גירסא להדפסה

ברחבי הארץ תלויים שלטים מאירי עיניים, שבהם יש סלוגן נפלא "לשון הרע לא מדבר אלי". משפט זה מתייחס לאחת העבירות החמורות בתורה. מאז ומעולם ועד עצם היום הזה עבירה זו מאתגרת אותנו בכל צעד ושעל.

הפרק האחרון בפרשת 'בהעלותך' חושף אותנו לסיפור העצוב של לשון הרע, שסיפרה מרים אחות משה על אחיה, זה שהצילה אותו ממוות. את העבירה החמורה הזו עשתה יחד עם אחיה הבכור אהרון, שהכתוב מעיד עליו כמה היה שמח כשהתמנה משה לתפקידו – "וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ"(שמות ד') והנה זה פלא, כששני צדיקים אלו מדברים בגנותו של אחיהם.

מספר שאלות, המשולבות זו בזו, עולות בשעת קריאת פסוקים אלו.

ראשית, מה גרם להם לדבר עליו לשון הרע? מדוע התורה מספרת לנו את מה שהתרחש בין אהרון ומרים ומה בדיוק דיברו על משה רבנו סרה? הכתוב לא גילה זאת במפורש, אלא כתב זאת ברמזים:

"וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח, וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְקֹוָ֔ק הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְקֹוָֽק".

לכאורה, יש כאן שני נושאים, האחד – 'על אודות האישה הכושית אשר לקח' ; והשני – 'הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו'. האם יש קשר בין שני החלקים? ומה באמת רצו ממשה?

למעשה, אין תגובה של משה והתגובה היחידה לאירוע קשה זה, היא ההצהרה של התורה על אישיותו של משה –

"וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה".

ומה פשר הכתוב הזה? מה רצתה התורה להגיד בשבח הזה?

לדעתו של רש"י, כל הסיפור הזה בא ללמדנו את חומרת דיבור לשון הרע –

"ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו, כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו".

הרמב"ם אף הוא רואה בפרשה זו שבסוף בהעלותך הוראת דרך על הסכנה הטמונה בלשון הרע:

"ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר 'הישמר בנגע הצרעת', 'זכור את אשר עשה ה ' אלוקיך למרים בדרך', הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד' ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות".

והרמב"ם נותן הדרכה מעשית למי שלא מעונין להיכשל –

"לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל" (רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז).

הספרי זוטא (פרק י"ב פסוק א') מרחיב קצת את הדברים ומתאר לנו איך מתפתח לשון הרע. פלוני מדבר עם אלמוני, ואלמוני מוסיף קצת 'שמן למדורה' וככה זה עובד ומנהלים משא ומתן ביניהם על מה שנאמר… –

"ותדבר מרים ואהרן במשה ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. ר' שמעון אומר אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים".

התורה אינה מגלה לנו בדיוק מה היו בדיוק הדברים שאמרו. יתכן והתורה בכוונה השאירה אותנו בלי לספק לנו אינפורמציה מעשית. התורה לא נכנסת לפרטים, כי אכן אין זה משנה מה בדיוק דברו ואיזה דבר שלילי במשה ציינו ביניהם. מה שהתורה כן אומרת לנו היא על מה ננזפו מרים ואהרון ואיך העזו לדבר כך על אדם מיוחד וקדוש כמשה? – "לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא, פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְקֹוָ֖ק יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה".

המדרשים והפרשנים הראשונים בכל אופן רוצים להבין מה קרה. הרשב"ם הוא אחד הראשונים מתוך קבוצה קטנה של מפרשים, הטוענים ש'האישה הכושית' הייתה אישה מארץ כוש ומסתמך על הלשון של התורה – "עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח", אך בעיקר דעתו של הרשב"ם נסמכת על ספר חיצוני 'דברי הימים של משה רבנו' – "כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו, שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת". והם לא ידעו, שמשה אכן לקח אותה, אבל לא התקרב אליה פיזית, כפי שהספר הזה מעיד וזה היה הלשון הרע כפי לשון הרשב"ם – "…ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו".

