בקריאה שטחית של קורות עם-ישראל במדבר, ישנה תחושה קשה של עם מרדן, שכל ארבעים השנים במדבר הוא רק מוצא סיבות ועילות לריב עם משה רבנו. כך גם קורה בפרשתנו, כאשר לאחר מות מרים מיד אנו נתקלים במריבה של העם עם משה:

"וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל ה' אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵֽנו?: וְלָמָה הֶֽעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּֽוֹת".

המריבה הייתה כל כך קשה, עד שמשה ואהרון נאלצו לברוח לאהל מועד –

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַֽיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־ה' אֲלֵיהֶֽם".

תחושה זו מתחזקת, כאשר אנו מתפללים בנעימה בכל ליל שבת את פרק צ"ה בתהילים –

"אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּֽר: אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם־רָאוּ פָעֳלִֽי: אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ דְרָכָֽי: אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִֽי".

מאידך גיסא, כולנו מכירים את הפסוקים המרגשים בתחילת ספר ירמיהו, שבו הקב"ה משבח את עם ישראל על הליכתו במדבר –

"הָלֹךְ וְקָֽרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָֽה" (ירמיהו ב').

אז מה קורה פה ומהי האמת? האם עם-ישראל מרדן סידרתי והקב"ה מתקוטט אתו במשך ארבעים שנה, או שהקב"ה זוכר לעמו את החסד של 'לכתך אחרי במדבר'?

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, פוקח את עינינו ומלמדנו שאכן זו טעות לחשוב שכל ארבעים השנים התנהלה מריבה בין משה לעם ישראל. להיפך, כל ארבעים השנים עם ישראל התנהג בגבורה וסבל בשקט את התנאים הקשים ששררו במדבר ורק כאן בפרשתנו אנו מוצאים שעם ישראל רב עם משה ולכן שואל הנצי"ב מה קרה כאן שלא קרה כל ארבעים השנים?

וזה לשונו בפרשתנו:

"…הפלא, הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות, והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת, ולמה זה התרעמו עתה?".

לאחר הצבת שאלה זו, מלמדנו הנצי"ב את אחד היסודות שהנחיל לנו גם בהקדמתו לספר במדבר. למעשה, ישנן שתי תקופות במדבר – התקופה הראשונה היא בת שלושים ותשע השנים הראשונות, שבהם עם-ישראל התנהל במדבר על ידי הקב"ה בניסים גלויים של ענן להגן עליהם ולהראות להם את הדרך, מים מבאר מרים, לחם שמיימי ועוד. התקופה השנייה היא שנה לפני כניסתם לארץ, היא שנת הארבעים שנה, שכאן הקב"ה התחיל לנסות ולהרגילם להתנהלות טבעית, ממש כפי שאימא עוברת בהדרגה מחלב-אם למזון רגיל ומדי פעם חוזרת לחלב-אם. זה יסוד ההבנה של כל תקופת המדבר.

נלמד תחילה מעט מדבריו בהקדמה ולאחר מכן נראה את תשובתו בפרשתנו לשאלה בה פתחנו:

"…עיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם, מאז שהגיעו לארץ ישראל. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפרשת חקת. על פי זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע"ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. משא"כ בהליכות באי הארץ הי' ההשגחה מכוסה" (עיין בהקדמה בהרחבת עקרון זה).

על פי יסוד זה, עונה הנצי"ב בפרשתנו על שאלתו:

"…אבל ראוי לדעת, דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה…ועתה היו עומדים להיכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה', על כן התנהג הקדוש ברוך הוא עמם בשנה זו בדרך הממוצע, וכמו אומנת ילד היונק העומד להיגמל מחלב, כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת, כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע…והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר, אלא כדי להרגילם לחיים טבעיים…"(העמק דבר במדבר, כ', ה'. ועיין בהמשך דבריו בהבדל בין גדולי הדור לבין כלל ישראל ועוד).

