להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

בין משליו, נבואותיו ואמירותיו של בלעם, מופיעה אמירה שאינה מובנת כלל ורבים המפרשים, ראשונים כאחרונים, המנסים להבין מה רצה לומר נביא הגויים במשל או בנבואה זו –

"מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל…" (כ"ג, י').

אנחנו לא נסקור את כל האפשרויות להבין את דבריו של בלעם, ורק נאמר שרוב הפרשנים מתחלקים לשתי גישות – האחת אומרת, שדבריו מכוונים למצוות שקשורות לעפר, כגון ברית מילה שמכסים את הערלות בעפר – וזה מה שראה בלעם במדבר ורצה לומר שאף אומה לא תוכל להתגבר על עם ישראל, כי לא לקחו בחשבון את המצווה המייחדת את עם ישראל בין כל האומות ומכריזה על הקשר המיוחד שיש להקב"ה עם כל פרט ופרט בעם ישראל. וכפי שניסח זאת ה'תרגום יונתן' –

"…כיון שראה בִלעם החוטא שבית ישׂראל היו גוזרים ערלתם וטומנים בעפר של המִדבר אמר מי יכול לִמנות זכויות החסינות האלה וסכום מעשׂים טובים שׁעִם אחד מארבעת המחנות של ישׂראל, אמר בִלעם הרשע אם הורגים אותי בית ישׂראל בחרב כבר מבושׂרני שאין לי חלק לעולם שיבוא אך אִם אמות מות של אמִתיים הלואי שיהיה סופי כקטן שבהם" (כת"י).

הכיוון הזה בפרשנים מדבר על מצוות נוספות הקשורות לעפר, כפי שמובא במדרש אגדה –

"מי מנה עפר יעקב. אותם מצות שעושים בעפר, ואלו הם לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב י), הרי מצוה של עפר, ועוד לא תזרע כרמך כלאים (שם שם ט), כלומר מאחר שהם מגינות עליהם ששמעו מדברי הבורא לא יחולו עליהם הקללות…דבר אחר אמר בלעם לבלק מי יוכל למנות המצוות שישראל עושין שהן כעפר הארץ. כיצד….יוצאין לקצור – מצותן עמהן, לא תכלה פאת שדיך בקצרך (ויקרא כג, כב). לעמר – מצותן עמהן, ושכחת עומר בשדה (דברים כד, יט). לדוש – מצותן עמהן, לא תחסם שור בדישו (שם כה, ד). לגורן – מצותן עמהן, כדגן מן הגורן (במדבר יח, כז), שהן מוציאין תרומה ומעשרות. באו לאפות – מצותן עמהן, ראשית עריסתיכם חלה תרימו תרומה (שם טו, כ), לכך נאמר מי מנה עפר יעקב…".

האפשרות השנייה להבין את דבריו של בלעם מדברת על כך, שהקב"ה הבטיח לעם ישראל לעתיד לבוא שיהיו רבים כחול אשר על שפת הים וכוכבים בשמים לרוב, וזה הבין וידע בלעם הרשע, ולכן התבטא 'מי מנה עפר יעקב', כפי שכותב הרמב"ן בפירושו לפסוקנו –

"…יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

דברים מעניינים כתב רבי חיים בן עטר בפירושו 'אור החיים' על דברי בלעם, שכבר בלעם ידע לדבר על שתי הדרגות שיש בעם ישראל – הצדיקים לעומת שאר הציבור – והרוב והכמות כאן לא קובעים, אלא 'המשקל הסגולי' של כל קבוצה, וזה לשונו –

"…למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר, ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך הגם שיהיו רבים מספרם מועט כאומרם ז"ל (סנהדרין כו א) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים, ודקדק לומר רובע לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מט) רובץ בין המשפתים".

כדרכנו בפרשות רבות, מוצאים אנו עניין בפרושו המיוחד של הרש"ר הירש וגם בפסוקנו ה'חידתי' מבאר הרש"ר שלדעתו ענין הכמות איננו קובע, אך מתייחס על כלל האומה ועוצמתה, וזה לשונו –

"מי מנה עפר יעקב וגו'. אתה, בלק, מחשב את הריבוי המספרי של העם הזה ומונה את מספר לוחמיו, ועל פי ההערכה הזאת הוא נראה לך חזק מדי. כסבור אתה שתוכל לנצח אותו אם יחלש כוחו מבחינה זו, כסבור אתה שתפגע בעצם מהותו אם יעלה בידך להביא מארה על שגשוגו הגופני. אך "מי מנה עפר יעקב": מי מונה את היסוד הארצי של יעקב; ומספר את – רבע ישראל: מי מונה במספר את הלידות בעם ה' כדרך שמונים ולדות בהמה שנוצרו ברביעה ("רבע" כדוגמת ויקרא יט, יט; כ, טז). מזלם של עמים אחרים תלוי במספר "הגופים" שבהם; התרבותם מביאה סכנה לעמים אחרים והתמעטותם נותנת להם תקוה. לא כן יעקב – ישראל. בין שהם מועטים בבחינת "יעקב" ובין שהם מרובים בבחינת "ישראל" – בין כך ובין כך לא יסוד ה"עפר" שבהם קובע את חשיבותם. פרייתו ורבייתו של הגוף – שיסודו עפר – דומה לרביעת הבהמה, והגופים מתרבים או מתמעטים; אך לא בכך תלוי אושרם או אסונם של ישראל. אפילו המוות הגופני איננו מפחיד אותם, מהותם העצמית איננה נפגעת על ידי המוות הגופני".

ונסיים בפירושו הייחודי של רבנו בחיי על דרך החכמה, שמדבר על 'תחיית המתים' –

"ועל דרך החכמה יתכן לפרש: "מי מנה עפר יעקב", כי ירמוז לענין תחית המתים, כי אחר שבאר על זמן הגאולה באחרית הימים שישכנו ישראל לבדם, סמך לו מיד ענין תחית המתים ואמר: "מי מנה עפר יעקב", אלו ישני עפר, שבזמן התחיה אין להם מנין ומספר, וכן כתוב: (דניאל יב, ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו".

ונחתום בסיפור חסידי על קללה שנהפכה לברכה….

בימיו של הבעל שם טוב היתה פעם בצורת קשה. באותם הימים ראה הבעש"ט אדם פשוט שהתפלל וצעק את הפסוק: "וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז). התפלא הבעש"ט על שאדם זה מבקש עצירת גשמים, אך כיוון שראה שתפילתו של האיש מתקבלת ורצויה בשמים, לא גער בו.

לא עבר זמן רב וירדו גשמים. אז קרא הבעש"ט לאיש ושאל: "מה הייתה כוונתך כשקראת 'וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר'?" ענה האיש: "אפרש לך את המלים – 'וְעָצַר' פירושו 'וסחט'. הקדוש ברוך הוא יסחט את השמים ויוציא מהם גשם רב כל כך, עד ש'לֹא־יִהְיֶה מָטָר' עוד בשמים, רק ירד הכל אל הארץ."

נתפלל אי"ה שכל הקללות ייהפכו לברכות ועם ישראל יגדל ויתרבה, גם כמותית וגם איכותית, גם בגשמיות וגם ברוחניות, ויתקיים בנו "מי מנה עפר יעקב".

שבת שלום לכל בית הישיבה