רבי מאיר-יחיאל הלוי הולשטוק, האדמו"ר המפורסם מאוסטרובצה (תרי"א 1851–תרפ"ח 1928) היה ידוע כסגפן ומחמיר מאוד בהלכה לעצמו כדי לצאת ידי חובת כל השיטות, צם במשך ארבעים שנה וכל ערב סיים את צומו בארוחה קלה, כך במשך כל השנים.
האדמו"ר היה מיוחד גם בזה, שהיה בקי גדול עד להפליא במתמטיקה ובאסטרונומיה. הידע הרחב שלו וחוכמתו משכו אליו אנשי מדע לא-יהודים מחוגי האקדמיה הפולנית, שבאו להתייעץ אתו בשאלות מורכבות ומסובכות במדע.
מלבד היותו אדמו"ר חסידי, הוא שימש כרבה של העיירה אוסטרובצה בדרום-מרכז פולין במשך שלושים ותשע שנים ונטמן במקום. כתב ספרים ושותי"ם רבים, ביניהם ספרו המפורסם 'מאיר עיני חכמים' אך חלקם אבדו לצערנו.
מסופר עליו, שפעם ישב עם גדולי דורו וכל אחד מהם אמר דברי תורה משל עצמו וגם משל אביו או זקנו שהיו רבנים תלמידי חכמים, וכל אחד מהם התגאה בייחוס שלו ובמסורת שעוברת מדור לדור. רבי מאיר שבא מבית פשוט ואביו היה אופה לחמים וכעכים ומוכרם בשוק, אמר גם הוא דבר תורה משל עצמו ואז להפתעת כולם אמר, שרוצה לומר דבר תורה בשם אביו. כולם הביטו בו בפליאה, שהרי ידעו שאביו היה יהודי פשוט ומלאכתו הייתה אופה כעכים ומה כבר יכול לומר בשם אביו? ואז אמר להם רבי מאיר-יחיאל, כשחיוך נסוך על פניו: "אבי זכרונו לברכה היה אומר – 'טוב מאפה טרי ממאפה ישן'…".
מה הייתה כוונתו של רבי מאיר יחיאל? – אינני יודע…יתכן ורצה לומר, שיש חשיבות למה שהאדם מחדש בעצמו יותר ממה ששמע מאחרים ואפילו זה אביו, משום שיש בזה ניחוח טרי. ויתכן, שבזה רצה לרמוז להם, שהייחוס אמנם חשוב מאוד אבל חשוב יותר מי אתה!! ואולי אפשר לומר, שכוונתו של האדמו"ר מאוסטרובצה הייתה בכלל לומר, שדברי תורה יהיו בעיניך תמיד כמאפה טרי ויהיו כחדשים בעינך. למדנו עוד על מקומה החשוב של המשפחה ומה שניתן ללמוד ממנה אינו תלוי במעמד ההורים ובעיסוקם.
בהזדמנויות רבות השמיע רבי מאיר-יחיאל אמרות ששמע מאביו והיה גאה בייחוס הפשוט, לכאורה, מצד אביו שגידלו לתורה והחום והאהבה ויראת שמים שספג מאמו.
מסופר על רבי חיים מצַאנְז, שהיה נוהג לכבד ולקרב אליו את נכדיהם של צדיקים מן הדורות שעברו. פעם אחת לקראת חג השבועות בא לצאנז נכד של צדיק מיוחס. למרות ייחוסו היה זה אדם גס ופשוט, ולא התנהג בדרך ארץ, באופן הראוי לאדם כמותו .
שאל אותו ר' חיים: היודע עתה מדוע קוראים ליום ב' סיוון, שלפני חג השבועות, "יום המיוחס?"
לא ידע האיש להשיב על השאלה. אמר לו ר' חיים: "אומר לך אני את הסיבה. דבר זה בא ללמדנו, שלפני שניתנה התורה בחג השבועות היו המיוחסים חשובים. לכן נקבע יום זה לפני החג. אבל לאחר מתן התורה בחג השבועות אין חשיבות לייחוס אבות. מעתה, מי שהוא תלמיד חכם ומתנהג כהלכה הוא ה'מיוחס', ואם לאו – אין לו שום ייחוס שראוי לכבדו בו."
