פרשות השבוע 'מטות-מסעי' נקראות בשנה שאינה מעוברת בתקופת 'בין-המצרים' ובשנה מעוברת כל אחת נקראת לבדה.

האם אך מקרה הוא, שהפרשות נקראות בימי 'בין-המצרים'? האם יש קשר בין התקופה לבין מה שקוראים בפרשה? ידוע שהכל רמוז בתורתנו הקדושה ובוודאי נושא כה חשוב כחורבן בית מקדשנו.

ואכן, מתייחס לשאלה זו השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוויץ (1558-1630) וכך כותב בספרו:

"תתבונן ותראה ענין נפלא. הנה דבר בעתו מה טוב, ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים, דהיינו, מטות, מסעי ודברים, שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות, וחילוק הארץ. והוא ההיפך מעת רעה שבאותן הימים".

לדעת השל"ה, פרשיות אלו נקראות בתקופה זו כדי לעודד את עם-ישראל בזמן צערו, בכך שהפרשיות עוסקות בניצחונות ישראל על האומות ובשורת חלוקת הארץ לשבטים. במילים אחרות, פרשיות אלו נקראות בתקופת 'בין-המצרים' לומר לנו – "כִּ֤י לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְקֹוָ֣ק עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב" (תהלים צ"ד, י"ד).

הדברים של השל"ה הקדוש מקבלים משנה-תוקף בתקופתנו, למעלה מארבע-מאות שנים לאחר פטירתו, כאשר עם ישראל שב ב"ה לארצו ומדינת ישראל נחשבת למעצמה בתחומים רבים.

ואמנם, כשמתבוננים פנימה למצב הרוחני של עמנו, חשים אנו מרידה גדולה ורצון לשבור את המסורת היהודית וקדושת עמנו וארצנו. או-אז אין ספק, שקריאת פרשיות אלו מחזקת אותנו להתמודד מול 'זעקות השבר' הגדולות של 'הדתה', 'כפייה דתית' וכדו' ולהבין שמדובר בתהליך תחיית האומה, כפי שלמדנו מהכהן הגדול מאחיו, הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, שחזה מראש את העתיד לקרוא והנה דבריו הנבואיים מתוך 'אורות התחייה' [מ"ד]:

"מְקֻבָּלִים אָנוּ, שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא. הַשַּׁלְוָה הַגַּשְׁמִית שֶׁתָּבוֹא לְחֵלֶק מֵהָאֻמָּה, אֲשֶׁר יְדַמּוּ שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְמַטְּרָתָם כֻּלָּהּ, תַּקְטִין אֶת הַנְּשָׁמָה, וְיָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר תּאמַר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ. הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע".

האם זה יהיה גורלו של העם וכך זה יישאר? חלילה!

הרב זצ"ל רואה בזה רק תופעה חולפת, למרות שאנו מודאגים בצדק מהנעשה בצבא ובמרחב הציבורי, מלחמה על כל מה שנודף ריח של יהדות. על כך ממשיך הרב –

"עַד אֲשֶׁר יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפךְ מַהְפֵּכָה, וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד' וּבְתוֹרָתוֹ, בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כּוחוֹתֵיהֶם".

מי שמבחין בעומק התהליכים בחברה הישראלית רואה, שאכן המהפכה התחילה ו'זעקות השבר' הן למעשה רצון לעצור את המהפכה הרוחנית החיובית, שזרמיה הפכו מתת-קרקעיים לגלויים ועם ישראל בכללותו רוצה יותר ויותר להתחבר למסורת ישראל.

לענ"ד, ישנו הקשר נוסף וחשוב, המעורר לחשיבה בזמן קריאת פרשת מטות – כוחו ועצמתו של הדיבור. וכבר אמר שלמה המלך במשלי (י"ח, כ"א) שהלשון של האדם יכולה לגרום למוות חלילה או לחיים – "מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן". נושא זה אמנם תקף לכל השנה, אולם בימים אלו של 'בין-המצרים' חשיבותה עולה כפל-כפליים.

