בכל שנה, כשאני מגיע לאמירת 'סדר מלכויות' בראש השנה ואומר את עשרת הפסוקים, המדברים על מלכותו של הקב"ה, אני מתפלא מחדש כיצד שובצה בתפילה כה מרוממת וחשובה כתפילת מוסף של ראש השנה פסוק שאמר בלעם הרשע –

"לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְקֹוָ֤ק אֱלֹקָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ".

במה זכה רשע זה, שמילותיו ישובצו בתפילת ראש השנה?

אמנם נכון, שפסוק זה אינו היחידי ששובץ בתפילה מדברי בלעם הרשע. ובכל זאת, על תפילת מוסף של ראש השנה, חז"ל ביטאו בצורה מרגשת, שתפילה זו מהווה זיכרון של עם ישראל לפני הקב"ה, כדברי הגמרא (ר"ה, ט"ז.):

"ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם".

מתוך עשרה פסוקים לא יכלו התנאים הקדושים [למרות שהתפילה נקראת על שמו של רב, כנראה מי שחיבר אותה היו התנאים] לבחור פסוק אחר?

כשמעיינים במדרשים, התשובה עולה מאליה. חז"ל במדרש תנחומא (ורשא, פרשת בלק סימן י"ד) רואים בדברי בלעם אמירת זכות גדולה על ישראל,  שהקב"ה רואה רק את הדברים החיוביים בישראל ושומר עליהם כל הזמן ואם כן  אין מתאים יותר מכך לשבץ זאת בתפילת ראש השנה. וזה לשון המדרש –

"…'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'. אמר בלעם [הקב"ה] אינו מסתכל בעבירות שבידם, אינו מסתכל אלא בזכות שלהם, 'ה' אלוקיו עמו'  אמר ליה לכה נא ארה לי יעקב. [משל ל..] פרדס שאינו שמור, הגנב יכול להזיקו ואם ישן השומר נכנס הגנב, ואלו 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' (תהלים קכא), והיאך אני יכול להזיקן?…".

לדעת המדרש, יש לדאבון-לב עבירות בידי עם ישראל, אבל הקב"ה לא מסתכל על כך וזה אינו פוגע באהבתו אליהם, משום שהוא מסתכל על הזכויות שלהם.

ואכן, רוב המפרשים מוצאים צדדי זכות באמירתו של בלעם ולכן אין מתאים יותר מלומר פסוק זה ביום הדין.

ה'תרגום יונתן' (כפי שמתורגם לעברית בכתר יונתן) מפרש את דברי בלעם, שהעבירות החמורות של עבודה זרה אין בנמצא בעם ישראל ואין שם מעשי 'עמל' שקריים וזו הזכות שגרמה לחז"ל להכניס את דבריו של רשע זה לתפילה –

"אמר בִלעם הרשע: אין אני רואה עובדי אלילים בבית יעקב ולא מִתקיימים מעשׂי עמל שקר בשל בית ישׂראל…".

רש"י על אתר מעלה את דברי בלעם לדרגה גבוהה יותר של לימוד זכות על ידי הקב"ה, בזה שהקב"ה לא מקפיד על העבירות שהם עושים ולא בודק עד הסוף, בבחינת 'אהבה שאינה תלויה בדבר'. וזה לשון רש"י:

"…כשהן עוברין על דבריו, אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו…'ה' אלוקיו עמו' – אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן". ואת המשך המילים בפסוק 'ותרועת מלך בו' מפרש רש"י – "לשון חיבה ורעות כמו 'רעה דוד' (שמואל ב' טו לז).".

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מעלה מדרגה ומפרש, שהקב"ה בעצם רואה הכול וחושב שאמנם הם חוטאים אך אינו רוצה להענישם –

"…אינו רוצה לעונשן אפילו כשהן חוטאין. כדכת' וירא און ולא יתבונן. לא הביט. אינו רוצה להביט".

אבל יש מהראשונים, כאבן עזרא והרמב"ן, שחולקים על הגישה האומרת  שלמרות החטאים של עם ישראל, בלעם הצהיר שהקב"ה אוהבם בכל מקרה ובכל מצב. לשיטתם, אהבתו של הקב"ה היא על-תנאי ואם יימצא בהם אוון וחטא הוא יענישם, וזה לשון אבן עזרא:

"לפי דעתי, כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם, כי אין השם כבן אדם שיתנחם, כי לא ראה און בישראל. והנה אם יהיה בהם און, לא יקום דבר השם, כי כל דבריו הם על תנאי…והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו".