בפרשתנו הפותחת את ספר במדבר והיא נקראת על שם הספר 'פרשת במדבר', אנו מוצאים התייחסות למעמד המשפחה וחשיבותה במספר מקומות. מיד בהתחלה נאמר –
"שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָֽם" (א', ב').
במאמרנו נתייחס לפסוק י"ח, שישנה בו מילה אחת, שאתגרה את הפרשנים וננסה לבררו והיא המילה 'ויתילדו'.
נראה את הפסוק בשלמותו –
"וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַֽלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם".
מסביר ה'שפתי-חכמים', שלרש"י היה קשה המילה "ויתילדו", שהוא מבנין התפעל. וזה לשונו:
"הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל, שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה היה משמע שהולידו את עצמם. לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם".
לכן מפרש רש"י –
"ויתילדו על משפחתם – הביאו ספרי ייחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד, להתייחס על השבט".
לשם מה רצו לדעת את הייחוס שלהם?
טוען על כך פרשן הפשט רבי אברהם אבן-עזרא, שזה לצורך מעשי לדעת את מספרם וזה נעשה רק מגיל עשרים –
"בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, אז נכתבו תולדתם".
הרמב"ן, לאחר שמצטט את פירושו של רש"י, טוען כנגדו שזה לא נראה שיצטרכו להוכיח את היחוס שלהם, וזה לשונו –
"ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על ייחוסיהם לשבטיהם".
ולכן מפרש, שהכוונה שכל משפחה התייצבה לפני משה והביאה שקלים כמניין השבט וכך משה ידע כמה בכל שבט ואת זה בצעו המשפחות.
נראה את לשונו של הרמב"ן:
"…'ויתילדו', שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקדוש ברוך הוא נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם [היו ניכרים שהם ערב רב] מיום שיצאו ממצרים. והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל".
הרמב"ן מוכיח, שאכן זו הכוונה בזה שבמפקד השני לא נאמר 'ויתילדו', כי לא היה צורך כבר להביא את ספרי היחוס, וזה לשונו בהמשך –
"והראיה בזה, כי במניין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם", כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגולגלותם לא במספר שמותם, ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא".
רבי עובדיה ספורנו, שהיה רב ורופא באיטליה (1473-1550), טוען שכל המניין היה לצורך המלחמה וזה לשונו –
"ויתילדו על משפחותם, מפני שהיה מניינם זה, כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחוסם שזכות אבותם מסייעתם [במלחמה] וכבר אמרו…שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל".
הסבר מיוחד מביא רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה' בהסתמך על המדרש, שכל הדרישה להביא ספרי ייחוסים היתה כנגד קנאת אומות העולם בישראל במעמד הר סיני. נראה את לשונו:
"איתא בילקוט (ר' תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל תורה נתקנאו האומות העולם בהם, סתם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואמר להם הביאו ספר יחוסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר 'ויתילדו על משפחותם' לכך מנאם בראש ספר הזה אחר אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני וידבר ה' שאו את ראש".
ומה הייתה הקנאה של אומות העולם? הם לא הבינו למה עם ישראל קיבל את התורה-והאמת אומר רבי משה אלשיך, שהסיבה היא, שעם ישראל עבר שעבוד נורא במצרים ונפדה על ידי נסים גדולים ולכן לא יכול היה להיות כפוי טובה ולא לקבל את התורה המוצעת. לעומתם, אומות העולם טענו, שאם לנו היו כאלו נסים גם אנו היינו באים לקבל את התורה. על כך אומר להם הקב"ה – הביאו את ספרי הייחוסים שלכם ושם היו רואים שהם היו עלולים להיות כפויי טובה כמו אדם הראשון ואילו ישראל לא מייחסים עצמם לאדם הראשון אלא אחרי אברהם אבינו שלא היה כפוי טובה.