אך רבים וטובים יצאו נגד הספר החיצוני הזה, שאמינותו מפוקפקת ולכן פלא שהרשב"ם הסתמך עליו וכן כתב 'אבן עזרא', שהיה אחד מגדולי הפשטנים ואעפ"כ יצא חוצץ נגד פירושו של הרשב"ם. וכך כותב בפירושו הארוך לשמות (פרק ב'):

"…ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי [ובודאי ש..] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ס' אלדד הדני והדומה להם".

ופעם נוספת כתב האבן עזרא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים  בפירושו –"ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו" (שמות ד', כ).ואכן, העידו כבר רבים מחוקרי התנ"ך, שהספר הנ"ל משובש מאוד ויש בו הרבה סתירות ודמיונות .

לפי הבנתנו, אין התורה רואה חשיבות לספר מה היה בדיוק לשון הרע שהם דברו, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים, על כן נדע שרוב הראשונים מסתמכים על המדרש, שזו הייתה צפורה שהתלוננה על כך שבעלה פרש ממנה ומרים ואהרון דנו בעניין הזה ויצאו בביקורת על משה, שהנבואה לא מחייבת פרישה מאשה, כפי שהם גם נביאים ולא נהגו כך –

"…ומה היו הדברים? אמרו: כיון שנתמנו הזקנים, הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה וכיון שראת מרים הנרות אמרה: אשרי אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה אל תאמרי אשרי נשותיהן, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדבר הקדוש ברוך הוא עם משה אחיך, לא נזדקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאין ונותנין בדבר, שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה – על עסקי פרישתו מן האשה. אמרו: גיותן [=גאותן] הוא משה וכי לא דבר הקדוש ברוך הוא אלא עמו בלבד כבר דבר עם נביאים הרבה ועמנו ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש שנ' הרק אך במשה דבר ה'".

וכן בצורה תמציתית אומר מדרש אגדה –

"בעת שהיו אותם שבעים מתנבאים והיו אומרים האנשים אשרי אמותיהם של אלו שרואות בניהם נביאים, והיתה שם צפורה והתחילה עונה להם אשרי אמותיהם, אבל אוי לנשותיהם, והיתה שם מרים ואמרה לצפורה ולמה את אומרת ככה אמרה לה צפורה לפי שקיבל משה אחיך את התורה ונזקק לדיבור פירש ממני, מיד מרים הגידה לאהרן והתחילו לדבר שניהם במשה".

כפי שהבאנו את דעתנו לעיל, העובדות שלכאורה נחשף אליהם זה המספר הלשון הרע ומרגיש צורך לספרם לאחרים, הם רק התירוץ לדבר לשון הרע. יש משהו פנימי ועמוק יותר בנפש האדם, שרואה בהצלחת השני ורוצה לפעמים 'לשנות את המצב'.

רבנו בחיי מתאר זאת כשיחה בין האדם לבין היצר, שבו היצר אומר לאדם, שהצלחת השני היא משהו שפוגע בו ולכן עליו להוריד את השני –

"… ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת הא-ל ומעשהו טוב ממעשיך והוא משתדל להקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו ויאמר לך: 'כל אשר יראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולוא הוא היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך, השיא עליו וקנא בו ושטום אותו. וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה!' אז תשב לו [=האדם ליצרו], 'ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ותגנה מי ששבחו הבורא, ולא די לי עצלותי לקיים עבודתו כמותו עד שאשטום מי שיעבדהו ואין זה גמול מה שאני חייב לבורא יתברך, אבל חייב אני לאהב את אוהביו לאהבתו ולכבד מכבדיו לכבודו, כמו שנאמר (תהלים ט"ו) ואת יראי ה' יכבד" (חובת הלבבות שער יחוד המעשה סוף פרק ה').

לדעת בעל 'חובת הלבבות', זה מה שגרם למרים לדבר במשה – "…וכבר ידעת מה שאירע את מרים בענין 'ותדבר מרים ואהרן במשה'…".

דברי רבנו בחיי מתכתבים יפה עם הפתגם שטבע רבי ישראל מסלנט אותו אנו מרבים להזכיר – "הרוצה להתרומם על הזולת אין לו לכרות בור לחברו, כי אם להקים רמה לעצמו."