למדנו אם כן, שזו טעות אופטית לחשוב, שכל ההליכה במדבר הייתה מלווה במריבות. מה שנשאר לנו להבין, מדוע משורר תהלים מדבר בגנות דור המדבר – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ…" – אלא פשוט שזה מדובר על 'חטא המרגלים' והם אכן נענשו שלא נכנסו לארץ. זה החטא שהקב"ה התקוטט איתם ארבעים שנה. לא הייתה בפיהם תרעומת על הקושי הפיזי, אלא חששו להיכנס לארץ ואע"פ שרצו לתקן מיד לא ניתן להם וניסיונם להעפיל לארץ נכשל (עיין מאמרנו מלפני שבועיים לפרשת שלח). ולכן, ה' זוכר את לכתם במדבר כזכות גדולה.

אבל, עדיין קשה לכאורה, שהרי תלונותיהם בדבר חוסר המים היה אמתי ולא סתם 'קיטורים' אלא ממש מתוך מצוקה אמתית ולכן רבו עם משה. מדוע משה ואהרון לקחו זאת בצורה כל כך קשה? .

מצאנו תשובה מעניינת מדודו של מרן ה'בית יוסף', רבי יצחק קארו, בספרו 'תולדות יצחק', בה הוא טוען שהבעיה המרכזית הייתה העיתוי של המריבה וזה לשונו:

"וירב העם עם משה, בא לספר בגנות העם, שדרך הוא מי שיש לו תביעה עם אבל, אינו תובעו עד שיעבור אבלו וימי בכייתו, ואילו 'ותמות שם מרים ותקבר שם[ומיד] וירב העם עם משה'…" (תולדות יצחק במדבר פרשת חקת, כ', ג').

כמו הרבה דברים בחיים, אנו יודעים שאותה בקשה ואותה אמירה , שנאמרת בתזמון לא מתאים, מחטיאה את המטרה. זה מה שקרה כאן , עדיין כולם היו שרויים באבל על מרים,  מה שנדרש מהעם היה מינימום של רגישות, להמתין עד תום ימי האבל. זה מה שגרם למריבה ולמפח הנפש של משה ואהרון . מקור דבריו של רבי יצחק קארו כנראה ממדרש 'ילקוט שמעוני' על פרשתנו:

"…כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקין בה וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם. כיון שראו אותם באין, אמר משה לאהרן תאמר מהו כינוס זה?, א"ל אהרן לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים!!, א"ל משה אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס? אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאילו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין?, מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר 'וירב העם עם משה', (ילקוט שמעוני  פרשת חקת, המתחיל ברמז תשנט).

מדרש זה מביא בצורה מיוחדת את תמימותם של משה ואהרון, שהיו עסוקים בקבורתה של מרים והיו בטוחים שבאים המה  להשתתף אתם בצערם ולהציע את עזרתם וכמה חשו אכזבה שזה מה שמטריד אותם בשעה קשה זו.

 לפי דברי המדרש, היינו מצפים שהקב"ה יתמוך בתגובתם של משה ואהרון שנסו לאהל מועד, אולם מה שאנו קוראים במדרש, הוא לימוד עצום. המדרש מלמד אותנו, שאנשי ציבור, בוודאי בדרגה של משה ואהרון, צריכים להתעלם מחוסר הטקט וחוסר הכבוד שנהגו בהם  עם ישראל , וכמשרתי ציבור הם צריכים להבחין בין עיקר לטפל. נראה את דברי 'ילקוט שמעוני' (שם):

"כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות ברחו להם לאהל מועד, משל למה הדבר דומה לגדול המדינה שנזדעזעו [=מרדו בו]בני המדינה וברח לפלטין של מלך. 'וירא כבוד ה', אמר להן הקדוש ברוך הוא למשרתי צבור צאו מכאן במהרה 'בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה'…".במילים אחרות אנשי צבור חייבים לדעת להבליג ולכבוש את כעסם גם כשהם צודקים .