וכבר שאלו  דורשי רשומות על תחילת פרשתנו, בו פונה משה אל ראשי המטות, וכי רק הם צריכים להיזהר בנדרים? וענו שאכן כן! שיותר צריכים להיזהר בדיבור ראשי העם, בפרט בהבטחות שווא, דברי חנופה ושקרים, שהרי לצורך מעמדם ותפקידם נוהגים לפעמים לפזר הבטחות בלי לקיימן. וידוע מה שמצטטים בשם אחד מראשי הממשלה, ששאלו אותו: "הרי הבטחת לנו??", והוא ענה: "נכון, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים…". ועל כך מתריעה  פרשתנו כבר בתחילתה –

"ויְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְקֹוָֽק: אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיקֹוָ֗ק אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה".

חז"ל היטיבו לבטא את סיבת חורבן הבית-השני, שהיה בו תורה וחכמה, אך חרב בגלל שנאת חינם. וכוונת הדברים, שהשנאה לא נשארה בלבות בני אדם שגם זה אסור, אלא גם הוצאה החוצה וגרמה למחלוקות ולריב אחים שלא לשם שמים, יצרה קנאות ואמירות קשות כלפי זולתו, שלא נהג בדיוק כמוהו [עיין בהקדמת הנצי"ב הידועה לספר בראשית].

חשוב לציין ולומר, שהגאולה תבוא כאשר נתקן נושא זה של דיבור מכובד, במיוחד למי שלא מסכים עמנו – הן בנושא הלאומי, משמאל ומימין, והן בנושאים אמוניים ותורניים, לאלו המחמירים מאוד ואלו שמקלים מאוד.

מצאנו בתוספתא דוגמא לכך, שהדרך לגשר על הפערים החברתיים והתורניים היא באמצעות הדיבור המשכנע והיכולת להבין את הזולת ומשם לנסות להניע אותו מדרכו האחרת גם אם היא ממקום קיצוני. האירוע קרה לאחר חורבן  בית-שני, שבעקבותיו נוצרה מחלוקת ציבורית סביב השאלה כיצד להתייחס למציאות החדשה ללא בית מקדש וכיצד להמשיך לחיות –

"משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. ניטפל להן ר' יהושע, אמר להן: 'בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר?'

אמרו לו: 'נאכל בשר? שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?'. אמר להן: 'לא נאכל!'. 'ומפני מה אין אתם שותין יין?'.

אמרו לו: 'יין נשתה? שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?' אמר להם: 'לא נשתה!'.

אמר להם: 'אם כן, לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים?! מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג?! תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת?!'.

שתקו!

אמר להם: 'בניי, להתאבל יותר מדיי אי אפשר ושלא להתאבל אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם" (סוטה פרק ט"ו, הלכה י"א-י"ד).

אינני נכנס במסגרת מאמר זה לתוכן חילופי הדברים בין הפרושין, שנחשבו לקיצוניים יחסית, לבין רבי יהושע, אלא לדרך שבה נקט רבי יהושע בן חנניה  למתן את הקיצוניות בעם ישראל. רבי יהושע, שאמו הכניסה אותו בעריסה לבית המדרש, שם כבר בגיל ינקות קלט שבית המדרש הוא מקום לדעות שונות, יהיו קיצוניות ככל שיהיו, ובלבד שזה לשם שמים ולכן לא נבהל מהמצב. על אמו של רבי יהושע אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אשרי יולדתו". בתוספתא אנו רואים, שרבי יהושע מנסה להוביל אותם להבנה, שמה שהם עושים זה אבסורד ואי אפשר לחיות ככה.

