וזה לשון מדרש האגדה (בובר, שלח פרק י"ג, סימן ל'):

"שיתקו שאני אומר האמת!!, ולפי שחשבו שגם הוא יאמר כמותם שתקו, התחיל הוא לומר וכי זה בלבד עשה בן עמרם, וכמה דברים אחרים עשה, והלא הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והגיז לנו את השליו והוריד לנו את המן, ונתן לנו את התורה, והוא היה משבח והולך, וכשראו העם זה הדבר שעשה כלב, התחילו סותרים את דבריו, שנאמר לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, מלמד שעל הקדוש ברוך הוא אמרו זה, שאין יכול הוא להוציא כליו משום".

או כפי שרש"י מנסח זאת –

"…צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו".

כלב שילב דברי אמונה ומול החשש שלהם מתושבי הארץ הענקים אמר להם "עלה נעלה" – כפל את דבריו לומר –

"עלה נעלה. בה' כתיב, פי' אין צריך שום מלחמה כי כבר עלה ה' בפנינו ונעלה אחריו" (ר' חיים פלטיאל במדבר י"ג, ל').

לדעת הכלי-יקר, שילב כלב גם דברי אמונה, שהקב"ה ידאג לנו שנעלה לארץ בלי מלחמה כי זה רצונו. אבל, ישנה דרך נוספת להבין את הקריאה "עלה נעלה", שזה מחייב תיקון המידות ועלייה ברוחניות אצל העם – אם 'עלה', אז 'נעלה'. ונראה את לשונו –

"דרך שני הוא, שאמר עלה אמת, שהעלייה אפשרית היא אך נעלה בתנאי זה אם אנחנו נתקן מעשינו כי בזכותא תליא מילתא ואנחנו חייבים לעשות הכנה אל העליה על ידי תשובה ומעשים טובים, וכן יכול, הקדוש ברוך הוא ודאי יכול להם אך בתנאי זה שגם אנחנו נוכל על ידי שנסיר לב האבן מקרבנו. והשיבו המרגלים אם בנו תלוי הדבר אם כן אין בו ממש כי אם ה' לא יעלנו מזה ברחמיו מצדינו יבצר ונמנע כי חזק הוא ממנו היצר הרע כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב א) יצרו של אדם גדול ממנו וכדמסיק בילקוט של תהלים (רמז תשכג) על פסוק מציל עני מחזק ממנו היינו מן היצר הרע עיין שם".

יש מאתנו שירימו גבה – וכי איש המעלה נשיא ישראל 'יעבוד' על חבריו שהוא איתם כשלמעשה לא יהיה איתם, ובנגוד ליהושע שאמר להם בדיוק מה הוא חושב?

על כך עונים רבים וטובים, שאכן לצורך מצווה כה חשובה ולהימנע ממצב של פקוח נפש נתן להם את התחושה שהוא איתם וזה מה שהכתוב אמר, שמראש הוא תכנן כך וזה היה  צורך השעה, כפי שמעיד הכתוב –

"עבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו".

אבל ה'שפתי-חכמים' מביא גם את דעת הרא"ם, שלא 'עבד' עליהם ומרגע שפתח את פיו הבינו למה הוא חותר –

"מדכתיב עקב הייתה רוח אחרת עמו משמע שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב ולמרגלים אמר אני עמכם בעצה אבל בלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקן, אבל הרא"ם פירש משום שקראו בן עמרם ולא קראו בשמו הבינו זה וקראו כן כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי".

לדעת ה'אור-החיים' הקדוש, לא הייתה לכלב ברירה למול המון כל כך גדול וזה לשונו –

"(ל) ויהס וגו' אל משה. פירוש לפי שאין כח באדם הדיוט להשתיק המון שש מאות אלף לזה בא במאמרו כי הוא משתיקם אל משה ולא לגזירתו, וידוע כי משה מלך דכתיב (ברכה) ויהי בישורון מלך ולאימתו שתקו לשמוע אשר יאמר".

מדוע יהושע לא עזר לכלב – וכי פחד מהם? הרי אמרנו שהוא כל הזמן עמד מולם?

על כך עונה הרש"ר הירש –

"אנחנו מבינים שכלב ולא יהושע קם לדבר, שהרי באותה שעה היה צורך להגן גם על משה. אך העם הכיר את יחסו הקרוב של יהושע למשה, ולפיכך לא היה מייחס משקל רב להבטחותיו של יהושע".

מזעזעים דברי חז"ל בהסברו של הנציב מוואלוז'ין (העמק דבר י"ג, ל'), שחשדו ביהושע דברים נוראיים – עד כדי כך הגיעו ראשי בני ישראל:

"אמרו חז"ל, דמשום הכי לא החל יהושע, דבשעה שהחל לדבר אמרו ליה: 'דין ריש קטיעא ממלל', ופירשו המפרשים באשר לא היה לו בן זכר, אינו חש לכליון הדור, והוא פלא, אם יאבד הדור חלילה מה יהיה ממנו, ואם לא יאבדו כולם כי אם הרבה מישראל אפילו אם היה לו בן זכר היה לו לבטוח שהם ינצלו כמו הוא בעצמו. אלא נראה דהכי פירושו, שחשדוהו שרוצה להכניס את ישראל לארץ למען יהא ראש לכל הדור כאשר נודע להם, מה שאין כן במדבר אינו אלא נשיא וראש בשבטו, וזהו משמעות ריש קטיעא, מנהיג קטן אשר בדעתו להיות ראש גדול ולא הגיע למטרת חפצו עדיין, משום הכי חשדו שאינו מדבר בשביל רצונו של משה רבן של ישראל, אלא לטובת עצמו, אבל כלב כשדבר הכל הבינו שאינו מדבר לטובת עצמו כי אם אל משה. באשר משה מנהיגם, ולא לטובת יהושע או טובת עצמו, או משום שראה כלב דהעם מדברים בינם לבין עצמם, הסה כלב שישתוקו ויפנו כולם אל משה".

פרשת המרגלים הינה פרשה קשה מאוד והתייחסנו בקצרה לאופן הנהגתו של גדול-הדור, כלב בן יפונה, ואופן הנהגתו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו.

וכל אחד מימש את רצונו של הקב"ה בהתאם לאישיותו.

נזכה כל אחד מאתנו לגלות בעצמנו את הכוחות הטמונים בנו להגדיל תורה ולהאדירה.

שבת שלום לכל בית הישיבה ונופש כשר ושמח….!