הדרשנים "חוגגים" על פרשת קורח, באשר מחלוקות ומריבות לצערנו תמיד אקטואליות ואינן נעדרות מעם-ישראל, במיוחד כאשר נושאי המריבה 'תמיד' עושים זאת 'לשם שמים' כמובן…ולכן רש"י אמר בתחילת פרשתנו "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא".

כשממשיכים לקרוא ברש"י, מרגישים את הכאב של סבא יעקב-אבינו, שברוח-קודשו  ביקש שלא יזכירו את שמו עם הנין שלו – קורח. עד כדי כך יעקב-אבינו התבייש ולא היה מוכן שהתורה תזכיר את שמו במחיצה אחת עם מחלוקת ומריבה. כמה עצוב דבר זה, שהרי בדרך הטבע, אדם גאה מאוד בנכדיו, קל וחומר בניניו ובגיל כזה האדם  הרבה יותר מפויס לגבי הדור השלישי ובוודאי לגבי בני הדור הרביעי.

אם נשהה קמעא על תחושותיו של יעקב אבינו, כפי הבנתנו, נראה שניתן להבין מדוע יעקב לא סלח לשמעון ולוי על מה שעשו עם אנשי שכם, שהרי יעקב אבינו היה אז אבא המופקד על חינוך בניו – "שִׁמְעֹון וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶֽם בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר  אָרוּר אַפָּם כִּי עָ֔ז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל" (בראשית מ"ט). ברם, בעניין קורח בהיותו סבא, סגנון המחלוקת של נינו גרם לו בושה גדולה.

לדעת חז"ל, כבר אז יעקב חזה את אשר יתרחש בעתיד וכשאמר "בקהלם אל תחד כבודי"התכוון לקורח, מתוך נבואה ומתוך ידיעה שאותם כוחות שליליים בנפש, שהניעו את לוי לבצע את מה שעשה, הרי נינו קורח יוליך מהלך קשה של פילוג גם בתוך העם. יעקב אבינו ברוח  קדשו רוצה לומר – אם ניני יוצר כזה פילוג ומחלוקת בעם ישראל, שם אני לא נמצא ובבקשה אל תזכירו אותי. מאידך גיסא, כשמזכירים את קורח, כשעומד על הדוכן, אז כן מזכירים את יעקב אבינו, כנאמר בדברי הימים המובאים ברש"י בתחילת פרשתנו "בן יצהר בן קהת בן לוי – ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) "ובקהלם אל תחד כבודי".והיכן נזכר שמו (של יעקב) על קרח? בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד"ה א' ו, כב – כג) 'בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל'.

יעקב אבינו עבר הרבה בחייו – פרשת יוסף, פרשת דינה, התמודדות מול עשו, מול לבן ועוד ובכל זה לא ביקש שלא יוזכר שמו אלא כאן. ללמדך, עד כמה קשה היא המחלוקת, כמה רעה היא וכמה בושה היא גורמת לדור המייסדים ולכולם.

חשבתי לומר, שאולי התורה העלימה את שמו של אבי האומה יעקב אבינו מעסק הביש הזה, לא רק מצד בקשתו של יעקב, אלא גם מצד קורח כשהוא התפלג משאר העם, כפי שאומר התרגום אונקלוס על המילה הראשונה של הפרשה  "ויקחקורח" – "ואתפליג קורח" וכביאורו של רש"י"נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) 'מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם'". קורח לקח עצמו גם מההיסטוריה המשפחתית, מהסבא-רבה יעקב אבינו, ולא התחשב בשום דבר שחשב שמפריע לו במטרתו. אי הזכרת שמו של יעקב מתארת את חוסר התחשבותו בדור המייסדים, באבי השושלת שהוא יעקב אבינו. בניגוד ממש לדרכו, מדגישים חז"ל, שיוסף לפני שכמעט נכשל באשת פוטיפר, דמות דיוקנו של אביו נגלה אליו וזכר ברגעים אלו את הרקע המשפחתי שלו ולא רצה להרוס ולקלקל את הקדושה שיעקב אבינו נטע בצאצאיו.

חז"ל שאלו במדרש שאלה קשה, כיצד יכול להיות שאדם כמו קורח יגיע למצב כזה? הרי הוא היה מאלה שטענו את הארון ומהחשובים שבשבט לוי?

המדרש נותן לנו הסבר מסוים שאף מסנגר עליו ונביא את לשון המדרש 'ילקוט שמעוני' [פר' קרח, המתחיל ברמז תש"נ]:

"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן [שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'] ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש.., אמר: 'אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה?'…". המדרש אומר, שלמרות שהוא ראה גדולות, היתה לו טעות והיא –  "ולא ראה יפה! לפי שבניו עומדין בתשובה".

אולם, ניתן להוסיף ולשאול, מדוע המדרש אומר ש'עינו הטעתו' בלשון יחיד? היה צריך להיות כתוב 'עיניו הטעו אותו' בלשון רבים?