המדרש לא מספר לנו, האם הם הפסיקו את הפרישות מאכילת בשר ויין בה נהגו, אבל כנראה שהם לא עשו יותר נפשות לדרכם, כי זה היה חששו של רבי יהושע, שזו תיהפך לנורמה השלטת. ואפשר לדייק זאת מלשון התוספתא, שרבי יהושע נכנס לעובי הקורה כפי שנכתב שם "משרבו הפרושין", כשהחל לחוש שזו מתחילה להיות תופעה. כנראה אם יחידים היו נוהגים כך, לא היה מגיב כך.

השבר אחרי החורבן היה כל כך גדול ואנו יודעים, שהיו מאבקים גדולים איך ממשיכים אחרי החורבן לקיים את העם. רבי יהושע הלך בדרכו של מורו ורבו רבי יוחנן בן זכאי כיצד לתפקד אחרי האסון הלאומי, כפי שמופיע באבות דרבי נתן –

"פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב.  אמר רבי יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל'. אמר לו: 'בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים שנאמר 'כי חסד חפצתי ולא זבח'…".  (נוסח א', ד, ה; מהדורת שכטר).

אחד האירועים שנדרש להם רבי יהושע, היה לאחר שיצאה הוראה מטעם המלכות לבנות את בית המקדש והעם עשה זאת בשקיקה גדולה, עד שהכותים השומרונים דאגו שהמלכות תסיר את הצעתה מחשש למרד יהודי, כפי שמופיע במדרש (בראשית רבה ס"ד, א') וזה אותו רבי יהושע שעמד בפרץ והצליח במתק שפתים על ידי משל עממי למנוע את המרד שהיה עולה ביוקר לעם ישראל –

"בִּימֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ...וְהָיוּ מְסַפְּקִים לְעוֹלֵי גּוֹלָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל צָרְכָּם. הָלְכוּ הַכּוּתִים הַלָּלוּ וְאָמְרוּ: יֵדַע הַמֶּלֶךְ, מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדִים.אָמַר לָהֶם: מָה אֶעֱשֶׂה וַהֲרֵי כְּבָר גָּזַרְתִּי?אָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח וֶאֱמֹר לָהֶם אוֹ שֶׁיְּשַׁנּוּ אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הַבַּיִת אוֹ שֶׁיּוֹסִיפוּ עָלָיו חָמֵשׁ אַמּוֹת אוֹ שֶׁיִּפְחֲתוּ מִמֶּנּוּ חָמֵשׁ אַמּוֹת – וּמֵאֲלֵיהֶם יַחְזְרוּ בָּהֶם. הָיָה כָּל הָעָם כָּנוּס בְּבִקְעַת בֵּית רִמּוֹן.כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ כְּתַב הַמֶּלֶךְ הִתְחִילוּ בּוֹכִים.בִּקְּשׁוּ לִמְרֹד בַּמֶּלֶךְ.אָמְרוּ: יָבוֹא חָכָם אֶחָד וִיפַייֵּס אֶת הַצִּבּוּר.מִי יֵלֵךְ? יֵלֵךְ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, שֶׁהוּא אָב בַּתּוֹרָה.נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְדָרַשׁ: אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ,אָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ.בָּא קוֹרֵא מִצְרִי שֶׁמַּקּוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם.אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי.אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ וֶהֱיֵה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר: נִכְנַסְתִּי לְפִי אֲרִי בְּשָׁלוֹם וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם – וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה;כָּךְ דַּיֵּנוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאֻמָּה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם".

ונסיים בדבריו האופטימיים של השל"ה הקדוש [שם] –

"על כן אחר המסעות מוזכרת  חלוקת הארץ ואחר כך יקויים הכתוב …"יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם " (דברים א, יא) בלי קצבה לברכתנו ואז יהיה תשעה באב מועד גדול".

אין ספק, שבימי 'בין-המצרים' יש חשיבות עצומה לתקן את נושא האמון ההדדי בין חלקי העם, זאת ע"י לשון רכה ונעימה וכך לזכות להבין כראוי את התהליכים העוברים על עמנו, עד שנזכה בימינו לראות בתפארת עוזך ולבנין בית מקדשנו לתפארת העולם כולו, אכי"ר.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!