גירסא להדפסה

הנשיא הראשון של מדינת-ישראל, מר חיים ויצמן, הופיע בוועידה הארצית של המגבית המאוחדת באטלנטיק סיטי שבארצות הברית טרם הקמת המדינה, כאשר שימש יושב ראש ההסתדרות הציונית. עיתון 'הארץ' דיווח על כך ביום שני, ב' טבת ה'תש"ח (15 בדצמבר 1947) והביא ציטוט מנאומו של מר חיים ויצמן, כאשר בין השאר נאמר  שם "שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף".

מספר ימים לאחר מכן התפרסם שירו הידוע של נתן אלתרמן בשם "על מגש של כסף". שיר זה של נתן אלתרמן קנה לו מקום חשוב בטקסים הרשמיים של מדינת ישראל ביום העצמאות, בימי הזיכרון ועוד. השיר מתאר את גבורת הלוחמים במלחמת השחרור ומבטא הערכה עצומה לדרך הקשה ומסירות הנפש שנדרשו  לתקומת מדינת ישראל. ראוי שיר זה להילמד סמוך לפרשת מסעי.

גם פרשתנו מתארת את הדרך בה עשו אבותינו עד הכניסה לארץ, בתנאים פיזיים של שמש וקור ובחוסר ודאות מה ילד יום. סיפור כניסתם לארץ יצר והטמיע את התובנה, שכדי להיכנס לארץ ישראל יש להשקיע ולהתמודד עם אתגרים עצומים שמציב המדבר וכל מה שכרוך בכך, ולערוך מסע הכנה מורכב מאוד תוך מאמץ  בלתי רגיל, עד כדי שיש צורך למסור את הנפש ממש. זה מה שהיה בדרך לארץ ישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכניסות לארץ ישראל.

אפשר לומר על כך, שהכלל והפתגם שטבע הרמב"ן על ספר בראשית (י"ב, ו') – "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" – חל גם על אבותינו יוצאי מצרים ומתוך כך בכל ההיסטוריה של עם ישראל על כל הגלויות שלו [וראה מאמרינו "מסע כומתה" בחלק א' של 'אעירה שחר' ומאמרינו "תחשוב טוב יהיה טוב" בחלק ב' וצרף לכאן].

האם המסע הזה, שהחל ביציאת מצרים והכניסה לארץ ויציאה לגלויות ושוב חזרה לארץ הסתיים עם הקמת המדינה?

ובכן, לאחרונה עלה שוב לכותרות מעמדם של יהודי אתיופיה. לא רבים מכירים את המסע המסוכן והמפרך שעשו כדי להגיע לירושלים. בין השנים תשל"ז-תשמ"ה (1977-1985) עזבו כעשרים-אלף איש מיהודי אתיופיה את בתיהם, את סביבתם ואת רכושם ויצאו למסע הירואי מוסתר מעיני שכניהם ומעיני השלטונות. מסע זה היה יעדו לכיוון ירושלים, או בלשונם "ירוּסָלֶם", שהיה חלומם של העדה הקדושה הזו. ביום ירושלים האחרון שמעתי את אחד המשתתפים במסע הטראומתי הזה, הרב משה סולומון, בסעודת מצווה של כולל 'ארץ חמדה', בו תיאר איך כשהיה ילד עבר את המסע עם משפחתו יחד עם עשרות אלפי היהודים הללו, החולמים על ירושלים וצועדים לבלתי נודע רק כדי להגשים חלום ולהגיע לעיר הקודש. הדרך הייתה לכיוון סודן, דרך ארוכה מאוד ברעב ובצמא, הליכה בעיקר בלילות ודרכים לא דרכים, כדי להימנע מלפגוש שודדים וכל זה בלא לגלות לאן פניהם מועדות ובלא לחשוף את דתם. בסודן נאלצו לשהות שנתיים ימים עד אשר מדינת ישראל שלחה מטוסים להביאם ארצה. את המסע הקשה הזה לצערנו הרב לא שרדו כארבעת-אלפים יהודים, אשר נספו במהלכו.

פרשתנו, המסיימת את ספר במדבר, מוקדשת כולה לסיפור ההתיישבות בארץ על כל ענפיה, עם הקדמה חשובה של פסוקים, המתארים את המסע ברמז על פי המקומות שעברו בהם עם ישראל במדבר עד שזכו להגיע לארץ המובטחת.

השאלה הגדולה של פרשתנו, אותה שואלים פרשנים רבים היא, לשם מה התורה מרחיבה ומספרת ומפרטת את כל המסעות שעם ישראל עשה עד שנכנס לארץ? במאמר זה ננסה להביא הבנה חדשה של הדברים.

ניתן לומר לענ"ד, שהייסורים הללו של המסעות היו לכתחילה. אמנם, על פי מה שנכתב הם נוצרו כתוצאה מ'חטא המרגלים', אבל גם אם לא היה מתרחש 'חטא המרגלים', הקב"ה היה מסובב את עם ישראל במדבר, משום שדבר שאדם מקבל במתנה אינו כל כך מעריך את ערכה ורק כאשר הוא עמל על כך ומתאמץ ומקריב מעצמו להשגת המטרה, אזי הוא דבק ונהנה ממה שקיבל ויודע לשמור על מה שרכש בעמל רב.