משה רבנו לא הגיב לדברי אהרון ומרים ועל זה אומר הכתוב "והָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר פרק י"ב ג') ומסביר הרמב"ן (במדבר פרק י"ב פסוק ג') שלשה פירושים שהמכנה המשותף שלהם הוא אי רצונו של משה להגיב:

"להגיד כי השם קנא לו בעבור ענוותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע. ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם. אבל בספרי (בהעלתך ק) רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד, אלא שכבש משה על הדבר. יזכיר ענוותנותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו".

ונשאלת השאלה, האם כל אחד צריך לנהוג כך כשפוגעים בו או מדברים עליו לשון הרע? האם כל אחד צריך להיות כמשה רבנו?

על זה כבר כותב ספר החינוך (מצוה של"ח):

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים…".

אכן, אדם רגיל אינו צריך לשתוק כשמעלילים עליו דברים ופוגעים בו ומותר לו להגיב בצורה מכובדת ולדחות ולהכחיש את הדברים שאומרים עליו שלא בצדק. מאידך גיסא, מציין ספר החינוך, שיש אנשים בעלי דרגה גבוהה שאינם מגיבים כלל למביישים אותם –

"…ואולם יש כת מבני אדם, שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

ודאי שמשה רבנו היה מ'כת החסידים' והתורה מספרת לנו על תגובתו, לומר לנו מה הפסגה שאדם אולי צריך לשאוף אליו.

כמובן שאסור לנו לטעות, שרק כשמספרים דבר שקר עוברים על לשון הרע, אלא עלינו לדעת שביסוד דין לשון הרע זה, כשמספרים את גנותו של השני וזה אמת, וק"ו אם מספר דבר שקר, שאז עוונו חמור יותר וכדברי 'החפץ חיים' (פרק א'):

"אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י"ט ט"ז}: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיך". וענשו של מספר לשון הרע חמור ביותר ואמְרוּ חֲזַ"ל: עַל שָׁלש עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרָע נֶגֶד כֻּלָּן. 

אז כיצד מנסים להתמודד עם היצר הרע הזה של לשון הרע?? איך נגרום לכך ש"לשון הרע לא ידבר אלי"?? לענ"ד ע"י לימוד זכות נראה רק טוב אצל הזולת וכך לא ניפול בעצת הייצר ולא נחשוד בכשרים.

בספר "שבעים פנים לתורה" מספר שמחה רז על אחד התלמידים בת"ת "עץ חיים" שראוהו מפזר כסף רב.

מנהל הת"ת, הרב ניסן אהרון טיקוצ’ינסקי, מספר: ניגשתי ושאלתי אותו: "כספים אלה שבידך מניין הם לך?" והוא משיב לי בתירוצים הרגילים "חסכתי, מצאתי" וכיו"ב. החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, בר’ אריה לוין.

קרא ר’ אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר’ אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: "אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, תאווה מצויה בממון – הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה ’חולשה’ לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי ’מודה ועוזב ירוחם’".

הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורוגע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מידי פעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כספים וביקשתי מר’ אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן…

משסיפר ר’ אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על הרצפה והחל לצרוח: "אוי לי, הרגתי את חותנתי!"

נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: "אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני!" לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.

הושיט לו ר’ אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו אז גילה האב: "מביתנו נעלמו כספים מידי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים…אולם כשהכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: ’עלינו לעשות סוף לעניין, כספים ממשיכים להיעלם. כיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך איני חושד, הרי יודע ומכיר אותך זה שנים רבות ביושרך ובאמונתך, אין זאת אלא שידה של אמך במעל..ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מיד, אזי אני עוזב את הבית…’ נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה למושב זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי….אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, כיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!"

בעמל רב עלה בידי ר’ אריה להרגיע את האב. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו לפייס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שאירע עם אמה. ואכן, ר’ אריה שוחח עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו…

מכאן עלינו ללמוד עד כמה מחוייבים אנו לא לדון אדם לכף חובה. נתפלל שנזכה לשמור את לשוננו לדברים שבקדושה ולא נכשל חלילה בעון לשון הרע.

שבת שלום לכל בית הישיבה