ידועה אמרתו המפורסמת של הרבי מנחם-מנדל מורגנשטרן מקוצק "אין שלם מלב שבור".

אמרה זו באה ללמדנו, שהשלמות איננה רק מה שנראה שטחי כלפי חוץ, אלא את השלמות רואים רק כשמבינים שהחייים מורכבים יותר, וכשלבו של אדם נשבר וכואב באופן הפנימי והאמיתי, או אז זוכה למדרגת השלמות וחדל להיות בעל-חיים שהולך על שתיים, אלא אדם בעל רגשות ותכונות אנושיות.

מקור אמרתו של הרבי מקוצק ככל כנראה מתוך דברי המדרש בויקרא רבה [פרשת צו פרשה ז']. המדרש  מלמדנו, שבניגוד לאדם שאינו משתמש בכלי שבור ואף גנאי הוא לו, הקב"ה יוצר האדם מתחבר ללב שבור של האדם וכך  יכול גם האדם להתחבר לבורא עולם, בעיקר כאשר מסיר מעצמו את רוח הגאווה ומביא עמו את שבריו.

וכך הדברים מובאים במדרש – "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה (תהלים נא, יט) אמר ר' אלכסנדרי: ההדיוט הזה, אם משתמש בכלי שבור, גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כל כלי תשמישיו שבורין הן, דכתיב 'קרוב ה' לנשברי לב (תהלים לד, יט), הרופא לשבורי לב (שם קמז, ג), ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיה נז, טו)…".

מה הקשר בין אמרתו של הרבי מקוצק לפרשתנו? לפי המדרש דלעיל, שכל כליו של הקב"ה הם שבורים, הרי מצינו שהקב"ה משתמש ב'כלי שבור' ולא סתם אלא  שברי הלוחות עצמם. וכך מובא בירושלמי [מסכת שקלים פרק ו']: "תני רבי יהודה בן לקיש אמר: ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, א' שהייתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד. הדא הוא דכתיב [במדבר יד מד] 'וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה'. זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ופעמים שהיה מתראה עמהן".

לפי רבי יהודה בן לקיש, הרי היו שני ארונות, הארון באוהל מועד שהיו בו לוחות שלמים ואילו בארון שהיה מלווה אותם בדרכם היו שברי הלוחות. ואומר רש"י בפרשתנו על הפסוק [י', ל"ג] –  "וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים" – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים".

אנו רואים, שבזמן המסעות ובזמן המלחמה, מלווה את עם ישראל הארון ובו שברי לוחות. ונשאלת השאלה, לשם מה יש לשים שברי לוחות בארון? מה המטרה בזה? לכאורה דווקא בזמן מלחמה, שצריך הרבה סייעתא דשמיא כדי לנצח במלחמה, היה צריך להניח את הלוחות השלמים ולא את השבורים שסמלו את חטא העגל?

יתכן לומר, שהקב"ה רוצה ללמדנו, שיש אידאל והוא לוחות שלמים שמונחים באוהל מועד וממנו שואבים את הכוחות והדרך לחיים. מאוהל מועד יוצאת התורה השלמה, המנחה אותנו לקראת מסע החיים של כל אחד ואחד. אולם כשיוצאים בפועל למסע החיים, הן בזמן שלום ובמיוחד בזמן מלחמה, צריך לדעת שהמציאות מורכבת ואיננה שלמה ומושלמת ויש צורך בראיה מורכבת של החיים ולכן, כפי שבאדם הפרטי, הלב השבור הוא המוביל לשלמות, כך באומה, שברי הלוחות הם השלמות, כאשר צריך לתרגם את התורה לחיי המעשה.

לפני כמה שנים, התקיים כנס בוגרים בישיבת ההסדר "כרם ביבנה", בו זכיתי ללמוד כבחור וכאברך. אני זוכר, כיצד ראש הישיבה, הגאון הרב חיים גולדוויכט זצ"ל הקשה בדרשתו, לשם מה אנו מקיימים את הכנס הזה ומהי המטרה בהטרחת הבוגרים כשכל אחד מהם עסוק בעבודתו ובשגרת חייו?