אם הדברים אמורים לגבי כל נושא בעל חשיבות בחיינו, הרי לגבי קבלת ארץ ישראל מהקב"ה ודאי יש דרישה עליונה, שזקוקים אנו למאמץ והשקעה רבה ואפילו התמודדות עם ייסורים כדי לזכות בארץ ישראל, כפי שמובא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תת"נ) –

"רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכלן לא נתנו אלא על ידי ייסורין – תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא…ארץ ישראל מנין דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך, וכתיב כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…".

ביסודו של מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי ישנה פילוסופיית חיים שאומרת, שאין אדם בעולם הזה שאינו עובר ומתמודד עם ייסורים כלשהם ברמה כזו או אחרת  ועל כן עדיף ייסורים על דברים חשובים כמו תורה וארץ ישראל, מאשר ייסורים רפואיים או יסורי פרנסה וכו'.  נראה את לשון המדרש בהמשך –

"אמר רבי ביזנא אין אדם בעולם בלא ייסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער…".

נמצאנו למדים, בנוסף לכל הדעות וההסברים לסיפור המסעות, שסיפור הקשיים ופירוט המסעות הם לכתחילה הטמעה של השקעה ומאמצים בד.נ.א. של עמנו לדורות – לקבל את ארצנו גם בעתיד אחרי גלויות אחרות שעברו על עמנו.

אשרינו שזיכינו בדורנו להיות חלק מהתגשמות חזון הנביאים בשובנו לארצנו, תוך מאבק מתמשך והתמודדות מורכבת וקשה מול אויבנו הקמים עלינו ומתנגדים לשובנו לארצנו אחרי שנים רבות, אבל אם אנו מודעים שזה הכרחי מצד הקב"ה שכך נקבל את ארצנו, אז גם לזה אנו מוכנים.

לקראת סיום מאמרנו, מכיוון שאינני משוכנע שהדור הצעיר ואולי גם המבוגר מכיר את שירו של נתן אלתרמן, נביא את שירו במלואו כדי להפנים ולהרגיש במילותיו הנפלאות את מסירות-הנפש להקמת מדינת היהודים, כלשונו של אלתרמן בשיר, על פני חזונו של בנימין-זאב הרצל, שהשבוע מלאו 115 שנה לפטירתו בגיל 44. כן 'מדינת היהודים' ולא 'מדינת כל אזרחיה', כמובן עם שוויון מלא לכל אזרחיה .

הארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,                                
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני… 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

ונחתום את מאמרנו בדברים שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמה לספרו "פאת השולחן", ובסיפור אודותיו הנוטף אהבת ארץ ישראל למרות הקשיים המרים והאתגרים.

"כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת ה' ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה. והרבה נתייסרתי והרבה יגיעות על תיקוני ישיבתה יגעתי וכמה הרפתק' עדו עלי מיום שבתי פחד דבר וחרב ורעב טעמתי ובשבי הקשה בסוגר ישבתי סבוני גם סבבוני אויבי בנפשי יקיפו עלי, ומה יעשה לי אדם אמרתי ובה' בטחתי ה' לי בעזרי עליו מרחם הושלכתי והרבה הצלתי ועזרתי אה"ק ואנשים בה בע"ה בכל כחי עבדתי והנהגות כולל צבור טהור בכל כחי עשיתי ועבודת למוד תורה ברבים קבעתי ויסודות ישוב אה"ק הרבה מחוץ ופנים יסדתי".

מסופר עליו, שכאשר עלה ארצה בחודש תשרי תק"ע, הגיע באוניה לנמלה של עכו, משם יצא בשיירת חמורים מעכו לצפת, ועמו עולים רבים נוספים מליטא, הם ובני משפחותיהם. בדרכם ראו מטעים. לשאלתם, ענו מובילי השיירה הערבים, כי המטעים – מטעי זיתים. ר' ישראל, נרגש ונפעם מהמפגש הראשון עם פרי משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, עצר את השיירה, וכל אחד מאנשיה קטף חופן זיתים. ר' ישראל בירך "שהחיינו" בשם ובמלכות בראש, ואחריו החרו החזיקו כל העולים, ובשמחה עצומה נגסו בפירות. עד מהרה התוודעו גם לטעמו המר של הזית, ורצו לפלוט את אשר בפיהם ולזרוק את הפירות שנותרו בידיהם: "מרים הזיתים, מרים…" – "חס ושלום!" – השיב ר' ישראל, "חלילה לנו מלאמר על פירות ארץ ישראל, כי מרים הם! פירות ארץ ישראל לעולם מתוקים הם…" והמשיך לאכול את חופן הזיתים כולו… 

נתפלל שתהליך השיבה לציון יהיה בכל זאת ברינה ובשמחה, וכך גם נזכה לבנין בית המקדש ולביאת המשיח "על ענני שמיא" במהרה בימינו אמן!

שבת שלום וחודש טוב שייהפך במהרה לשמחה

לכל בית הישיבה ועם ישראל!