מנהיגים צבאיים ואזרחיים בכל הדורות ובכל העולם עומדים בלחצים ובביקורת מגורמים שונים ובוודאי נדרשים לתעצומות נפש גדולות מאוד, כדי להתמודד עם האחריות המוטלת על כתפיהם ולעתים אף להבליג על האשמות אישיות המערערות את אמינותם.

כאשר המצרים סגרו את מיצרי טירן ואיימו על מדינת ישראל הקטנה והחלשה בשנת תשכ"ז (1967), צה"ל היה ערוך למלחמה שלושה שבועות ואילו אזרחי ישראל חששו מאוד, פחד נכנס בעם וספקות גדולים. מנהיגים אחדים הטיחו ברמטכ"ל, יצחק רבין, על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם, כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת, ובעת סיור שרים בדרום ישראל היה נדמה לסובבים אותו כי הוא על סף התמוטטות. ב-23 במאי 1967 זימן אליו רבין את עזר ויצמן, ראש אגף מטה, ולדבריו אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי…אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת, אני טעיתי", והציע לו להתמנות לרמטכ"ל. ויצמן סירב, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה והתמוטט. רופא נתן לו זריקת הרגעה, שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב-25 במאי 1967 שב רבין לתפקוד מלא [מתוך ויקיפדיה]. וההמשך ידוע – בתור רמטכ"ל הביא את צה"ל לאחד הניצחונות המפוארים ביותר.

זו השבת השלישית ברציפות, בה אנו נחשפים לקושי העצום של משה רבנו להנהיג את עם ישראל. החל מפרק י"א בפרשת בהעלותך – "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ", ממשיך בסיפור "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" והבכי של עם ישראל "מי יאכילנו בשר" ולקינוח עולים להם 'זיכרונות הזויים' של "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". בפרשת שלח, מתמודד משה עם המרגלים וכל האירועים הנלווים, והנה הגענו לפרשתנו, פרשת המחלוקת הגדולה והבעת אי-האמון בהנהגתו של משה רבנו ואהרון אחיו – "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים…ומדוע תתנשאו…". או-אז, הגיע רגע המשבר "וישמע משה ויפול על פניו".

האם משה באמת נשבר ונופל על פניו? ואם כן, מדוע דווקא עכשיו? האם זה הקושי הגדול ביותר שמשה מתמודד עמו? האם דברי קרח ועדתו הם אשר שברו את משה?

ואכן, מתרגום יונתן משמע, שמשה נפל על פניו מחמת הבושה, וז"ל: "ונפל על אנפויי מן כיסופא". לאיזו בושה התכוון רבי יונתן בן עוזיאל? האם הבושה נגרמה לו מעצם האמירה, שהוא ואהרון מתנשאים על קהל ה', או שמא מכך שמשה התבייש על רמת השיח הירודה שאליו הביאה המחלוקת כולל העלאת חשדות שונים וכפי שאומרת הגמרא בסנהדרין [ק"י, א']: "וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה'. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'".

מזעזע לחשוב עד היכן הגיעה המחלוקת, איזו בושה נגרמה למשה מהשמועות הנוראיות האלו ועוד על מוציאם ממצרים, אדון הנביאים. אמנם, המהרש"א במקום נותן הסבר לחשד שלהם "לפי שפירש מן האשה ע"פ הדבור והיו ליצני הדור אומרים שאי אפשר לילוד אשה לפרוש מן האשה…ודרשו כן מדכתיב 'ויקנאו למשה במחנה', דמשמע כל-זמן שהיה במחנה קנאו לנשותיהם, עד שנטה אהלו מחוץ למחנה וזהו 'ויפול על פניו' מחמת כיסופא כמו שתרגם יונתן".