בפרשתנו, נחשף בפעם הראשונה שמו של אותו 'איש ישראל', אשר העז פנים נגד משה בפרשת המדיינית והדבר מעורר שאלות, מדוע חשפה התורה את שמו של אותו 'עבריין', שהיה נשיא שבט שמעון – זמרי בן סלוא? ואם היה מקום לחשוף את שמו, היה ראוי לעשות זאת בסוף פרשת 'בלק', שם מתואר האירוע הקשה הזה ושם היו צריכים לגלות את שמו ואת שמה של כזבי בת צור? שאלה זו שואל ה'אור-החיים' הקדוש, רבי חיים בן עטר, וז"ל: "קשה, ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה, כשאמר (כ"ה ו') 'והנה איש מבני ישראל' שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה, שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ"ב 'ושם איש' וגו' 'ושם האשה'…" [כ"ה, י"ד]. השבוע התפרסם בציבור אירוע קשה ומצער, בו אדם שנחשב גדול בתורה ובקבלה עשה לכאורה מעשים שאינם ראויים אף לאדם פשוט, ק"ו לאדם במעמדו. אינני מכיר אישית את אותו רב, שמסופר עליו שרבים שחרו לפתחו לקבלת עצה וברכה, אך אין ספק שהרב שמואל אליהו שליט"א פעל נכון כשחשף את הפרשה, אע"פ שנגרם לכאורה חילול ה', היות וחילול ה' האמתי הינו מעשיו של האדם עצמו ולא עצם חשיפת הפרשה. לאור מה שנקרא השבת, בפרשת 'פנחס', אנו רואים שאדם, גדול ככל שיהיה, בין אם מדובר בנשיא שבט, נשיא מדינה, או רב גדול, לאף אחד אין חסינות מפני מעשה נואל ומושחת. התורה מצאה לנכון אפילו לחשוף את שמו של זמרי לדיראון עולם ואין היום אדם או ילד בעם ישראל, שאינו הוגה בזלזול את השם זמרי בן סלוא, עד כדי כך ששמו נכרך בביטוי מביש וזכה לניב המתאר אדם צבוע "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס", שאותו הביא לעולם לראשונה ינאי המלך שאמר לאשתו שלומציון "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" [סוטה כ"ב:]. ומה הטעם שהתורה פרסמה את שמו של הנואף? ומהי הסיבה שהמתינה עד לפרשתנו? עונה ה'אור-החיים', שאכן לא היה ראוי לפרסם את שמו, אולם מכיוון שרצתה התורה לפרסם את מעשה הגבורה של פנחס, אפילו במחיר גילוי שמו של הרשע, לכן המתינה עד פרשתנו, ששם מספרת התורה בשבחו של פנחס. וכך לשונו: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה .. ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב .., ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו (משלי י) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן…". ומוסיף ה'אור-החיים' הקדוש טעם נוסף, (שאמנם כותב אותו בלשון זהירה "אולי"), שדווקא עקב היותו אדם חשוב, נשיא שבט, רצתה התורה לספר עד כמה מעשהו של פנחס נחשב גדול, משום שלא נרתע מול נשיא שבט – "…ואולי כי להודיעך בא הכתוב, שלא השיג [פנחס] השבת החֵמה, אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול…ומאס העוון כל כך בעיני כל, בזה השיב חמה ויכפר וגו', אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא…". דבריו של רבי חיים בן עטר מדברים בעד עצמם, שדווקא בגלל שמדובר בנשיא, רצתה התורה לספר לנו וללמדנו, שאין להירתע מפני אנשים גדולים ככל שיהיו, כאשר הם עושים מעשים שאינם ראויים. |
כמובן שיש להיזהר מאוד עד אשר מזכירים שמו של אדם ומבררים אל נכון, שאכן הוא קשור למעשה ואכן "נעשתה התועבה הזו בישראל" ולא ניזונים משמועות. ולכן הקפידה כאן התורה לציין את שמו רק לאחר שעשה את המעשה לעיני כל ולא כשחשב ותכנן לעשות, וכפי שמדגיש ה'אור-החיים' – "עוד נראה, כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה, לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים". ובימינו ודאי צריך להיזהר כפל–כפליים, כאשר ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת עולים כל מיני סיפורים על 'חשדות' ולפעמים הדברים חורגים מפרופורציה ויש בהם שקר ואמת המשמשים בערבוביא, על כן הזהירות מחייבת נקיטת איפוק, עד שמתבררים העובדות לאשורם ואז אין מקום לחפות על אף אדם, למרות הכאב העצום ולמרות השבר הגדול. אולם, במקביל יש להדגיש נקודה נוספת על הנאמר לעיל, שגם אדם שחטא ואפילו חטא גדול מאוד, צריך לשמור על גבולות וכך כותב ה'אור-החיים' – "…עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים, שלא ידח נידח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, 'המוכה' פירוש שהכה פנחס, מודיעך הכתוב, שלא הוכה באבדון נפשו, אלא אשר הוכה את המדיינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדיינית…הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העוון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך, שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר…". ה'אור-החיים' הקדוש מלמדנו, שאמנם קיבל את ענשו, אבל לאחר קבלת העונש נשאר עדיין 'איש ישראל' ולא נעקר משורשו וכך יש להתייחס אף לפרשיות דומות. כאשר נענש העבריין ושילם את חובו לחברה, אל לנו 'לזרוק אבן אחר הנופל', אלא לקבלו כאשר עשה תשובה שלמה "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ–אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא".[קהלת פרק ז] לסיכום הדברים, אל לנו כחברה לטייח ולהירתע מלהילחם בתופעות שליליות, גם אם הם באות מאנשים חשובים ככל שיהיו ולהטיל עליהם עונש המגיע להם לפי הכלים שיש לנו היום. בנוסף, לאחר קבלת העונש, יש להתייחס עליהם בכבוד ובתנאי כמובן שהביעו חרטה עמוקה, כפי שיהודה הודה בחטאו וכפי שדוד המלך אמר "חטאתי" [הדברים נכתבו על דרך הפשט. יש המייחסים לזמרי כוונות טהורות וכו' עיין ב'מי השלוחה' לאדמו"ר מאיז'ביצא]. בשולי הדברים חשוב לומר, שאמנם אנחנו מזדעזעים כל פעם מחדש, כאשר אישיות תורנית חשובה ובכירה נופלת בחטאים קשים, אך מאידך אם התורה טורחת לספר לנו על מעשים שליליים של גדולי עולם רצתה ללמד אותנו, שאין אדם שחסין מפני נפילה ועל כן כל אדם חייב לחזק עצמו במידות ובמוסר וככל שגדול מחברו צריך להיזהר כפל כפליים, משום שעלול ליפול בחטא היוהרה וההרגשה של 'אין עוד מלבדי' ומכאן הנפילה קרובה ועל כן, אדרבה, מקרים כאלו רק מחזקים בנו את הצורך להגביר את הדקדוק במצוות, במוסר ובמעשים טובים וה' ישמרנו ויצילנו מכל רע אכי"ר. בברכת קיץ בריא וטוב ובשורות טובות ונזכה אי"ה שהצומות של החודש הזה ייהפכו לנו לששון ולשמחה ובבניין בית המקדש נשמח כולנו. |