נלמד את הדברים בלשונו של ה'תורת משה' –
"והנה אותה קנאה של אומות הוא כך, דודאי אי לא שהיו ישראלים משועבדים תחלה למצרים והקב"ה פדה אותם בניסים ונפלאות גדולות לא היו ג"כ רוצים לקבל התורה, רק א"א להם להעיז פניהם כל כך, ולזה קנאו האומות מה ראו אלו להתקרב יותר, כלומר אלו עשה ה' לנו תחילה מה שעשה להם כעין מעשה שיעבוד מצרים וגאולתם גם אנו לא היינו יכולים להעיז פנינו ולהיות כפויים טובה וגם אנו היינו מקבלים אותה כמו הישראל. לכן אמר הקדוש ברוך הוא הביאו ספר יחוסין שלכם, דמצינו בדור הפלגה כתיב (בראשית י"א ה') אשר בנו בני האדם, ואיתא במדרש (רבה ל"ח ט') אלא בני מי וכו' אלא בני אדם הראשון שכפה בטובה והם כפו בטובה למרוד במי שמלטם מן המבול, ולפ"ז מצינו שהם אינם מייחסין לעשות מעשה אביהם כעין נח או חנוך ומתושלח, אלא כולם מייחסין אחר אדם הראשון להיות כפויי טובה, ואלו נעשה להם ג"כ טובות גדולות כמה שנעשה לישראל אפ"ה היו מעיזים וכפויי טובה ולא קבלו התורה, אבל ישראל אינם מייחסין עצמם אחר אדם הראשון אלא אחר אברהם שלא היו כפוי טובה וניצל מדור הפלגה ומנמרוד, ולכן גם הם אינם כפויי טובה וקיבלו התורה".
עסקנו עד הנה בענין המשפחה היהודית דרך הדרישה להביא ספרי ייחוסין.
נסיים בכמה אמירות חשובות לגבי מעמדה של המשפחה בישראל, זאת לאור ה'רוחות החדשות' המנשבות בעולמנו. וראוי להביא את דברי מרן הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו 'עין אי"ה' (מסכת שבת א' רל"א):
"הכח הראשי הפועל בחיי הכלל לקבע להם צורתם הנאותה והמתאימה אל יסודות החיים הראויים להתכונן לאורך ימים ולהתעלות ביתר מעלה מדור לדור, היא קדושת המשפחה כבודה ושלומה, והשאיפה הפרטית העמוקה לראות חיים טובים כשרים שלוים ומלאים תם ויושר בחוג משפחתו. כשהיסוד הזה פורח יפה, הוא הולך ומתערה, ומתענף [מוציא ענפים]אח"כ לחיי עם שלם בתור משפחה אחת קדושה וטהורה, נאורה ומלאה עז של צדק".
קדושת המשפחה והקשר הזוגי על כל חלקיו הוא מיסודות התורה ולכן במקום הכי קדוש לעם ישראל הביאו לידי ביטוי את חשיבות האהבה הזוגית בין זכר לנקבה וזה לשון הגמרא (יומא נ"ד.):
"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".
החיבה הזוגית וקדושתה, קדושת המשפחה וייחוסה, היא מאבני הבניין של הבית היהודי והעם היהודי.
בזמנים אלו יש מקום להביא את שירה של אחת המשוררות והסופרות היהודיות, שלא רבים שמעו אודותיה, אבל היא כתבה שירים וספרים רבים, רובם בשפת האידיש שתורגמו לעברית. ספרה המפורסם ביותר הוא "דוד המלך נשאר לבד", שכולל שירים ומאמרים על השואה. שמה של המשוררת הוא קדיה מולודובסקי (1894-1975) והשיר הוא "פתחו את השער" המתורגם על ידי פניה ברגשטיין:
פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה.
פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
סַבָּא וְסַבְתָּא,
וְדוֹד
וְדוֹדָה
וּנְכָדִים וְנִינִים
בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים.
פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
שבת שלום וחודש טוב לכל משפחת הישיבה וחג ירושלים שמח!