וכן פירש רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס', הידוע בשמו המקוצר הריב"ש. גם הוא טוען, שכל מה שהקב"ה לא מעניש את עם ישראל, משום שלא רואה בהם חסרונות –

"…אבל אם היה בהם עמל ואון, אז היה הקדוש ברוך הוא מתנחם מן הטובה להרע להם…אבל בישראל לא ראה עתה עמל ואון שיהפוך להם ברכתו, ולפיכך שאין בהם עמל ואון, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו לשון ריעות וחיבה..".

וכן דעת הרמב"ן כאבן עזרא –

"…יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר"א ונכון הוא".

רבי משה אלשיך בפירוש מיוחד מסביר את אמירתו של בלעם על כך שהקב"ה הבטיח, שגם אחרי שמשה רבנו יסתלק מן העולם עם ישראל יזכה לאהבתו של הקב"ה אליהם וזו הסיבה שניסה לקלל 'מראש הפסגה', מקום פטירתו של משה רבנו. וזה לשונו:

"…לומר, הלא חשבת בבואך לפסגה אשר שם סילוק משה רבינו ע"ה כי בלעדו לא היו קיימים. כי לולא משה בחירו עמד בפרץ היו כלים בעגל וכיוצא בו…לא כן הוא, כי מה שהם קיימים עתה גם בלעדי משה היו קיימים. 'כי לא הביט און' וכו' . כי ה' אלהיו עמו בלי משה כן גם עתה בסילוקו, אם משה מת ה' אלהי ישראל נשאר עמו בסילוקו…".

האור-החיים הקדוש מפרש בפירושו הראשון את כוונת הפסוק על פי הזוהר הקדוש, שכאשר אדם חוטא באיבר מסוים אז נרשם כוח רע באיבר זה ואעפ"כ כשזה קורה אצל פשוטי העם שנקראים 'יעקב', זה לא נקבע בנפשם ובוודאי אצל הצדיקים שנקראים 'ישראל' אפילו פגם חמור יותר שנקרא 'עמל' לא מושרש ונשאר בם. וזה לשונו:

"לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (רעיא מהימנא ח"ג רע"ה) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע באבר שבו עשאו .., ופירוש און הוא כח הרע הנמשך מהעבירה…ולזה אמר לא הביט און שהוא רושם המפעל הרע אינו אפילו ביעקב שהן המון העם…והגם שיטעו מדרך השכל אינו נקבע בנפשם…שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה...ואומרו ולא ראה עמל בישראל פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים"

פירוש נוסף ומיוחד אומר האור-החיים הקדוש, שבזכותם של ישראל נהנים אומות העולם –

"…עוד ירצה לומר כי באמצעות ב' הדרגות שיש בישראל אין הקדוש ברוך הוא מקפיד על רשע שבעולם מהאומות ובזה אינו מאבדם.., והוא אומרו לא הביט און שיש בעולם בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות ה' נותן טובו לעולם וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו".

הרש"ר הירש בדרכו המקורית מייחד לסכנה שיש לאומה וליחיד שיש להם כוח מלשון און [בחולם], שלא ינצלו זאת לרעה ויעשו און [בקמץ] ואת זה שלל בלעם בנבואתו –

"…מוסר את טעמו ואת נימוקו של ה' שברך את העם הזה. "אָוֶן" הוא ניצול לרעה של "אוֹן", של כח ושל רכוש…בטרם יברך ה' את אחד העמים הרי הוא בוחן אם העם הזה ינצל לרעה את האוֹן שיינתן לו. בטרם הבטיח ה' לתת אוֹן ליעקב – כדי להעלות אותו לדרגת ישראל – הוא בחן אם האוֹן יהיה בידיו לאָוֶן: 'לא – הביט און ביעקב' ה' לא צפה שיעקב ינצל לרעה את הגדולה שתינתן לו; משום כך – ולא – ראה עמל בישראל, הוה אומר: לפיכך לא ראה צורך להביא עליו "עמל" לבל תזוח דעתו עליו; …"

ראיתי בספרו של רבי ברוך-הלוי עפשטיין בעל ה'תוספת ברכה' ו'תורה תמימה'  לימוד זכות גדול. בתחילה הוא שואל, מדוע הכפילות "לא הביט און ביעקב" והחלק השני לכאורה כמו החלק הראשון "ולא ראה עמל בישראל"?