כל האירוע הזה שמשה ואהרון באו כאיש אחד בהסכמה אחת לאהל מועד, נבעה ככתוב 'מפני הקהל'. הסיטואציה הזו הייתה נראית לפרשנים הראשונים כ'אבן-עזרא' כבריחה לא ראויה. לדעת הנצי"ב, אין הדבר מתאר רק את הבריחה, אלא מספק גם  הסבר מדוע נכנסו לאהל מועד בזמן שהיה אסור להם להיכנס, וזה לשונו:

"… 'מפני הקהל'. הוא מיותר, ובא ללמד שלא היו ראויים אז לבוא לפתח אהל מועד, שהרי היו אוננים על מרים באותו יום מר, אבל מפני הקהל הצועקים מים, לא היה מקום להסתר מהם כי אם לפתח אהל מועד" (העמק דבר במדבר כ', ו').

כפי שלמדנו במאמר זה, כשאנו מדברים על 'דור המדבר' אנו צריכים להיזהר מהכללה של כל הדור וכל התקופה ורק כך נוכל להבין את הוויכוח שהיה בין רבי עקיבא ורבי אליעזר בגמרא (סנהדרין דף ק"י:) – האם יש לדור המדבר חלק לעולם הבא:

"תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'במדבר הזה יתמו ושם ימתו'. יתמו – בעולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא. ואמר 'אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי', דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: הן באין  לעולם הבא…מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי' – באפי נשבעתי, וחוזרני בי…אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה?שנאמר הלך וקראת באזני ירושלים לאמר…'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. ומה אחרים באים בזכותם – הם עצמן לא כל שכן?".

שאלת רבה בר בר חנה לכאורה קשה מאוד! האם רבי עקיבא חלילה הפסיק ללמד זכות? – אלא לפי דברינו העניין מובן. הכללה של 'דור המדבר' מטעה, הואיל ורבי עקיבא התכוון אך ורק למרגלים, שנענשו בצורה קשה ביותר בזה שפגעו בארץ ישראל ואף הקב"ה לא קיבל את תשובתם, ולכן אל לנו להתייחס למושג 'דור המדבר' כמקשה וציבור אחד.

ומכאן יש להיזהר בכל תחום בחיים, מהכללות של ציבורים שלמים וקבוצות שלמות מכל מגזר שהוא וכדי לחזק את הבנתנו, ממליץ אני בחום להקשיב קשב רב לשירו החדש והמצוין של חנן בן-ארי "ויקיפדיה":

"כמה נוח לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח / רק לתייג ולנבוח, להסית ולזבוח לאלילי הרייטינג אייטמים בכל הכוח / הכול כבר מסודר לנו בראש מגירות-מגירות / לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות / שכל שמאלני הוא בוגד, כל ערבי מחבל מתאבד / כל חרדי הוא שודד וכל המתנחלים רצחו את רבין / כל תל אביב טבעונית, כל נתיבות מסורתית עממית, כל הדתיים פרימיטיביים עם ציצית ועל הדרך מחקו את דארווין.

אל תכלאוני בשום כלוב / אל תסכמו אותי בויקיפדיה / אני הכול, אני לא-כלום / אור אינסוף לבוש בגוף / אז אל תכלאוני בשום כלוב

תקראו לי דון קישוט שמעז לקרוא תיגר / שימו לי פרס על הראש וגיליוטינה בכיכר / השדים זמנם עבר והמלך הוא עירום / תמחקו את כל מה שידעתם עליי עד היום / לא אני לא המתנחל, לא נציג של אלוקים / לא דוס שמדיר נשים, לא גשר בין המגזרים / יישרפו המגזרים, תשרפו דעות קדומות / לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו / כי אם הכול גלוי וידוע מראש קלישאות-קלישאות / לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות ..וכו' וכו'.

נאמץ את מאמרו של רבי פנחס מקוריץ אותו הזכרנו השבוע במסיבת הסיום של י"ב  "בכל אדם יש משהו יקר שאין בשני " אכי"ר

שבת שלום לכל בית הישיבה!