ומתרץ, שיש הבדל בין 'הבטה' ל'ראיה', ש'הבטה' היא ראיה למרחוק כמו שנאמר על ראייתו כביכול של הקב"ה "משמים הביט ה' " (תהילים ל"ג, י"ג). ואילו 'ראיה' היא מקרוב, כמו שנאמר במאבק של המלאך ביעקב 'וירא כי לא יוכל לו' (פרשת וישלח) ועל כן מפרש רבי ברוך עפשטיין, שהזכות של ישראל על פי בלעם היא גם אם עם-ישראל יחטא בעתיד, אומר בלעם "לא הביט און ביעקב" – בהבטה לרחוק גם אז לא יחשיב זאת חטא, וכמובן גם מה שרואה עכשיו לא יחשיב זאת.

סנגוריה זאת על עם-ישראל היא הרחבה ביותר מכל ההסברים שהובאו להלן ובוודאי מצדיקה להיאמר בראש השנה.

נביא שני דרושים יפים על הפסוק "לא הביט און ביעקב". האחד, הוא דרוש נאה שכתב רבי יעקב 'בעל הטורים' בשם הירושלמי (יומא ספ"ז) – "לא הביט און ביעקב. שאין אותיות ח"ט[א] בשמותם של שבטים".

וכן כתב דרוש יפה רבנו בחיי על המשך הפסוק "ותרועת מלך בו", שכוונתו של בלעם הייתה לקלל אותם שהקב"ה יכלה אותם ולכן רצה לבקש "כלם", אבל הקב"ה הפך את הקללה לברכה ולכן הפך את האותיות 'כלם' ל'מלך' –

"…ושמעתי שהוצרך בלעם להזכיר בברכתו "מלך" לפי שהקללה אלמלא שנהפכה היתה "כלם" באותו רגע שהוא שעת הכעס, והקב"ה המשים דבר בפיו נתן בלבו להפך המלה שהיה "כלם" ואמר "מלך", וזהו: (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה"."

לסיום נביא ספור חסידי  מיוחד על הבעל שם  טוב על לימוד זכות,  בו אנו נחשפים לעולם הסוד שבחסידות והיכולת האלוקית של הבעל שם טוב .

פעם אחת בראש השנה עמדו תלמידי הבעל-שם-טוב בתפילה. והנה נפלה קופסת הטבק של אחד החסידים לרצפה. הוא התכופף להרימה, ואף שאף מן הטבק, כנהוג. ראה זאת אחד מן הצדיקים שבחבורת הבעש"ט, וכעס על חברו שהפסיק את תפילתו בשל טבק.

אז ראה הבעש"ט ברוח הקודש, כי בגלל כעסו של צדיק זה על חברו, נגזר על החבר שלא יזכה בדין  באותה שנה., התפלל עליו הבעש"ט והרעיש עולמות כדי לבטל את רוע הגזרה. והסכימו בבית הדין שבשמים לבטל את הגזרה, רק אם אותו החסיד שכעס וקטרג על חברו יְלַמֵד עליו זכות.

בבוקרו של יום הושענא רבה, היה הבעש"ט שרוי בשמחה רבה, וצפה ברוח קודשו מסוף העולם ועד סופו. אז נהג הבעש"ט לומר לכל אדם מה שנגזר עליו בעולם הזה ובעולם הבא. בקרב החסידים היה נהוג שכל אחד מהם הכין איזו שאלה לשאול את הבעש"ט, בפירוש התורה, בתלמוד ובפוסקי ההלכה או בעניינים אחרים. על הכול ענה הבעש"ט ביום זה.

נזכר החסיד וסיפר לבעש"ט , כיצד מצא זכות ללמד על חברו ששאף טבק בשעת התפילה. באותו הרגע נתבטלה הגזרה שנגזרה על חברו. כשסיים את דבריו, סיפר לו הבעש"ט את כל העניין שהיה בשמים וכיצד התבטלה הגזרה בעקבות הזכות שלימד החסיד על חברו. אז גם הזהירו: "הרגל עצמך לדון כל אדם ירא שמים לכף זכות. כך לא תעורר עליו את מידת הדין, ותגרום לו טובה וחסד."

יה"ר שנזכה גם אנו ללמד תמיד זכות על עם ישראל ומתוך כך הכל יתהפך עלינו לטובה ולברכה.

שבת שלום לכל בית הישיבה